[כתבה] אתה זה הבגדים שאתה לובש
"
לעיתים קרובות אנחנו שומעים את המילה "מטאליסט" ו-"פוזר" באותו משפט. הבחנות בלתי פוסקות בין "טרו" לכל מה שלא, בין "סתם דאווין" לבין "אחד שחי את זה". אבל מה זה אומר בעצם, מטאל בשביל הפוזה? האם יש פוזה במטאל בכלל? האבחנה נעשית בדרך כלל בגילאי תיכון, שם קיימת יותר להיטות להשתייך לקבוצה חברתית מסוימת, או לחלופין - לנער ידיך ולהדיר רגליך מכל קבוצה שהיא.
קל להבין מדוע דווקא בגיל העשרה, בשלבים הראשונים שבן האנוש הצעיר מגדיר את עצמו, מתחילות האבחנות והבלגן. אז נקבעת זהותך, ומוצמדים לה תוויות כגון "אימו", "מטאל", "ערס", ונשמעות רכילויות לכאן ולכאן על ההוא שהמוזיקה בנשמתו והשני שכל רצונו להרשים בחורות. אבל אם נרד לעומק הדברים, בכל צחוק יש טיפת אמת ובכל פוזה יש קצת מה"טרו" - אמנם רק ימים יגידו לגבי השתנות הטעם המוזיקלי או דבקות במטרה, אבל האם מלכתחילה אותו "פוזאיסט" היה נמשך לסגנון מסוים אם סגנון זה לא היה תואם כלל את אופיו ורצונותיו?
ואם נצא לרגע מהמסגרת ונחצה את המטאל לשניים, נקבל את הצד השמח, הקצבי, שנודף אווירת נעורים ופורקן עול מחד (פאוור, הבי, גלאם ודומיהם) לעומת הצד האפל, הדיכאוני, הממורמר והאגרסיבי מאידך (דת', בלאק, דום ואחיהם לנשק). נשווה זאת לקווים בדמותו של המטאליסט הממוצע: שיער ארוך, בגדים שחורים, חיבה לנושאים מורבידיים. האם כל זה בגדר סממני לבוש, החצנה וסימון שייכות לקבוצה, או האם ייתכן שבאמת יש משהו מאחורי הדברים? ואולי המראה החיצוני אינו רק בגידה במוסכמות ומרד, אלא גם הסמל החיצוני הבולט ביותר של הנעורים והחופש.
השיער המתבדר ברוח והמראה הזרוק מזכיר ש-"היי אנחנו פה ושום דבר לא כובל אותנו", בדיוק כמו ההיפים בסבנטיז. הרי עורך דין בן ארבעים, עם אישה וילדים, לא בדיוק יכול להתלבש ככה או להאריך את שערו, נכון? סמנו וי על ה-"ערכים" שהצד האחד של המטאל מטיף להם. מצידו השני של המטבע, השיער גם מיטיב להסתיר ולהגן והוא אלמנט מובהק של כוח (ושמשון יעיד על כך) - גם הצד האפל במשוואה לא נשאר חייב.
הצבע הדומיננטי שלנו הוא שחור, לכל הדעות צבע "מת", "דיכאוני" ושלילי באופן כללי. גם כאן, לא בהכרח מרד נעורים: שחור הוא גם אלגנטי, סקסי ובעל אמירה (ובטח תהיה מי שתגיד "וגם מרזה!"). יש לו נוכחות מסוימת ומסתורית - לא בכדי שמלות ערב, חליפות טוקסידו והלבשה תחתונה מתרכזים סביב צבע זה, אבל גם מתאים לתכנים המתעסקים לא מעט בתרבות הכוללת BDSM, מאגיה שחורה ונושאים כואבים. אז אם נצא רגע מהמסגרת של ההחצנה והמרד, אולי בעצם כל האאוטפיט המיוחס למטאליסטים הוא בעצם לא כל כך "פוזה", אלא טבעי ומסתדר יופי עם המוזיקה? אולי לא הלבוש הוא המציב מראה לאופי, אלא ברוב המקרים - האופי הוא שמכתיב את הלבוש, זאת אומרת, המטאליסט הממוצע לא מתלבש כמו שהוא מתלבש בגלל תכתיבי הקבוצה, אלא בגלל שהלבוש ומה שלבוש זה מייצג מסתדר לו יופי עם שאר תחומי העניין והתרבות שלו.
