[סיפור] בואו תשמעו סיפור בלי מוסר השכל...
סתם כתבתי את זה בשביל הפאן, חשבתי שגם אתם תרצו לקרוא... זה די ארוך, ראו הוזהרתם... אם אני עושה דאבל אני מבקש מהמנהלים לסלוח לי... אם לא מתאים לפה, אז תעבירו לאן שמתאים... אגב, אני עומר, ואני כתבתי את זה מהמוח שלי... יש המשך, שיפורסם בהמשך... (איזה משפט דבילי /
[FONT='Arial','sans-serif']לפני איזה כמה זמן, אולי אפילו פחות, הייתה ארץ שלווה ונעימה, גן עדן של ממש מתחת לים, לאצות, לדגיגים החמודים, קיפודי הים, הלוויתנים ו... טוב, הבנתם כבר... בכל מקרה, המקום נקרא "אגפלנד", שם כל האזרחים שמחים ועליזים, הפרחים פורחים, והכול עליז. הכול? לא הכול, ממזרח, או מערב, או דרום, או צפון לאגפלנד הייתה מדינה של רשאים, כך הם נקראו, באמת! רשאים שהיו מרושא... אה, מרושעים האמת! הם היו גבוהים מאוד, והיה להם אף יחסית ארוך, וידיים שמנות ועבות. כל שמחה שהיא, הפקת הנאה, חיוביות כלשהי נדחתה בשלילה מטורפת. ובראש המרושאים היה מלך מרושא וגדול, ששלט על כולם, והשיניים שלו תמיד הריחו כמו בצל. המרושאים מעולם לא העזו לפלוש לאגפלנד, משום שהכול היה שם שמח מדי בשבילם, הם היו מתפוגגים ונעלמים, פעם הם ניסו להשתלט והם גם הצליחו, אבל הם סולקו משם אחרי שנמצאה להקה שניגנה בקולי קולות והעירה את העיר וכמעט הפכה את המרושאים לזן נכחד.[/FONT]
[FONT='Arial','sans-serif'] יום אחד החליט מלך המרושאים כי העתיד יהיה מרושא, כמו שתמיד רצה שיהיה, ויש רק דרך אחת לעשות כל: השתלטות; הוא אירגן צבא של מרושאים, עם כל כלי הנשק שיכולתם לחשוב עליהם, אלא שכלי הנשק של המרושאים לא היו הורגים אתכם, אלא מרדימים אתכם, הייתם פשוט קופאים; ברקים, פצצות, רובי קרח, אקדחים משונים, הכול.[/FONT]
[FONT='Arial','sans-serif']הפלישה החלה, רוב האזרחים הותקפו והורדמו, עוד כמה התרוצצו וניסו לברוח אך הורדמו גם הם, ואחד מביניהם, נירמו, שהיה שמנמן להפליא, רץ אל ראש המדינה, שהיה קשיש להפליא בעל עור מקומט בצבע סגלגל ושיער שיבה ארוך מאוד, וניסה להזהיר אותו, אך הוא לא האמין שבאמת המרושאים מתקיפים את אגפלנד, והמשיך בעיסוקיו החשובים ביותר, נגינה בקוורטט כינורות. ונירמו ניסה בשנית להזהיר אותו, "אדוני! המרושאים כן מתקיפים את אגפלנד! הפסק בקוורטט ועזור לי להציל את אגפלנד!" הפציר בו נירמו, אך הוא השיב לו "כל עוד הלהקה איתנו, אין לנו חששות... ולא, לא אפסיק בקוורטט הכינורות שלי!" רטן ראש המדינה. בום! אחד מנגני הקוורטט הורדם. "בסדר, אז שלישייה!" בום! "דואט!" בום! "סולו!" בום! אחד הברקים המרדימים של המרושאים כמעט הרדים את נירמו ואת ראש המדינה, ואז ראש המדינה נבהל, וצעק על נירמו "המרושאים מתקיפים את אגפלנד!!! המרושאים!" והחל לברוח עם נירמו להר גדול שתמיד היה באגפלנד, אך לא עניין אף אחד. בדרך הם ראו את הבמה של הלהקה, שסביבה הייתה בועה גדולה. ראש המדינה הגיע ופתאום נפתחה לה דלת, נירמו היה המום. הם נכנסו פנימה. נירמו מעולם לא ראה כל-כך הרבה כלי תחבורה; חללית, צוללות (אפילו אחת צהובה!), מכוניות משגעות, מטוסי קרב, הכול. "וואו! אבל איך זה עוזר לנו?" שאל נירמו את ראש המדינה, האדמה זעה מברקים מרדימים שהושלכו בחוץ על ההר. "אתה נוסע להביא לנו מושיעים! לעזור לאגפלנד! ייתכן שאנחנו שני האנשים הערים היחידים באגפלנד! אני אנסה להתחבא כמה שאוכל, אבל המרושאים אולי יצליחו לחדור לפה ולהרדים אותי. ברח, נירמו! רוץ על נפשך!" צעק לו, אך נירמו מאוד התעניין במכוניות, "מה מאילו אני לוקח?" שאל אותו, והוא אמר לו "אתה לוקח את זה!" והצביע על סוסיתא ישנה בצבע ירוק מזעזע, נירמו הזדעק אבל הרגיש את האדמה זזה שוב, אז הוא מיהר פנימה, הוא גילה שבפנים יש הרבה, הרבה יותר מקום מהמקום המוקצב לסוסיתא. הוא הסתכל מסביב, ומצא לוח בקרה גדול, ומסך, וכיסאות ישיבה, הכול. הוא התניע את המנוע, וגילה כי למכונית יש אפשרות טיסה, שייט, היעלמות, והוא בחר בטיסה. ההר נפתח מלמעלה ונירמו הטיס את המכונית מעלה מעלה מעלה... הוא יצא מפתח ההר, נסק אל ההרים, ונעלם.[/FONT]
