סוף העולם זו רק ההתחלה
פרק ראשון
חשבתי שאני קם לעוד בוקר רגיל.
מקלחת רגילה,אותה מברשת שיניים,אותו ז'קט עור שקניתי לפני חצי שנה בביקור בקנדה.אותם מכנסי ג'ינס נצחיים.
אתם יודעים, נורמאלי.
עד שפתחתי את הטלוויזיה.
וסוף העולם הגיע.
שלושה ימים קודם לכן,
ניו-יורק,ניו-יורק-10:30 בבוקר.
"אבל אבא!," בדיוק יצאנו לכיוון סנטרל פארק,למסיבת יום הולדת לילדה שהייתי מאוהב בה מאז כיתה ז'.
ואיך אני עומד להגיע לשם?
כשאבא שלי מלווה אותי ממש עד המסיבה.
"אתה יודע כמה פשעים נערכו שם רק בשבוע האחרון?," אבא העביר יד בזקן הקצר הנצחי שלו,הוא לא הוריד אותו אף פעם לחלוטין.
אני ואחותי חשבנו שזו הדרך שלו לומר שהוא עדיין מתאבל על אמא.
"אני בן חמש-עשרה!," למרות שניסיתי עדיין נשמעתי כמו ילד בגן.
"טריסטיאן!," הנשק הסודי,השם האמצעי השנוא שלי. "לא זה לא!".
שתקתי.נגד הטון הזה אי אפשר להילחם.
במחשבה שנייה,ג'ון אייזק קסטיאל הוא לא מההורים שמרימים את הקול,הבנתי שמשהו הולך מתחת לפני השטח.
"איך בעבודה?" גיששתי בזהירות.
הוא העביר יד בשערו הבלונדיני-זהוב,הרגל שבא בתורשה גנטית.
אמא פעם צחקה כשבאיזה מפגש משפחתי אני,סבא,ואבא העברנו את היד בשיער באותו הזמן.
אני עדיין שומר את התמונה.
"לא טוב." פלט לבסוף.
אבל משהו בטון הזה...
זה לא היה מהסוג של "לא טוב" בשבילי,כאילו זה משהו גדול יותר,הוא דיבר כאילו כל משקל העולם רובץ אחריו.
"כמו אטלס," נזכרתי "שנגזר עליו לשאת את השמיים".
אבא שלי הוא מנהל בית חולים גדול.אחרי שאמא נהרגה בתאונה ההיא,הוא הפחית מהלחץ והיה יותר בבית,תמיד תהיתי אם בשבילו או בשבילנו.
רציתי להמשיך ולתחקר אותו אבל בדיוק הגענו לפארק.
"ביי אבא," נשקתי לו על הלחי.
הוא חייך,וקמטי צחוק היו בצידי עיניו התכולות.
"טוב,יש לך את הפלאפון נכון? ,ואתה באמת בן חמש-עשרה אז.." הוא חייך אליי "תיהנה".
הוא פרע את שערי ואני המשכתי לנופף אליו כשהשברולט קרוז טסה בהמשך הרחוב.
יישרתי את המקטורן הכחול כהה שלי,פרעתי עוד קצת את השיער כדי להיראות טוב,והחזקתי את המתנה בשתי הידיים.
בזהירות,שלא תישבר.
ליד האגם,מסביב לשולחן פלסטיק שערוך יפה,ראיתי את החברים שלי ואותה.
לילדה שאני מאוהב בה אליסון,ולדעתי היא הדבר הכי יפה שיש.
לצערי את הדעה הזו חולקים איתי עוד כמה אנשים,אז יש תחרות לא קטנה.
יש לה שיער זהוב גלי,מתולתל קצת,ועיניים חתוליות ירוקות בהירות.
וחיוך מושלם שהקרינה לעברי,כשאמא שלה הסיטה את המבט לשנייה.
כמו תמיד אמא של אליסון הייתה לידה.
אתם מבינים,אליסון בדיוק נרפאה מסרטן,ואמא שלה עד היום באה איתה לפעמים לבית ספר.
אליסון מקבלת את זה בסלחנות,היא רואה כמה קשה לאמא שלה.
וכשאתה רואה את כל הדאגה בעיניים של אנבל פרקר אתה לא מעז לצחוק על הבת שלה.
ואולי גם כי אתה ממש רוצה לצאת איתה לדייט.
עם אליסון,כמובן.