עד כאן טוב ויפה, אם נקבל את האקסיומה שמטאליסטים אכן מתלבשים ונראים כך בגלל התאמה כנה בין אופי המוזיקה לאופיים, ולא עקב תכתיבים חברתיים ונורמות הנהוגות בקבוצה. אך אם נרים לרגע את המבט וננסה להתבונן במטאליסט הממוצע דרך עיני החברה, מה נראה? חבורה של לובשי שחורים, ברברים עובדי שטן, שכל חלקה טובה בהם מכוסה בקעקועים, המוזיקה שהם שומעים הינה חסרת פשר וצעקנית, ומשמשת כאמצעי בפולחן סודי ומרושע כלשהוא. מדוע כך החברה רואה אותנו, ולא את הנפש הרכה המסתתרת מתחת ל-Dimmu Burgir?
בואו ניקח את המטאליסט הטיפוסי מהדוגמה הקודמת (והרשו לי להקצין לשם העברת הנקודה): הוא מתלבש ונראה כמו שהוא נראה כי ככה הוא אוהב, כי זה תואם את הלך הרוח שמכתיב המטאל, מכל הסיבות שצוינו לעיל. אבל בינינו, מי מאיתנו לא מרגיש סוג של "גאוות יחידה" כשהוא עולה על "מדים"? האופי הכתיב את הלבוש, אבל עכשיו "הבגדים עושים את האדם" והתהפכו היוצרות: אותו חנון קטן שלובש חולצת Cannibal Corpse עצבנית זוקף כתפיים לפתע, ראשו מורם והטוסטסטרון זועק לשמיים. פתאום הוא לא רואה אף אחד ממטר. למה? כי ההופעה החיצונית ה-"קשוחה" הזאת מרימה לנו את הביטחון העצמי.
לפני שאתם קופצים עליי, תחשבו על זה רגע ותהיו כנים עם עצמכם. כן, גם אני מרגישה שמשהו בי משתנה כשאני מתלבשת בצורה כזאת: היציבה, המבט, הבעת הפנים. שלא במודע, אנחנו מתאימים את עצמנו לבגדים. ואז מה קורה? המטאליסט הבלתי מזיק בדרך כלל, לפתע חושף את שיניו. כשהוא מוגן מאחורי שלשלאות וניטים קל לו יותר לאמץ הבעה זועפת ומאיימת, קל לו יותר לקלל ולצעוק. ככלות הכל, זהו חלק מהתדמית שעטה על עצמו. וכתוצאה? ונדליזם ואי-סדר המביא לסילוק וסלקציה במקומות ציבוריים, לדוגמה. זאת רבותי, היא הפוזה בהתגלמותה, מכיוון שאף אם הלבוש והחיצוניות הם "אמיתיים" ומתאימים ונבחרו מהסיבות הנכונות, ההתנהגות אינה ההתנהגות הרגילה של אותו נבדק.
לא חקרתי את העניין, אבל אני בטוחה ששלל מחקרים כבר צצו בנושא. מאחורי מעיל עור ומגפיים מעוטרים במתכות, לא רק שהצד ה"רע" שלנו מקבל ביטוי חיצוני, הוא גם מקבל לגיטימציה מבפנים. כי קל יותר להרגיש מוגנים מאחורי תלבושת כזו, גם פיזית (עם מגפי מסמרים אף אחד לא יכול לדרוך עליך, תרתי משמע) והנה, עכשיו אנחנו מייצגים משהו, עכשיו אנחנו חלק ממשהו ונהפוך הוא - במקום שהלבוש וה-"פוזה" ייצגו חלקים מסוימים בנו, אנו מייצגים את החלקים הפחות נעימים שבהם. זה לא הזקן הארוך שמרתיע אותם, זו ההבעה המפחידה שמאחוריו. זה לא הקעקוע, אלא השריר הבולט שמתחתיו. לא תמיד זה רע, כל עוד שומרים על כך בפרופורציה, אבל אם הגענו למצב שאפילו לעזריאלי לא נותנים לנו להכנס - משהו לא בסדר. לזקוף ראש ולחוש גאוות יחידה זה בסדר - להיות חם מזג יותר מהרגיל, כבר לא. הרי לכם נקודה למחשבה."
*קרדיט למטאליסט
תור כל כך נכון,הכל,פשוט כל מה שרשום פה.
נכתב במקור על ידי Hitman
ציטוט ההודעה