[FONT='Arial','sans-serif']הרחק הרחק משם, בעיר קטנה מעל הים, הנקראת הרצליה, הסתובבה לה יעל ברחוב, היא הייתה רזה וגבוהה (כמה גבוהה נערה בת 13 יכולה להיות?) ובעלת משקפיים וגומייה שכרכה את שערה השטני. "אוף, שום דבר מעניין לא קורה לי. אף פעם, כלום." והיא החלה ללכת לכיוון ביתה. בדרכה מילמלה לעצמה "שום דבר, למה אף פעם..." ושמעה מין מנוע מאחוריה, היא הסתובבה, וחשבה שראתה מין הבזק של צבע ירוק, אבל היא רק ראתה עמוד גדול ושחור. המשיכה ללכת, ושמעה מין חירחור מנוע של מכונית ישנה, שוב הסתובבה והפעם היא הייתה בטוחה שראתה משהו ירוק, וגילתה מאחוריה שיח גדול. היא המשיכה בדרכה, בדרך פגשה בשוטר, שהיה שמן וקירח, ושאלה אותו "סלח לי, אם אני אומר לך שסוסיתא ירוקה ומזעזעת עוקבת אחרי, תאמין לי?" השוטר העלה על פניו הבעת חשיבה, וענה בטימטום "אה... לא!" יעל לא היססה וענתה לו "חשבתי ככה..." והמשיכה בדרכה הביתה. ושוב, מנוע ישן מאחוריה, הסתובבה וראתה גדר, אך שוב משהו ירוק ברח מעיניה. "אולי הפעם יקרה לי משהו מעניין..." אמרה ונכנסה הביתה. שנייה אחריה חנתה בחוץ סוסיתא גדולה, ירוקה ומזעזעת. וממנה יצא נירמו, הוא נכנס לביתה של יעל וראה לא אחרת מאשר מסדרון גדול עם אלפי חדרים. הוא היסס, פתח דלת, וממנו יצאה מורה שמנה עם אף גדול שהחלה לצרוח עליו "איקס בריבוע ועוד וואי בחזקת שבע לחלק לשמונה עשרה שווה ל..." אבל נירמו הצליח לסגור את הדלת מבעד לצווחות המורה. פתח דלת אחרת וראה קבוצה של ברווזים על ספה אחת, שותים בירה ומפצחים גרעינים מול טלוויזיה גדולה וצורחים "גול! גול!" נירמו טרק את הדלת, ופנה לדלת אחרת. הוא פתח אותה וראה ראשית שלט גדול שעליו כתוב "סילבסטר 1967" ומסיבה גדולה, על הבמה ניגנו להקת החיפושיות; ג'ון, ג'ורג', פול ורינגו עמדו על הבמה ושרו על לוסי בשמיים של יהלומים. נירמו חיפש בין האנשים את יעל, בין תסרוקת אפרו גדולה על איש נמוך ושחור, לקבוצה של היפים שרוקדים, ומצא את יעל מרקדת עם בחור גבוה עם זקן יחסית קצר וקרחת בוהקת. הוא פנה אליה, וביקש לקחת אותה לצד, "אז, מה אתה מחפש כאן?" שאלה אותו אחרי שהתרחקו מהרחבה שבה רקדו אנשים לשיר [/FONT]HELP[FONT='Arial','sans-serif'], נירמו מילמל כמה מילים לא מובנות, "אני אני... אגפלנד... ראש מדינה... מטוסי קרב... צוללת צהובה... מרושאים!!!" סיכם בצווחה אדירה. יעל הרימה גבה, אבל אמרה לו "בוא איתי..." היא לקחה אותו מחוץ לחדר, הם חזרו אל המסדרון הגדול עם אלפי החדרים. היא הסתובבה, חיפשה דלת, ופתחה אותה. הם מצאו את עצמם על מזרון גדול ואינסופי, הם הסתובבו, קפצו בין לבין, נראה היה לנירמו שיעל מחפשת משהו ספציפי, ואז, מרחוק מאוד, נראה משהו כחול וקטן. "אהא!" אמרה וקפצה אל הסימן הכחול הקטן, שגדל לאט לאט. הדבר הכחול היה בעצם נער, בערך בגילה של יעל, שישן על המזרון בהנאה, עם שמיכה גדולה וכחולה. הוא פיהק פיהוק גדול מאוד והתעורר, שיפשף את עיניו וראה את יעל ונירמו. "מה השעה?" שאל. "יעל הסתכלה בשעונה שעליו היה מין סימן צהוב קטן שעליו היה כתוב 10.10, "לא יודעת, השעון שלי פג תוקף..." והוא השיב בפיהוק גדול עוד יותר "אח... עוד שלוש שעות והייתי שובר את שיא ה-78 שעות שלי..." הוא קם, וסידר את שערו השחור והפרוע. "טוב, נו... מי החבר שלך?" שאל, "זה נירמו, הוא בא וניסה להסביר לי משהו, רק שלא הבנתי, ואני קיוויתי שאולי אתה תבין... לך על זה." הורתה לנירמו, והוא התחיל בנאום הארוך שלו בשנית; "אני אני... אגפלנד... ראש מדינה... מטוסי קרב... צוללת צהובה... מרושאים!!!" במקרה שכאן גם יעל צרחה עם נירמו את המילה "מרושאים!!!", מי שהתעורר הרגע נראה די אדיש, הוא שיפשף את עיניו בעת שנירמו מילמל מה שמילמל, ויעל שאלה אותו "נו, מה אתה אומר?" והוא ענה לה "הוא צריך טיפה לעבוד על המילים, אבל הלחן קליט וטוב... אני מאשר." אמר וחייך, הוא מחא כפיים והפיג'מה שלו הפכה לחולצה שחורה ארוכה עם צווארון גבוה ומכנס שחור, הוא נראה מעט יותר עירני אך עדיין ניכר בו כי הוא עייף