אכן, החלטתי גם לעשות מחקר ברוח ארץ הקודש. אז כך, בעודי מסתובב בשנותי הצעירות בשנה השעברה ברחובות ירושלים אני מוצא חבורה של חוליגנים, עם צעיפים צהובים (הם יקראו מעתה צ.צ) עם פנים נפולים ושרים בכל רם שירי דיכאון, במקרה זה היה במשחק ניצחון של בית''ר- איך זה מוסבר?
אני אתן מידע על הטיפוס הבית''רי המתחלק ל3 סוגים:
הערס - וואלק זה יבוא לכל משחק למה הוא גבר לא? העיקר את אימא שלו מכר בישביל חצי ממחיר הכרטיס :]
הנחמד - אני אוהב אותך בית''ר! אני אוהב אותך בית''ר!
הצנוע - אני אוהד בית''ר, אני רק אוהד בית''ר
הדיכאוני - גם שבית''ר זוכה באליפות הם באים הבייתה "וואי איזה משחק, בוא נישמע קצת אבי ביטר"
היום אנחנו נסביר את תופעת הדיכאוני ואיך הוא יכול להיות אוהד בית''ר
אז ככה, רוב אוהדי בית''ר הם ירושלמים כן (אבל לא רק:|) אז בירושלים יש מספיק סיבות להיות עצוב ודיכאוני נכון? למשל הפלאפל לא טעים או שימשון מהמרכולית דפק אותי, או שחבר שלי דחף אותי מהחומה או שאריק הציץ לי בפתק בכותל או שאימא שלי ראתה אותי בעירום.
זה סיבות להיות בדיכאון בירושלים ועכשיו בגלל שכל ירושלמי מצוי אוהד בית''ר הוא חייב לאוהד בית''ר, גם הדיכאוני כי כל חבריו אוהדי בית''ר הוא לא יהיה בצד לא קשור למה ירביצו לו!
וכך יצא הדיכאוני הבית''רי
זה המחקר הראשון שלי תיהיו עדינים
כל מי שאוהב מוזיקת דיכאון שלא יעלב :]
























