נכתב במקור על ידי
~BlackSoul~
לכל מי שלא הבין את הסיפור אז ככה:
קוראים לי זיו,אני כמעט בן 15
הגעתי לבית ספר חדש בכיתה ג',הילדים בכיתה ראו שאני ילד רגיש טיפה יותר מכולם,אז הם החליטו להציק לי ולהאשים אותי כמעט בכל מה שקורה,ניסיתי להתחיל עם איזה ילדה מהכיתה,לא משנה שהיא שברה לי את הלב,בכך שהיא אמרה לי "תעזוב אותי בשקט,קרציה מעצבנת",זה גם הוביל לחרם,עד כיתה ח',הייתי תמיד לבד,וכולם הציקו לי,לקראת סוף השנה,כל הכעס והכאב שנגרם לי,פשוט התפרץ החוצה,והרבצתי לאיזה ילד אחד שהיה מציק לי כמעט כל יום,לא משנה שפוצצתי אותו,יצאתי עם הרגשה חרא,וגם בכיתי כי כל הכיתה התחילה לקלל אותי,ולהמשיך לרדת עליי,בסוף השנה היה טקס,לא השתתפתי בטקס בגלל כל הילדים,באותו יום הייתי שמח,כי אמרתי לעצמי,סוףסוף אני עף מהמקום המחורבן הזה,עכשיו אני בכיתה ט',טיפה לפני שעליתי לתיכון גילו שיש לאבא שלי סרטן,כל המצב בבית השתנה,גם כן אחותי התאומה עכשיו לא שמה זין על אף אחד,והיא גם מקללת את ההורים,היא לפעמיים יורד עליי מול חברות שלה,אבל המצפון שלי לא נותן לי להרביץ לה.
זה כל הסיפור שתבינו למה אני מדוכא
ציטוט ההודעה