למחצה. "אז, אני לא הבנתי כלום, אני מציע שנשאל את לי..." אמר וקפץ קפיצה גדולה וארוכה לכיוון הדלת. יעל ונירמו נראו מיואשים אך קפצו אחריו. "מה אמרת שהשם שלך הוא?" שאל נירמו, "אני לא אמרתי, אבל קוראים לי עומר." ענה לו עומר והסתובב ללחוץ את ידו, מה שהתברר כטילטול רציני בהחלט. הם חזרו למסדרון הגדול, עומר טיפה התלבט, הביט סביב, גירד את סנטרו, ואז מצא לעצמו דלת חומה וגדולה, הוא דפק פעמיים ופתח. בפנים ישב נער נוסף עם שיער יחסית קצר, היה לו ראש מרובע ומבט חכם ושקול, הוא ישב מול שולחן גדול שעליו מחברת ובידו עפרון. הוא נראה מהורהר, כאילו חשב על משהו ספציפי, ואז רשם מילה או שתים וחזר לחשוב. "אמ... לי?" פנה אליו עומר. לי לא הזיז את ראשו במיל, הוא המשיך לחשוב, לעס מעט את מחק העיפרון ואמר "אני מחפש חרוז ל'תפוז'..." ולא התייחס אליהם כלל, "מה לגבי 'חפוז'?" שאל עומר, אבל לי ניפנף בידו ואמר "לא לא... אני לא ממהר..." והמשיך ללעוס את מחק העיפרון. הוא נשען אחורה, והתהפך עם הכיסא. יעל, עומר, ונירמו רצו אליו בכדי לעזור לו לקום. "אתה צריך אישפוז?" שאל נירמו. באותו רגע קם לי לבדו, ורשם את המילה 'אישפוז' במחברתו, וחזר אליהם. "אז מה קורה?" שאל אותם בחיוך כאילו כלום לא קרה. נירמו, יעל ועומר בהו בו, ואז חייכו. "נירמו פה פנה אליי בהצעה נרגשת, אבל יש בעיה." אמרה יעל, "מה הבעיה?" שאל לי, "אני לא מבינה מה הוא אומר!!!" צווחה עליו יעל, נירמו ניסה להתחבא מאחורי עומר, אבל עומר לא היה רחב מספיק כדי להסתיר את נירמו שפחד לא פחות מעומר, אבל לי ישב בנוחות על כיסאו. "נירמו, אתה מוכן לחזור על מה שאמרת לי ולעומר?" שאלה יעל, והרתה לנירמו לצאת מ"מחבואו", ונירמו החל בשלישית למלמל ולקשקש, "אני אני... אגפלנד... ראש מדינה... מטוסי קרב... צוללת צהובה..." "מרושאים!!!" סיכמו שלושתם בצעקה. לי הרים גבה ואמר "לא יודע, הלחן לא רע אבל הוא צריך לעבוד קצת על מילים, אני מאשר." הינהן בחיוך. "זה מה שאני אמרתי!" התלהב עומר. "אבל השאלה היא אם אתה הבנת משהו, לי, לא אם זה קליט." אמרה יעל בכובד ראש וברצינות שלא תאמה לה כלל. "האמת היא שכן... אתם מבינים, נירמו בא מאגפלנד," אמר לי, יעל ועומר לא הבינו דבר ועטו על פניהם מבט מבולבל ודבילי, "אגפלנד היא מדינה שנמצאת הרבה מתחת לים, גן עדן של ממש, ולפי מה שנירמו אמר לי, אגפלנד מותקפת במרושאים ש-" "רגע, רגע..." קטע אותו עומר, "מרושאים? ב-א'?! שכחו להמציא את המילון באגפלנד?" שאל, אבל לי התעלם וחזר לדבריו, "כמו שאמרתי, המרושאים בעצם מרדימים את האנשים באגפלנד, ונירמו ברח בעור שיניו מפני המרושאים, שבוודאי הרדימו את כל אגפלנד, והוא מחפש מושיעים, אנשים שיצילו, עומר, אתה לא עד כדי כך דביל," הוסיף לי כתגובה למבטו המבולבל של עומר לשמע המילה 'מושיעים', "עכשיו הוא רוצה שאנחנו ניסע לאגפלנד יחד איתו ונציל אותה מפני המרושאים." סיכם לי. "מה דעתכם?" שאל לי, יעל ועומר הביטו בו המומים, "אני אישית מסכים, נשמע לי כמו חוויה, מה איתך יעל?" שאל את יעל שכמעט מיד נענתה למסע, "אני אוסיף את שמי לרשימת הנוסעים, תשאלו למה." דרש מעומר ויעל, "למה, לי?"[/FONT]
[FONT='Arial','sans-serif']"או! טוב ששאלתם, אני עכשיו כותב מין סיפור כזה, ואני צריך רעיונות... אולי ההרפתקה המסעירה והמטורפת הזו היא זו שבעצם תעורר את הסיפור שלי." אמר לי. "אם ככה, אני מציע שנצא לסוסיתא שמחכה לנו בחוץ," פצה נירמו את פיו לאחר שעות של שקט, "רגע, רגע... סוסיתא? זה לא המכונית הקטנה הזו שעשויה מאוכל של גמלים שאין בה מקום לכלום?" שאל עומר את נירמו, "לא, לא הסוסיתא שלי לפחות. הסוסיתא שלי היא גדולה מבפנים מאשר מה שהיא נראית מבחוץ. והיא ממש נוחה. ולא, שלי לא עשויה מאוכל של גמלים, עומר." אמר נירמו. "אם כן," אמרה יעל, "אל הסוסיתא!" ויצאה מהדלת, והשלישייה אחריה.[/FONT]
