ברור שאתם לא תבינו את העלילה מפרק אחד. רק את סגנון הכתיבה
10למחרת בבוקר התעוררתי לרעש חזק של סירים ומחבתות.קמתי מהמיטה, והסתכלתי בשעון, השעה הייתה בקושי שבע בבוקר.יש אנשים שכבר נמצאים בעבודה.כל הזין להם.פיהקתי בשאגה, וחציתי את המסדרון לעבר המטבח.אימא שלי עמדה שם בפיג'מה, עם כל הסירים בחוץ על צד אחד של השיש, וכל המחבתות בצד השני.על השולחן אוכל היו מונחים שקיות מלאות בפסטה לא מבושלת, פחיות שימורים וכל מיני מוצרי מזון שנראים מייגעים להכנה."עמיתוש, בוא תעזור קצת. אני מכינה אוכל ליום הולדת של אמיר. אתה יודע שאח שלך בן 13 היום, כן?”
“לא אימא, האלצהיימר עוד לא פגע בי""אל תדבר שטויות על הבוקר. עכשיו יאללה, טירון, תביא לי אבקת אפייה מהשכנה. חסר לה אם היא שכחה שנתנו לה חצי קרטון ביצים לפני חודש! ושים עלייך משהו לפני שאתה יוצא!”.עם בוקסר וגופייה, פתחתי את הדלת של הדירה, ודפקתי בדלת של השכנה, שאלו לזהותי."שלום, זה עמית השכן".השכן שלנו פתח את הדלת בתלבושת תואמת לשלי, ובמבטא אוסטרי-ישראלי כבד אמר, “מיי שלומך עמית?”."בסדר ישראל. אימא שלי מכינה אוכל ליום הולדת של אמיר, אז אנחנו צריכים אבקת אפייה, אולי יש לכם להלוות?”"נויי בייטח! רק רייגע.”הוא צעק לאשתו ריבקה, משהו באוסטרית, שנשמע כמו טקס פגאני עתיק, והנה רבקה המדוברת באה בריצה עם חבילה של אבקת אפייה."תודה רבה!”"בבקיישה", הוא אמר בחיוך רחב, “תמסוייר לאימא ד"ש חם יא?”נכנסתי למטבח ושמתי את האבקת אפייה על השולחן.אני חייב להודות שאימא שלי לא יודעת לבשל, אין לי מושג מה היא מתכוונת לעשות עם כל התעשיית מרקים ועופות הזאת, אבל השארתי את הבחירה בידיה.לא שהייתה לי ברירה."אולי תשים זוג מכנסיים? רואים לך את כל העסק!”.התסכלתי למטה והבנתי שהיא צודקת."נו מה קרה? היום זה לא יום שבת, הוא יכול לעבוד.”שמתי זוג מכנסיים וחזרתי למטבח."אימא, קרעת לי את הטופס הצטרפות לאגודה לאתאיסטים?”"גם כן אגודה", אין הכחשה ואין כלום, “אגודה לאוטיסטים"."מה שאמיר אמר, בדיחה חרושה"."אני אימא שלו אחרי הכול".היא לא תגיד "הוא הבן שלי", כי היא באה לפניו, עניין של פרנציפ."את יודעת שאין לך זכות? זה אמונה או חוסר אמונה, שלי, איך את יכולה למנוע את זה?”"אוח..”, היא נאנחה ושמה תבנית אפייה בתנור, “אין לי כוח לבירבורים חסרי העתיד האלה על הבוקר, תשמור אותם ליום גשום ונדבר עליהם"."מה יום גשום?”
“מה אתה צריך עזרה בהגדרת מזג אוויר?”, היא התחילה לערבב מרק ירקות עם כף מעץ."זה ממש ילדותי אימא, מה את בת 6? למה לקרוע טופס בקשה?”"אני בת 20 פלוס עמיתוש, לא 6”.הרגשתי את הכעס עולה, ההורים שלי לא לוקחים ברצינות שום דבר שאני אומר.אני רוצה לצעוק מגורדי שחקים, אני רוצה לשאוג מרמקולים ענקיים, אולי אז הם יפנימו."אימא!”, צעקתי."אבל זה לא הטופס קבלה המטופש שלך"."מה?”
