[מידע] איידס והרפס
איידסאיידס (Acquired Immune Deficiency Syndrome), תסמונת הכשל החיסוני הנרכש) היא מחלה קשה של מערכת החיסון. המחלה הקטלנית וחשוכת המרפא הופיעה לראשונה במדינות המערב בסוף שנות ה-70 של המאה ה-20. מאז הפכה מחלת האיידס למגפה עולמית - ומתוקף כך לאחת המחלות המדוברות והנחקרות ביותר כיום. המחלה נחשבת כיום למחלה כרונית, להבדיל מסופנית [1] .
ארגון הבריאות העולמי מעריך שלמעלה מ-25 מיליון בני אדם מתו עד סוף 2006 מהמחלה. המצב חמור מאוד באפריקה שמדרום לסהרה, ובמיוחד בדרום אפריקה ובסביבותיה, שם יותר מ-20% מהתושבים הבוגרים נדבקו במחלה.
בכ-50% עד 80% מהחולים מופיעים תסמיני שפעת במהלך החודשיים הראשונים שלאחר ההדבקה, דבר המעיד על נסיונה הראשוני של מערכת החיסון להילחם בנגיף (ראו: דלקת). התסמינים כוללים חום, בחילה ופריחה קלה על העור. בנוסף עלולה להתפתח דלקת קרום המוח קלה. מספרם של תאי ה-T המסייעים בדם משתנה במהירות: באדם בריא נספרים כ-1,200 תאי T למיקרוליטר דם. במהלך החודשיים הראשונים צונחת ספירת תאי ה-T לכ-400 תאים למק"ל בלבד, ובסוף התקופה, לאחר שתסמיני השפעת חולפים, מתייצבת הספירה על כ-700 תאים למק"ל.
לאחר ההדבקות
תאים דנדריטיים הם אלו הנפלשים לראשונה על ידי הנגיף; לאחר מכן נודדים התאים הדנדריטיים ובתוכם הנגיף אל קשרי הלימפה, שם נוצר המפגש הראשוני בין הנגיף ובין תאי T. הנגיף נשאר לעתים קרובות רדום בתאים דנדריטיים, במקרופאג'ים ובתאי T בלתי-מופעלים. תאים אלו יכולים להישאר מודבקים במשך שנים ארוכות, גם לאחר שתרופות הצליחו למגר את הנגיפים בשאר התאים (ראו להלן: טיפול).
משכו של שלב הדגירה קשה לחיזוי, והוא נע בין שנתיים ל-15 שנים. במהלך שלב זה, שבו קרוי החולה נשא, מתרבה הנגיף במהירות, אך ספירת תאי ה-T אינה יורדת אל מתחת ל-500 תאים למק"ל, כך שמערכת החיסון מסוגלת עדיין להילחם בהצלחה בזיהומים משניים התוקפים את הגוף. משך הדגירה שונה מאדם לאדם; הדבר תלוי בזני הנגיף הנמצאים בגוף, בכושרה הכללי של מערכת החיסון של החולה, בפרופיל הגנטי שלו ובמידת חשיפתו לזיהומים.
שלב הדגירה
חולי האיידסאדם מוגדר כחולה באיידס כשספירת תאי ה-T שלו נמוכה מ-200 תאים למק"ל; למרות זאת, תסמינים וזיהומים משניים מופיעים כבר לפני כן (כשהספירה נמוכה מ-500 תאים למק"ל), כפי שצוין לעיל. כ-80% מחולי האיידס הלא מטופלים נפטרים תוך חמש שנים מאז הגדרתם כחולי איידס; רבים מהם מתים לפני כן. אך יש שנושאים את המחלה, אף ללא טיפול, גם 20 שנה.
להלן סיכום משמעות ספירת תאי ה-T המסייעים בדם. הנתונים בתאים למיקרוליטר:
- 1,200: אדם בריא.
- 500 עד 1,200: נשא של הנגיף בשלב הדגירה, ללא תסמינים.
- 200 עד 500: נשא של הנגיף בשלב התסמיני.
- 200 ומטה: חולה איידס.
יחסי המיןקיום יחסי מין עם נשא של הנגיף, ואגינליים, אנאליים ובמידה פחותה אוראליים, הוא הדרך הנפוצה להידבקות במחלה. הנגיף נמצא בכל הפרשות הגוף. באיברי המין (בשני המינים) ישנן נקבוביות סופגות מיקרוסקופיות, ולכן בקיום יחסי מין ואגינליים ללא קונדום, המונע מגע ישיר, יש סיכון להדבקה. גלולה למניעת הריון לא מספקת הגנה, וקוטלי זרע אף מגבירים את סיכויי ההדבקה בשל גירוי של הרירית. הסיכוי להדבקה במין אוראלי נמוך משמעותית, אך אפשרי. הסיכוי להדבקה במהלך מין אנאלי לא מוגן, גדול באופן יחסי, זאת בגלל קרעים מקרוסקופיים בפי הטבעת וברקטום הנגרמים במהלך החדירה, ומעלים את הסיכוי למגע בין נוזלי הגוף החודר, לנחדר.