[FONT='Arial','sans-serif']בעת שהלכו במסדרון, עצר אותם לי מאחורה. "ששש... אני שומע משהו..." אמר וניסה להקשיב וכך גם כל החבורה, הם שמעו צליל, שיר, שגבר לאט לאט, ולבסוף, דלת במסדרון נפתחה, אותה הדלת לשנת 67' ולמסיבת הסילבסטר שלה, שממנה נשמע השיר "[/FONT]Love Me Do[FONT='Arial','sans-serif']" בגרסה יחסית רועשת וחזקה. מהדלת יצאו זוג מרקד, שאחד מהם הוא בן-הזוג לשעבר של יעל לריקודים, בעל הזקנקן הקצר, ולידו ריקדה שאנה, שהייתה בגובה של יעל בערך, עם שיער חום ארוך. הזוג ריקד לאורך המסדרון ויעל צעקה עליה "היי! זה בן-הזוג שלי! שאנה, איך יכולת?!" רטנה יעל בכעס לעבר שאנה שרקדה עם בן-זוגה, "אני מצטערת, יעל, הוא פשוט ממש חמוד! ויש לו פרצוף שמזכיר את אורלנדו!" אמרה שאנה בעת שיעל כמעט הוציאה אדים מהאוזניים מרוב עצבים על שאנה, אבל הצליחה להירגע כשהוא חזר למסיבה ושאנה הצטרפה אליהם. "אז מה נשמע?" שאלה אותם בחיוך, ובלי קול אזהרה מוקדמת החל נירמו במילמולו הרגיל "אני אני... אגפלנד... ראש מדינה... מטוסי קרב... צוללת צהובה..." "מרושאים!!!" צווחו יעל, לי, נירמו ועומר יחד, מה שדי הבהיל את שאנה. "מה את אומרת?" שאל לי, "את מצטרפת למסע?"[/FONT]
[FONT='Arial','sans-serif']"למי אכפת! אני הבנתי רק 'צוללת צהובה', ואני ממש רוצה לראות אחת! לאן נוסעים לי?"[/FONT]
[FONT='Arial','sans-serif']"לאגפלנד! איפה שגן עדן קיים והמילון עוד לא הומצא!" התפרץ עומר, אבל לי הפנה את מבטו אליו, והוא לא נראה שמח. עומר התכווץ ושב לעמוד ליד נירמו.[/FONT]
[FONT='Arial','sans-serif']הקבוצה יצאה מהבניין הומה הדלתות בו הם שהו ומצאו סוסיתא קטנה וירוקה בחוץ, הסוסיתא לא מצאה חן בעיני עומר, והוא העלה על פניו הבעה חמוצה. "אנחנו אמורים להידחס בזה, ולנסוע עם זה לאגפלנד?!" שאל עומר, "כן! היא נהדרת!" אמר נירמו וליטף את מכסה המנוע של המכונית, המכונית השמיע רעש של גירגור מוזר והיא רטטה מעט. "זאת אומרת שכולנו צריכים להידחק לתוך המכונית הפצפונת הקטנטונת והמכוערת הזאת?!" רטן עומר, והמכונית נבחה עליו ברעש אדיר, עומר קפץ אחורה ויעל ניסתה לנחם את המכונית, "זה בסדר, הוא לא התכוון..." אמרה וליטפה את אחד החלונות. הם כולם נכנסו דרך הדלת השמאלית האחורי, חוץ מנירמו שהיה הנהג, והחבורה גילתה אזור בלתי מוגבל במקום, ונירמו ישב מקדימה, מולו לוח מקשים גדול מאוד, עם הרבה מאוד מקשים. החבורה הסתובבה ונירמו קרא במיקרופון "אוקיי, צוות, תתכוננו לצאת למסע!" החבורה הייתה נרגשת. "מסע!" אמרה שאנה ולחצה על אחד הכפתורים, "מסע!" אמר לי ומשך באחת הידיות, "מסע..." אמר עומר ונשכב על מיטה גדולה מאוד שהייתה שם, "מסע." אמרה יעל וסתמה את אפה ואת נשימתה כאילו היא עומדת לצלול. הם הרגישו מין רטט כזה ואז כלום, כאילו המכונית לא זזה כלל ממקומה, יעל התקדמה, והסתכלה על הצג הגדול מאוד שהראה הרים, גבעות, טירות ומבצרים, פסל החירות, הפירמידות של גיזה, מגדל פיזה, ארמון בקינגהם, האיימקס באילת, ריף הדולפינים, מים. והם צללו מטה, מטה מטה...[/FONT]
[FONT='Arial','sans-serif']הים היה צלול וכחול, דגים שחו מפה לשם, דולפינים השמיעו קולות צקצוק, מדוזות הופיעו משומקום, שושנות ים, אלמוגים דגים גדולים ויפים, נגלו לעיניהם. לפתע הכול השתנה, הם נכנסו למין מערה גדולה שהייתה שם, והמים שינו צבע לאדום, האלמוגים היפים הוחלפו בזקיפים משוננים, החיות התת-מימיות הוחלפו ביצורים שונים ומשונים, מצלמות אינטרנט מכונפות, אלות בייסבול עם פרצוף, קבוצה של מפתחות כסופים זהים ששחו כמו דגי טונה, ספרים מעופפים, שואב אבק עצום ששואב כל מה שנקרה בדרכו, אינדיאנים נמוכים שהזכירו לעומר ביסקוויטים, ודיונוני טיפקס שהשפריצו טיפפקס כל פעם שנבהלו. הרביעייה הביטו המומים; "איך זה שאף אחד לא גילה את היצורים האלה קודם?" שאלה שאנה, "זה כי המדענים הם טיפשים יותר מגזרים גמדיים עם מלח, הם לא מחפשים במקומות הנכונים." השיב נירמו, ששיחק בכפתורים שבלוח הבקרה. עומר הסתובב בסוסיתא, ומצא ארון נחמד, פתח אותו וערימה של דברים התמוטטה עליו, "אני בסדר..." השיב מתחת לערימה כאשר ידו האחת מרימה אגודל מעל הערימה התלולה. לי הסתכל על לוח הבקרה ושאל את נירמו שלחץ על הרבה כפתורים בבת אחת "הדם לא זורם לך לאצבעות?", "כלל וכלל לא..." השיב נירמו והמשיך ללחוץ.[/FONT]