היא הניחה את הכף שעירבבה את המרק איתה בצד, והתיישבה מולי, והורידה את הכפפות בישול על השולחן."זה לא הטופס קבלה המטומטם הזה. אם אתה אתאיסט אתה לא צריך עוד חבורה של אידיוטים שרוצים דמי חבר שיגידו לך שזה מה שאתה. אני לא מצטרפת לאגודת וויטני יוסטון כדי לדעת שאני אוהבת אותה".היא לא מגיעה לפואנטה, גם כן חושבת שהיא מבינה הכול. נשבר לי הזין כבר."את לא מבינה מה? זה אנשים שאני יכול לד-”."לדבר איתם על נושאים משותפים?”, קטעה אותי, “לשיר ביחד שירים על חוסר-אמונה ולרקוד את ריקוד הטרנטולה? מה זה משנה לך?זה לא הטופס. זה המרדנות שלך, אתה תמיד הולך נגד מה שאנחנו אומרים לך.אנחנו רצינו שתלך לעתודה, אתה הולך לצבא. אנחנו רצינו שתקנו אוטו, קנית גיטרה ורמקול"."חשמלית ומגבר", תיקנתי אותה."זה לא משנה, ממש לא. אנחנו מאמינים באלוהים, אתה לא. למה אתה חייב להיות כמו אבא שלך? אנטי?”"היי, אני לא זה שבחרתי לשכב עם אבא שלי.”"כולנו עושים טעויות""טוב לדעת שאני טעות"."אתה לא טעות, האמצעים מקדשים את המטרה".היא מזגה לי קפה לתוך ספל, לקחתי את הספל המזורגג ורציתי לנפץ אותו בין רגע על הרצפה.כעסתי, לא יודע על מה.על ההשתלטות הבלתי פוסקת של ההורים על החיים שלי, על המחשבה התמידית שהם יודעים מה טוב בשבילך, על הנורמה הזאת שכולם מאמינים שאלוהים הוא חי ונושם וקיים ובורא ויוצר ואוהב ובונה והורס, בדיוק כמו שאימא שלי מאמינה.על כולם כעסתי, על הכול.חשבתי פתאום שבמובן מסוים, אלוהים התבטא במובן יותר מוחשי כהורים.הדמיון ביניהם הוא גדול, ואפילו את זה אני יודע מהתנ"ך והפרשנים.צריך לדעת להכיר את האויב.במקום לנפץ אותו כמו אידיוט, הייתי קצת פחות ולקחתי את הספל אליי לחדר לשתות, כשאימא שלי מלווה אותי במבט מודאג כל הדרך.
והנה הדקות חולפות להן, כשהמבט שלי מרוכז בחלון.שמעתי את ציפורי הבוקר מחוץ לחלון החדר, סגרתי את הדלת לאט לאט, הנחתי את הספל על השולחן והתקרבתי לחלון, בצעדי זיקית.הזזתי את החלון הצידה, ולא הצלחתי להבין מה מרתק אותי כל כך בחבורת ציפורים מזורגגות.אבל הנה, השמש זרחה עליי, והציפורים היו קרובות משחשבתי.בעץ ליד החלון שלי, נחו להן הציפורים בתוך קן בנוי היטב, והאימא האכילה את הגוזלים הקטנים שלה. הגוזלים נראו לי כל כך מכוערים, גלומים וסתומים בתוך עטיפה של ולד, מנופפים בכנפיהם הקצרות וצועקים למזון.והאימא, מתרוצצת הנה והנה, ומאכילה אותם מפה לפה, ממקור למקור במקור ראשון, במסירות, באהבה, לא אכפת לה מהרפס, ולא אכפת לה מהיגיינה אישית.הדבר החשוב לה שזה הילדים שלה, בשר מבשרה, יהיו מרוצים, שבעים, שמחים.מדוע? מדוע הייתי מרותק, לא הזזתי מבט מהקן, וצמרמורת התחילה לעבור בי.כשהאימא סיימה להאכיל את הגוזלים, ועפה מן הקן, דבר מוזר מאוד קרה לי.התחלתי לבכות.
חמש שנים לפני זה, היה לנו טיול משפחתי ליער הכרמל.והנה ביער הכרמל, האטרקציה המרכזית, שנועדה למשוך את אלו שמחוברים בחבלים חזקים למרכז היער, לא תיירים תמימים, אלא מחפשי פיקניקים כמונו, הייתה העץ הזקן ביותר ביער.וכשהתחלתי לטפס עליו, כבר אימא שלי צעקה לי לרדת למטה, אבל איציק הרגיע אותה ואמר את המשפט המרגש, “תני לו, הוא ילמד!”.הלוואי ולא הייתי כל כך אוטו-דידקטי, כי אז מצמרת העץ, התרסקתי לאדמה ושברתי את היד. והפלא ופלא, היד נראתה בריאה כמו פרה מתה, עקומה ומעוותת לחלוטין.לקח לנו 20 דקות להגיע לבית חולים, אבל לא בכיתי.עמית בכה, אימא בכתה קצת, אבל אני.. בחיי, דמעה אחת לא נזלה ממני.