"דין!," יש לאליסון קול מתוק כזה,עדין ונשי.
"היי,אממ...איפה להניח את המתנה?," לא הסמקתי.אולי קצת.
היא צחקה שוב,ואמא שלה התמוגגה,חורתת בזיכרונה,ממש כמוני,את הצחוק המלאכי הזה.
"קודם חיבוק,טיפשון." היא כרכה את הזרועות העדינות שלה סביבי.ולרגע אחד העולם היה מושלם והכל היה במקום.
"אתה יכול להניח אותה על השולחן." הרגע היפה עבר,ברוך הבא לחיים האכזריים שוב.
"את..נראית נהדר,זו חולצה חדשה?," השתדלתי לא להביט לה ישירות בעיניים.
"כן,תודה.אתה הראשון מבין הבנים ששם לב."
מעולה.עכשיו היא חושבת שאני הומו.
"הי אליסון!," מאדי ולנטיין התקרבה אלינו בריצה קלילה,השיער השחור שלה מתבדר מאחוריה "את לא תאמיני מה קולין קנה לך!,אוה...היי דין."
היא אמרה את השם שלי כמו שאתה אומר "חרא בלבן".
"הלו,ולנטיין."
"אולי תדחו את זה למועד אחר?,נגיד,לא ביום ההולדת שלי?".אליסון מיהרה להפריד כוחות,החלטה נבונה.
אני ומאדי היינו יריבים עוד מהיום הראשון בכיתה א'.
שנינו התחרינו על התואר "הילד החכם בכיתה",וכשהתחילו שיעורי ספורט תמיד התחרינו בריצה.
וכשיש מבחן אני תמיד שואל את החברות שלה כמה היא קיבלה,
ממש כמו שהיא עושה עם החברים שלי.
בינתיים דיברתי עם שון מרקוס,החבר הכי טוב שלי.
שון נמוך מהמטר שבעים וחמש שלי בכמה סנטימטרים,הוא חצי אסייתי ויש לו פנים ילדותיות ועיניים שחורות נוצצות,השיער שלו מגיע עד הכתפיים.
"דין?," שאת הייתה הפעם השלישית שהוא קרא לי.
"אה?".
"אתה פשוט לא מסוגל להוריד מימנה את העיניים,מה?"
חייכתי אליו.
"טוב ילדים!," אמא של אליסון קראה לכולם להיתכנס ליד השולחן,כשהיא אמרה "ילדים",אליסון הקפידה למקד את המבט בקרקע.
שיחקנו בלהדביק את הזנב של החמור,בייסבול,שחינו קצת,אכלנו פיצה וזרקנו אחד על השני בלוני מים.
זאת הייתה מסיבה כיפית,למרות שלא יכולנו לשחק את כל המשחקים האחרים כשאמא של אליסון בשטח.
בערב רוב ההורים הגיעו לאסוף את הילדים שלהם,ואני כרגיל נשארתי אחרון.
"צריך הסעה?," שאל אותי שון,השיער שלו קצת התקרזל מהמים והוא נראה מצחיק.
"לא.הוא יבוא.תודה," ויותר בשקט הוספתי "הוא חייב לבוא."
הזמן עבר וכל שאר הילדים עזבו,נשארתי עם עוד כמה אחרונים לעזור לנקות.
"אממ..צריך הסעה דין?," למה כל פעם מחדש הקול הזה מקפיץ לי את הלב.
"אני..."
"תתקשר אליו." היא קטעה אותי.
את האמת? ,פחדתי להתקשר.
מאז התאונה שקרתה לאמא אני מפחד שיקרה משהו לאבא,או לאחותי אנני.
אני מתקשר כמעט כל יום לסבתא וסבא שלי כדי לברר מה שלומם,ולא שוכח את דוד פטריק.
אבל אני מפחד להתקשר ושהוא יגיד לי שהוא שכח,אני לא רוצה להרגיש בודד.
כשאמא לא כאן,אין מי שייתן לך את הדברים הקטנים האלה,שבזכותם אתה מרגיש אהוב.
"דין?," אליסון עוררה אותי מהירהוריי הנוגים.
"כן,אני מיד מתקשר."
עברו חמש צלצולים עד שהוא ענה.
"אבא?"
"כן,דין,אוה לעזאזל!,המסיבה,שחכתי לגמרי,הייתי צריך ל..."
"זה בסדר," הסתובבתי כדי שאליסון לא תוכל לשמוע אותי.