[FONT='Arial','sans-serif']יעל הלכה על הערימה שבה היה קבור עומר ושאלה אותו "הדם זורם אצלך בכלל, כשכל החפצים האלה לוחצים לך על הגוף?" ועמדה בחיבוק ידיים כשהערימה זזה ועומר יצאה עם שיער פרוע מתמיד ובגדים מעט מאובקים, "למען האמת, אני לא מרגיש את האף שלי כי איזה קומקום נשך אותו כל כך חזק שחשבתי שהוא עומד להתנתק, אבל אז מצאתי בקבוק לניקוי אבנית, והוא ברח..." אמר תוך כדי ניקוי בגדיו ופריעת שערו עוד יותר.[/FONT]
[FONT='Arial','sans-serif']שאנה התקרבה לאחד הקירות שהיה בצד הסוסיתא ומצאה כפתור אדום וגדול שעליו כתוב "לא ללחוץ!", היא באה ללחוץ ואז לי התפרץ וצעק "לא!!! את לא מזהה שכשכתוב לא ללחוץ אז לא לוחצים, ככה?!" אמר ולחץ על הכפתור ששינה את הכיתוב מ'לא ללחוץ!' ל'אמרנו לכם...' ודלת נפתחה בתחתית הסוסיתא ולי נפל,הוא נחת על אחד הספרים המעופפים שהתחיל להשתולל ולהשתגע, לי תפס היטב בשדרת הספר, והחל לצעוק.[/FONT]
[FONT='Arial','sans-serif']מתוך הסוסיתא הביטו השלישייה הנותרת ונירמו על לי המצווח על הספר המעופף, "בחור מסכן..." אמרה יעל, "טוב, מה נעשה עכשיו?" שאל עומר, "נלמד לשיר בשלישייה?" שאל נירמו, "לא, בואו נציל את הבחור המסכן..." אמרה שאנה ונירמו חזר אל לוח הבקרה וניווט את הסוסיתא לכיוון הספר המטורף. הוא לחץ על כפתור והסוסיתא שינתה צורתה לראש ענק של שייקספיר, והספר עצר והשתחווה לסוסיתא-שייקספיר, ולי ירד, מבועת ורועד ונכנס בזהירות לסוסיתא. שאנה ויעל לקחו את לי והושיבו אותו על כיסא, ועומר הכין לו פסטה. "פסטה?" שאלה שאנה את עומר בגבה מורמת, "כן, למה לא?! כל פעם שאני עצבני או במצב רוח לא טוב אני אוכל פסטה..." השיב עומר והכניס את הדוקים הצהבהבים לסיר הגועש מים רותחים. "זאת אומרת שכל הזמן אתה במצב רוח לא טוב?" שאלה יעל, ועומר הסמיק ולא ענה.[/FONT]
[FONT='Arial','sans-serif']כעבור רבע שעה צלחת עמוקה שמלאה בפסטה עם רוטב עגבניות הוגשה ללי הרועד והחיוור, והוא אכל הכול בכמה ביסים. הצבע חזר לפניו והוא הפסיק לרעוד. "מרגיש יותר טוב?" שאלה יעל, "כן, עומר חשב נכון כשהכין פסטה..." אמר בהכרת תודה לעומר, שקד קידה עמוקה. הם שטו עוד קצת בין היצורים המשונים, כשלפתע הסוסיתא רעדה והתהפכה, כולם התהפכו בפנים, הכול זז, והם איבדו מהירות. נירמו הסתכל על הצג, אוחז חזק במשענת כיסאו וראה כי שואב האבק העצום שואב אותם. "אנחנו מאבדים מהירות!" הזדעקה יעל, "מה נעשה?!" שאלה שאנה, "נכין עוד פסטה?" שאל עומר, "נהדר." השיב לי בחיוך, והם נשאבו פנימה. הכול היה לבן, שום דבר, כלום. הם נחתו בשומקום. נירמו הביט במשהו קטן וכחול-סגול ואמר "בשם כדורי-הבשר של נפטון! הוא התקלקל!"[/FONT]
[FONT='Arial','sans-serif']"מה נעשה? נקרא לגרר?" שאל לי,[/FONT]
[FONT='Arial','sans-serif']"למה גרר? אני מבין משהו במנועים, תן לי לראות..." אמר עומר, "בבקשה," אמר נירמו והציג בפניו את הדבר הכחלחל-סגול, "זה המנוע?" גיחך עומר, "כן. אתה לא מזהה אחד כשאתה רואה אחד?" שאל נירמו בליגלוג, "כמובן שכן, תן לי לבדוק אותו..." אמר עומר ונגע באחד מהמגעים שם, ומיד חטף שוק חשמלי, ואצבעו העלתה עשן. "נו, מה אתה חושב, מר מומחה?" שאלה יעל בחיוך מלגלג. "אני חושב שהאצבע שלי לא תשוב לתיפקוד..." אמר עומר ובחן את אצבעו השחורה כפחם. "היי! תסתכלו!" אמר לי ונופף לעבר מה שנראה כמו יצור אנושי בערך בגובה שלהם, עם פוני כתמתם ושיער חום-שחור, וחולצה עם הרבה סיכות של פרה, ופפיונים על אצבעותיה. "מה אתם חושבים שזה?" שאל עומר, "טוב, זה כלום..." השיבה שאנה, "זו אזרחית מקומית." אמר לי, "היא בטח חלק מהכלום..." אמרה יעל, "טוב לפחות זה משהו..." אמר עומר, הם יצאו עם המנוע בידיהם, לכיוון האזרחית. "היי, בואו נראה לה את המנוע שלנו!" אמר לי, "רגע רגע, חבר'ה... אתם לא רוצים לבטוח עם המנוע שלכם בכל אחד, נכון?" אמר עומר, והיא החלה למלמל מילים משונות ואמרה, "אוף, הבר-אילן, עוד ועוד ועוד מבחן, ואין לי כמעט זמן, לקפוץ לקניון לרגע קטנטן..." היא פלטה מין צחקוק ושלפה משום מקום איזו לביבה שומנית וטעימה, והחלה לאכול אותה בעליצות. "מי את בדיוק?" שאל עומר, "מי אני? אה כן..." אמרה ושלפה משהו מגולגל וארוך, כשפתחה אותו מסתבר כי הייתה זו מין מגילה ארוכה, היא הפנתה אותה לכיוון החבורה, וכל אחד קרא מתוכה שם אחר;[/FONT]