היות שבממוצע גברים המקיימים יחסי מין עם גברים, עושים זאת, בתדירות גבוהה יותר, ועם מספר רב יותר של פרטנרים, מאשר גברים המקיימים יחסי מין עם נשים בלבד, והיות שבמהלך שנות ה-70 של המאה העשרים לא הייתה מודעות לצורך בשימוש באמצעי הגנה בקרב ציבור זה, הייתה מחלת האיידס, מיד לאחר הופעתה במערב, נפוצה יותר בקרב קבוצה זו. כיום, במדינות המערב יחסי מין לא מוגנים בין גברים מהווים אחוז ניכר ממקרי ההדבקה ב-HIV-1, בניגוד למתרחש במדינות מתפתחות שם רוב מקרי ההדבקה מתרחשים במהלך יחסי מין הטרוסקסואלים. בישראל מאז שנת 2005 חלה עלייה חריפה במספר מקרי ההדבקה של גברים צעירים שקיימו יחסי מין לא מוגנים עם גברים.
פצעים פתוחיםכאשר שני פצעים מגיעים למגע פיזי ביניהם, קיימת סכנת הידבקות. סכנה זו קיימת בעיקר אצל צוותי הרפואה למיניהם, שמתגוננים מפניה בדרכים שונות ובהן שימוש בכפפות גומי.
הרפסהמושג הרפס (Herpes; בעברית: שַלְבֶקֶת) מתייחס בשפה המדוברת למחלה נגיפית שצורתה הנפוצה המתבטאת בשלפוחיות על העור או בריריות, בעיקר באזור השפתיים או באיברי המין (הרפס סימפלקס). למעשה, ההרפס הוא משפחה שלמה של וירוסים הגורמים למחלות שונות (כגון "שַלְבֶקֶת חוגרת") אצל בני אדם וחיות.
סוגי נגיף ההרפסקיימים שמונה סוגים של נגיפים במשפחת ההרפס הגורמים למחלות אצל בני האדם:
HHV-1 - נגיף ההרפס סימפלקס 1 (HSV-1) - מתקיף בעיקר את אזור השפתיים.
HHV-2 - נגיף ההרפס סימפלקס 2 (HSV-2) - מתקיף בעיקר את אזור איברי המין
.
HHV-3 - נגיף וריצלה-זוסטר (VZV) - גורם לאבעבועות רוח ושלבקת חוגרת.
HHV-4 - נגיף אפשטיין-באר (EBV), או lymphocryptovirus - גורם למחלת הנשיקה, לימפומה על שם ברקט, סרטן הלוע (נדיר).
HHV-5 - נגיף הציטומגלו (Cytomegalovirus או CMV) - גורם למחלת הנשיקה, רטיניטיס.
HHV-6 - ה-Roseolovirus - גורם למחלת האדמדמת.
HHV-7 - דומה ל-HHV-6, גורם לסימפטומים דומים.
HHV-8 - מוכר גם כ-KSHV, הוא סוג של Rhadinovirus הגורם לסרקומת קפוסי, סוג של לימפומה, ומחלות נוספות.
ההדבקות במחלה
ההרפס סימפלקס היא מחלה מדבקת מאוד, העוברת בדרך כלל דרך מגע עור בעור, או לעתים דרך חפץ משותף (שפתון, נרגילה וכו'). הווירוס עובר דרך סדקים זעירים מאוד בעור - הוא אינו מסוגל לחדור מבעד לפיסת עור בריאה לחלוטין. החומר התורשתי של הוירוס משתלב ב-DNA של תאי העצב בגנגיליונים של מערכת העצבים הסימפתטית ומתפרץ מהם חזרה אל שטח העור מידי פעם ולפעמים גורם כך למחלות. אחוזים גבוהים באוכלוסייה נשאים בווירוס, אם כי אצל רבים הסימפטומים מתבטאים לעתים רחוקות, אם בכלל.
טעות נפוצה היא כי ההידבקות בווירוס ההרפס אפשרית אך ורק בזמן התפרצות. מחקרים מ-1980 הוכיחו כי הווירוס יכול להיות מושר מן העור גם כאשר לא מתבטאים הסימפטומים הללו.
גורמים להתפרצות
באופן כללי, וירוס ההרפס תוקף את הגוף ומתבטא בעיתות בהן מערכת החיסון של הגוף נמצאת במצב מוחלש. לכן ניתן לראות התפרצויות בעיקר במצבים כגון:
החל מרגע ההדבקות, וירוס ההרפס שוכן בגוף החולה באופן כרוני. תדירות ההתפרצויות משתנה מאדם לאדם, ונעה בין מספר שבועות למספר חודשים. באנשים מסוימים המחלה לא תתפרץ בעתיד מעבר להתפרצות הראשונית שחלה עם ההדבקות במחלה. באנשים בהם הישנות המחלה תכופה, ממליצים על טיפול באמצעות כדורים, המונע את ההתפרצויות. אולם לרוב, הטיפול ניתן רק באופן חיצוני בשעת הצורך בצורת משחה.
פחד... שלא יקרה לאף אחד בעזרת השם...
ציטוט ההודעה
נכתב במקור על ידי pavi