"בדיוק רציתי להגיד שאני נוסע עם שון ושלא תבוא."
"אוה,אוקיי.אז נתראה בבית בן."
"ביי."
חיכיתי שהוא ינתק והסתובבתי בחזרה.
"אז נתראה עוד עשר דקות."
ואז העמדי פנים שניתקתי.
פניתי אל אליסון בחיוך,
"הוא יבוא עוד עשר דקות."
היא התקדמה צעד אחד לעברי,עם ניצוץ שובב בעיניים.
"אתה יודע?,לאייפון יש רמקול חזק מאוד..."
הסמקתי.
היא צחקה,וגם אני חייכתי.
"תבוא איתנו,אוקיי?"
"בסדר." נכנעתי.
"אל תדאג,אני מבטיחה שלא תסבול," היא הביטה לי ישירות בתוך העיניים.תכלת מול ירוק בהיר.
"אגב," מלמלה,"אהבתי את המתנה שלך."
קניתי לה תליון מכסף,בצורת לב שעליו חרותות מילים באיטלקית.
היא דיברה את השפה שוטף,אבא שלה איטלקי.
"Il mio cuore" לחשה בהיגוי ובמבטא מושלם.
פירוש המילים הם "לבי שלי."
היא התקרבה אליי,ממש ממש קרוב.השפתיים שלה במרחק מזערי משפתיי.
"אתם באים ילדים?" אנבל צפרה פעמיים.
אליסון נשקה לי לשנייה קצרה ונאנחה.
"אני אוהבת אותה אבל לפעמים..." צחקנו והיא החזיקה בידי עד שהגענו לרכב.
_________________________________________________________________
"כן גבירתי,ממש בפנייה הזאת."
בדיוק כשעמדנו להגיע לרחוב הפלאפון שלי צלצל.
"הלו?," שאלתי למרות שידעתי שזה אבא.
"דין!,תעלה מיד עם מי שאתה לא נמצא הבייתה ותדליקו טלוויזיה!,אנני שם,ובשום אופן אל תצאו מהבית!."
"מה?,אבל.."
"אנחנו בסכנה איומה!,כנס לבית מיד ותפעיל את הבידוד הכימי!".
"אבא..."
"דין,בבקשה..."
עברו כמה שניות עד שקלטתי שאבא שלי בוכה.
אמרתי לאליסון ואמה את דבריו של אבי,אמרתי להן שנציץ בטלוויזיה לשנייה אפילו.
עלינו במעלית והרגשתי ממש נבוך,הידיים שלי הזיעו.
כשנכנסנו לדירה אנני ישבה על ספת העור השחורה ובכתה,מכווצת לכדור.
כולנו הסתכלנו על מרקע הטלוויזיה,הכתב היה חבוש במסיכה נגד גזים.
"אנחנו קוראים לכל האזרחים להישאר בבתיהם,ווירוס כימי השתחרר במעבדה ועבר מוטציה קטלנית.אנחנו עדיין לא יודעים את ההשלכות.בינתיים מתו יותר ממיליון איש ברחבי ארצות הברית,והמספרים עולים,"
הוא הצמיד את האצבע לאוזנו,מקשיב למה שאומרים לו באוזנייה.
"מיליון וחצי." תיקן.
סגרתי את הדלת ורצתי לתמונת הקיר הגדולה של אמא,אבא,אנני,ואני.
מאחוריה היו שלושה שלטרים.
אמא חלתה כל כך שהמערכת החיסונית שלה כבר לא יכלה להגן עליה מפני החיידק הקטן ביותר.
אז אבא שילם עשרה מיליון דולר למערכת בידוד כימית,כדי שהיא תוכל להישאר בבית.
היא אמרה תמיד שבית החולים מדכא אותה והיא לא רוצה למות שם.
הרמתי את השלטר הכחול.
החלונות נאטמו וניסגרו מיד,המזגן השמיע קול משונה ומערכת האוורור החלה לסנן ולטהר את האוויר.
אליסון,אנני,ואנבל ישבו מול הטלוויזיה מרותקות.
בדיוק דיווחו על מתים בניו-יורק.
התמונה של אבא התנוססה בראש העמוד.
בהתחלה הייתי בטוח שהוא מת,והלב שלי נתן קפיצה אדירה.
עד שהכתב הודיע שזה האיש שיצר את הווירוס.
ושכמות המתים היא כעת חצי מיליארד.
ציטוט ההודעה