[FONT='Arial','sans-serif']"גלי?!" אמרה יעל,[/FONT]
[FONT='Arial','sans-serif']"גוגל?" שאל לי,[/FONT]
[FONT='Arial','sans-serif']"געלי מוגבעלי?" שאלה שאנה,[/FONT]
[FONT='Arial','sans-serif']"צ'ארלי מק'דונלדס?!" שאל עומר, "אוף, עוד פעם מור התעסקה לי ברשימות..." רטנה גלי, וקיפלה את הרשימה הארוכה, "בטח אחת מהישראבלוג..." אמרה יעל והחלה לרחף, "איזו פריקית..." אמר עומר, וגלי כעסה, "אני? פריקית?!" ופנתה ללכת, ואז שאלה אותה שאנה, "את יודעת עברית!" גלי נתמלאה אושר שמישהו אמר משהו שהיא יודעת, "כמובן! עברית קדומה, עכשיווית, סלנג..." אמרה ושלפה לה קרמבו מהכיס והחלה לאכול אותו. "ובכן, את מדברת עברית, אבל את מבינה במנועים?" שאל לי והציג את המנוע, היא גירדה מעט את ראשה, הסתכלה מכל כיווני המנוע ואמרה, "הא! מצאתי!" והזיזה כפתור קטן מ'לא עובד' ל'עובד', והמנוע השמיע כמה טירטורים וחזר לעבוד. "היא תיקנה אותו? אבל זה כל כך פשוט! מה קרה שהכפתור עבר ל'לא עובד'?" שאלה שאנה, ולי שרק והביט מעלה על יעל המרחפת. "טוב, בואו נלך!" אמרה שאנה והם החלו לצעוד לכיוון הסוסיתא, בעת שגלי הוציאה דף ורשמה בעט דברים שונים, "אני מוכרחה לחסוך כסף, למצוא לי טייטס סגול, וחצאית סקוטית, כן... ובדרך הביתה אני אקנה לי איזו ביצת קינדר טעימה..." היא חייכה והשמיעה מין צחקוק מוזר. "תגידי גלי, את תמיד רושמת מה שאת רוצה לקנות?" שאל אותה עומר כבדרך-אגב, "כמובן! ואם זה לא רשום על דף, זה חרוט אצלי בזיכרון!" היא חייכה, והמשיכה לרשום. "בטח יש שם למה שהיא..." חשב עומר וגירד את ראשו, בעת שיעל שרקה מנגינה לשיר [/FONT]Nowhere man[FONT='Arial','sans-serif'] של הביטלס, ואז היכה עומר בראשו ואמר, "בדיוק! אישה של שומקום! שייכת לכלום! עושה מה שהיא רוצה! מתכננת תוכניות לעצמה ולאף אחד אחר, הולכת לאן שהיא רוצה, עושה מה שבראש סדר העדיפויות שלה." אמר עומר, וגלי נראתה נעלבת, שאנה הלכה לידה ואמרה לגלי, "זה בסדר, את יכולה לבוא אם את רוצה..." וגלי חייכה את חיוכה המלבב והמשובב, "רגע, אחד, קודם כל שהוא שיתנצל." אמרה ושילבה ידיים. "אח..." נאנח עומר, "בסדר בסדר, סליחה..." וגלי חייכה עוד יותר ממקודם, אם זה אפשרי, ודילגה לכיוון הסוסיתא, לי פתח את הדלת וכולם נכנסו פנימה. הם שטו לאורך נהר שומקום, ראו כלום מלבד לבן, ואז מנוע הסוסיתא השמיעה מין חירחור גדול, והסוסיתא הופיעה באמצע ים בגוון ירקרק ומוזר, בכל מקום נראו ספרי לימוד, קבוצה של ספרי מתמטיקה ענקיים של בני גורן עופפו ממש ליד הסוסיתא, מרחוק יכלו לראות קבוצת ספרי "מגון לכיתה ח'" שישבו במעגל וסיפרו שירים וסיפורים, ולא רחוק משם הילכו בכבדות ספרי תנ"ך מלאים. "ואני חשבתי שחדר המורים הוא נוראי..." אמר עומר בחלחלה ופניו עטו צבע ירוק מבחיל.[/FONT]
[FONT='Arial','sans-serif']הם הרחיקו את עומר מהחלונות כדי שלא יראה את כמויות ספרי הלימוד המשתוללים שם בפרעות, והוא נרגע קצת. בזמן שעברו, הם שמו לב למקדש. הם נכנסו פנימה וגילו אלפי ספרים; ספרי מתמטיקה, לשון, ספרות, אנגלית; והכול סגדו ליצור ענק שישב על כיסא חום גדול באמצע המקדש. לאחר שנירמו הדריך את הסוסיתא לנסוע לכיוון האיש, תווי פניו הכועסים נגלו לפניהם; גדול, נורא, מפחיד ויודע מתמטיקה, ישב לו בכיסא לא אחר מאשר בני גורן.[/FONT]
[FONT='Arial','sans-serif']החבורה הייתה המומה וחמשתם פלטו קריאות תדהמה, בעת שהבני גורן לא הבחין בהם, הם עשו פנייה חדה והמשיכו בדרכם לאגפלנד.[/FONT]
[FONT='Arial','sans-serif']לרוע המזל, אחד מספרי המתמטיקה הבחין בהם והחל למלמל משוואות באלגברה, נירמו האיץ בסוסיתא שתיסע הרחק משם, ומאחוריהם השתוללה אנדרלמוסיה של ספרים. קרעי נייר עפו לכל מקום, עטיפות ספרים נמצאו שרויים על הרצפה המוארת אש, ספרים עם חניתות עשויות עיפרון רצו אחריהם במטרה לתפוס אותם.[/FONT]
[FONT='Arial','sans-serif']בדרכם החוצה מן המקדש פגשו בקלמרים מעופפים שהפגיזו את הספרים בטיפקס ובמחקים. הספרים צווחו ונסוגו, אך מאחד הקלמרים, שהיה גדול במיוחד, יצא לו תלמיד עם בגדים קרועים, תיק על הגב, שיער ג'ינג'י עבה ומתולתל שצרח באמצע המקדש [/FONT][FONT='Arial','sans-serif']"אני הולך הביתה!!!" [/FONT][FONT='Arial','sans-serif']והתפוצץ, המקדש נהרס, הכול הושמד, אפילו הספרים שמחוץ למקדש נשרפו מעוצמת הפיצוץ, והקלמרים צווחו שאגות ניצחון.[/FONT]
[FONT='Arial','sans-serif']והסוסיתא? היא נמלטה בעור שיניה מן הפיצוץ הנורא, אך נשארה בכדי לשמוח עם כל הקלמרים. זה לא היה הסוף, מן המקדש ההרוס יצא הבני גורן, אדיר וגדול ובידיו מערכות "וגם" של פסוקים אי-שוויוניים, והחל להטיח אותם על הקלמרים המעופפים, שנפלו אחד אחד תחת עומס הקושי בתרגילים. ואז הוא שלף את נשק יום הדין, אפילו הסוסיתא נשמעה המומה שרגע שהוציא מכיסו זוג דמויות משונות, מתח אותם בקפיץ והם החלו לשיר על משוואות לילדים קטנים. החבורה לא עמדה בזיופיהם של אורנה ומשה דץ, ומההדף הנורא של הזיופים המבחילים בשילוב של משוואות מתמטיקה, הסוסיתא התעופפה החוצה מים הספרים והרחק על משהו שנראה כמו ים של שלטי חוצות.[/FONT]
[FONT='Arial','sans-serif']כל שלט חוצות הכיל טקסט שונה, חלק היו פרסומות, חלק נראו כמו מדינות, אחד מהם אפילו היה מלא בחורים. לרגע אחד נשמע מין רעש טירטור אדיר ממנוע הסוסיתא, ואז המנוע נדם. שתק כאילו כלום.[/FONT]
[FONT='Arial','sans-serif']"לעזאזל! לא שוב!" אמרה יעל, ויצאה מהסוסיתא ואחריה כולם חוץ מנירמו. גלי נעמדה מול אחד הגלגלים, שנראה רופף במיוחד, ובחנה אותו. נראה שהיא הגיע למסקנה מסויימת, הפשילה שרוולים ובמקום גלי נראה לכמה שניות מין עננה ענקית של אבק. גלי זזה כל כך מהר שלא יכלו אפילו לשים לב אליה. אחרי שהעננה נעלמה גלי נעמדה מול גלגל משופץ וחדש. ואז המנוע השמיע רעש אדיר והמכונית יצאה במהירות האור לכיוון בלתי ידוע.[/FONT]
[FONT='Arial','sans-serif']"זה היה נהדר, גלי." אמר עומר בקרירות. "כן, ממש נהדר." הוסיפה שאנה. "איבדנו את הסוסיתא," אמר לי, "לטוב ולרע." השלימה יעל. גלי נראתה נבוכה מאוד באותו הרגע ואז אמרה, "כן, טוב, אני ממש מצטערת..." היא הסמיקה וזזה באי-נוחיות.[/FONT]
[FONT='Arial','sans-serif']"אמ... איפה אנחנו, שוב?" שאלה שאנה, "אוי לא, נראה לי שהגענו לחוצות." אמר עומר, "מה, לחצות? כמו מעבר חצייה?" שאלה יעל, "לא לא... מה אנחנו, אבי רוד? אני מתכוון לשלטי החוצות. סיפרו לי פעם על המקום הזה, חשבתי שהוא אגדה..." אמר עומר בעניין והחל לדלג לו משלט חוצות אחד לשני. היו שם שלטי חוצות שנראו כמו גלויות, שלטי חוצות שנראו כמו ציורים, שאנה זיהתה שלט חוצות שבו היה אחד החלומות שלה, עומר זיהה שלט חוצות שבו נמצאת סבתא שלו. הם הסתובבו בין השלטים, כאילו חיפשו משהו ספציפי, גלי נמשכה מאוד לשלט חוצות שבו נמצא הר של גלידת שוקולד עם פיצפוצים, אבל לי תפס אותה חזק מספיק כדי שלא תקרע את הפוסטר שבו נמצא הר הגלידה. לפתע יעל מעדה ליד שלט חוצות שבו יש את פסל החירות בניו-יורק, ומאחר ושלטי החוצות הם דבר גבוה, היא הצליחה למעוד לכיוון הפוסטר של פסל החירות, ואז היא נבלעה בפוסטר. הארבעה צפו ביעל שעברה מים שלטי-החוצות לפסל החירות בניו-יורק. עומר העביר יד בתוך הפוסטר, ומצא את ידו בתוך הפוסטר של פסל החירות. "זה סוג של טלפורטר, כמו בסטאר טרק, משמע שאלה בכלל לא פוסטרים, אלה שערים למקומות אחרים וליקומים מקבילים." הכריז עומר, החבורה נראתה המומה, "מאיפה אתה יודע את כל זה?" שאלה יעל, "יודע את מה? או! אני מסתיר את פסל החירות עם האגודל שלי!" אמר עומר בטיפשות, הבעת התדהמה של החבורה נשרה מפניהם כמעט מיד, והם המשיכו בדרכם אחרי שיעל יצאה מהשער לניו-יורק.[/FONT]
[FONT='Arial','sans-serif']"אוקיי, מה נירמו אמר לנו?" שאלה שאנה, "משהו על צוללת צהובה, מרושאים, אגפלנד וראש מדינה..." אמר עומר בעת שעשה שלום לסבתו באחד השערים. "אם כן אז אנחנו צריכים לחפש איזשהו שער עם צוללת צהובה..." אמר לי. הם הסתובבו רבע שעה בין השערים ואז מצאו צוללת צהובה גדולה מאוד, החבורה רצה במהירות, והכניסה את הראש כדי לוודא שבאמת הגיעו למקום שאליו רצו להגיע, וגילו מולם גרסה ציורית של ג'ון, ג'ורג', פול ורינגו שעמדו המומים ברגע שראו ראשים של חמישה מחוננים צצים משום מקום. "סורי, טעות בסיפור..." התנצל עומר וכולם נעלמו זה אחר זה. "רגע, למה בעצם יצאנו?" שאלה יעל, "הרי אפשר לקחת את הצוללת הצהובה ולנסוע איתה לאגפלנד!" עומר חשב שנייה והינהן בראשו, לאט לאט הם חזרו פנימה אל הציור, ושוב ראו את רביעיית הביטלס, שהפעם לא נראו כל כך המומים. "היי! מה קורה?" שאלה יעל את רינגו, "הכול טוב! אנחנו בדרך לפפרלנד, להציל אותה מהרשעים הכחולים, אתם יודעים אולי את הדרך?" אמר לה ג'ון. "אנחנו צריכים קודם כל קצת עזרה, אחרי שתעזרו לנו אנחנו נעזור לכם. דיל?" שאל לי, "דיל." אמר פול ולחץ את ידו של לי. "אז מה אתם צריכים?" שאל ג'ורג',[/FONT]
[FONT='Arial','sans-serif']"להגיע לאגפלנד," אמר עומר,[/FONT]
[FONT='Arial','sans-serif']"אגפלנט?" שאל רינגו,[/FONT]
[FONT='Arial','sans-serif']"כמו הירק, אגפלנט?" שאל ג'ון,[/FONT]
[FONT='Arial','sans-serif']"לא לא... אגפלנד, פשוט הסופר רוצה להתחכם עם משחק מילים דבילי..." אמר עומר, "אה, אגפלנד..." אמרו החיפושיות בפה אחד, "אנחנו יכולים לקחת אותכם... נבקש מפרד הזקן שייתן לכם טרמפ..." אמר פול. "נהדר! מתי יוצאים?" שאלה שאנה, "אמ, אני חושב שעכשיו..." אמר ג'ורג',[/FONT]
[FONT='Arial','sans-serif']"איך עכשיו אם עכשיו כבר עבר?" שאל פול,[/FONT]
[FONT='Arial','sans-serif']"עכשיו שהיה עכשיו עבר כבר, אז הוא לא עכשיו, אז יש לנו עכשיו חדש..." אמר רינגו,[/FONT]
[FONT='Arial','sans-serif']"אם הייתי מרחיב במילים, הייתי משתמש בשיטת הזמן והמקום של איינשטיין, שבו שני עצמים לא יכולים להיות באותו מקום..." התחיל ג'ון, אבל ג'ורג' עצר אותו באמצע, "ג'ון, איינשטיין לא יעזור לנו עכשיו. אם יש עכשיו חדש זה אומר רק דבר אחד,"[/FONT]
[FONT='Arial','sans-serif']"מה?" שאלו כולם יחד,[/FONT]
[FONT='Arial','sans-serif']"שאנחנו מאחרים את העכשיו הישן..." אמר והתחיל לעלות לצוללת הצהובה הגדולה ואחריו כל השאר.[/FONT]
[FONT='Arial','sans-serif']"אני לי, דרך אגב, זו שאנה, זו יעל וזו גלי," אמר לי בעת שגלי ציחקקה לה כששלפה סופגנייה טעימה עם שוקולד. "ואתה?" שאל ג'ון, "אני עומר, נעים לי מאוד," אמר עומר וטילטל את ג'ון כפי שטילטל את נירמו כשפגש אותו לראשונה. במהלך הנסיעה מצאה את עצמה החבורה המורחבת בתעסוקה רבה ; ג'ון ועומר דיברו ארוכות על מוזיקה וסרטים, שאנה לימדה את ג'ורג' משחקי קלפים, פול ולי דיברו על התקופה האחרונה ועל ההיסטוריה ורינגו ויעל דיברו אחד על השני. גלי בעיקר דיברה עם פרד הזקן, שנהג תוך כדי, ושניהם דיברו על תיאוריות ליצירת העולם. בסופו של דבר הם הגיעו, הם צפו להם מעל אגפלנד, שהייתה אפרוה ומשעממת, חסרת נפש חיים משמעותית, כמו לחיות בסרט לא מצחיק של צ'ארלי צ'פלין.[/FONT]
[FONT='Arial','sans-serif']"אוקיי, עזרנו לכם להגיע לאגפלנד, עכשיו איך מגיעים לפפרלנד?" שאל ג'ון. "זה קל, עברתם את ים הזמן?" שאלה יעל, "כן, ושרנו את [/FONT]When I'm 64[FONT='Arial','sans-serif'] כבר..." אמר פול, "אוקיי, אני רואה שעוד לא לקחתם את ג'רמי מה שאומר שבים המפלצות עוד לא הייתם, אז לכו לים המפלצות, תישאבו על ידי השאב-נב, תאספו את ג'רמי, תעברו בים הראשים הפתוחים, תגיעו לים החורים ותחפשו חור ירוק, תעברו דרכו ואתם בפפרלנד... איזה ספויילר אדיר זה?" אמרה יעל אחרי שסיכמה בקצרה את המשך הסרט "צוללת צהובה".[/FONT]
נו? מה דעתכם?
ציטוט ההודעה
נכתב במקור על ידי MuGi