והנה עכשיו, אני מבוגר בחצי עשור, עומד מול עץ בגינה, מביט על ציפורים ובוכה.בוכה, מוציא הכול, מה להוציא? הרגשתי כל כך חרא, כל כך בודד פתאום.חשבתי פתאום שהאנשים הכי בודדים הם האנשים שטמועים עמוק בתוך הקהל, ולמה נשפטתי להיות אחד מהם?.הדלת נפתחה מאחוריי, ומיד השתלטתי על עצמי והפסקתי לבכות.אמיר התבונן בי מהסף כלא מאמין, בוחן את העובדות בשטח כמו בלש, ועובר בביטחון על הצ'ק ליסט של מאורעות הסביבה, עד שהגיע לתוצאה."אתה בכית עכשיו?”"לא,”, ניגבתי את עיניי ביד ימין, “נכנס לי משהו לעין"."טנק?”"טנק זה כלום לעומתי אם אני אכנס בך. נו!”, דחפתי אותו באהבה.הוא התחיל להתגלגל מצחוק למראה אחיו הגדול והנערץ מינימלית, בוכה כמו ילדה קטנה.וגם אני, גם אני התפרצתי מצחוק והדמעות הפכו לדמעות של צחוק.לאמיר מאז ומתמיד היה צחוק מדבק, וכנראה שהוא הולך להיות מגורש מכמה הלוויות בחייו העתידיים."מזל טוב גבר", קירבתי אותו אליי, ונתתי לו חיבוק עם טפיחה אדירה על הגב."תודה אחי"סימנתי לו לחכות רגע, וחיטטתי בארון הספרייה שלי, עד שלבסוף הגעתי ליעד."קח, בשבילך"נתתי לו את המתנה שלקח לי כמה ימים להכין, כמה ימים לתכנן, וכמה ימים לשקול האם להמשיך להכין ולתכנן, אבל לאמיר מגיע כל מה שהוא מקבל.חוץ מהלגיטימציה להיות מפונק, שהוא מקבל בשפע.הוא קרע את העטיפה שסימלה מתנה בצורה מובנת מאליה, אבל הוא לא ציפה לזה."אמרת שאתה רוצה להתחיל ללמוד, לא?”אמיר החזיק את הגיטרה הקלאסית שנבנתה במיוחד בשבילו, ועל הרווח בין המיתרים, הייתה חריטת עץ: Bloom..זכר לפוטנציאל שיש בו, זכר לכמה שאני אוהב אותו ומעריץ אותו, ויודע שהוא מסוגל לכל מה שהוא ירצה.והוא מצידו, קפץ עליי בחיבוק והידק אותי אליו.אני כבר הרגשתי את השרירים גדלים אצלו, ואת העובדה שהגעתי לו למצח."עמית.. זה.. וואו""זה שטויות""זה לא שטויות!”"נכון, אבל אני צריך לשמור על נימוס מזערי""כמה כל הסיפור עלה לך? אלף שקלים?”
חייכתי, הוא באמת מנסה או שהוא סתם זורק מספרים? אחח, זה כבר לא חשוב."שמור את ההימורים לבורסה, הכסף לא חשוב, זה בר מצווה.כמובן אני מצפה שאני אצטרך כבד אתה תהיה הראשון להציע תרומה", הייתי מוכרח להגיד משהו כזה, לא יכולתי להישאר עם ההרגשה של הכרת תודה שלמה כלפיי."אני באמת..”, להפתעתי הרבה הוא מחה דמעה מעינו, ויצא מהחדר עם הגיטרה החדשה.את האמת? בכלל שכחתי מיום ההולדת הזאת.אם אימא שלי לא הייתה מזכירה לי, הייתי יכול גם לשכוח.כל מוחי ומחשבותיי היה מרוכז בנפלאות נסטיה.ככה אני עם נשים, או שזה רק ההשפעה של נסטיה.ההודעה שהיא שלחה לי יום לפני, ההמשך המזורגג לרומן האפלטוני למחצה הזה כבר נמצא על דרך הישר.התיישבתי, קולות הציפורים נפסקו והשמש האירה עליי בחוזקה.הרגשתי חמימות עוטפת אותי, ונתתי למחשבות לנדוד, הרי התנאים לא איפשרו להם להישאר.יואב התקשר אליי ורצה להיפגש.אמרתי לו שאחרי מה שהוא עשה בשבילנו אני יכול לתת לו הטבות מיניות בכיף, אבל לא היום, ממש לא היום.שמעתי את אימא שלי מדברת עם בעלה על השיחה שלנו.והיא שפכה ושפכה כמו ברז, והוא הקשיב והסכים והוא בטח הנהן לכל גחמה שביצבצה ממנה.אני אף פעם לא הבנתי את הקטע הזה, שאם זה נוגע לאדם אחר שהאישה לא מסכימה איתו, מוכר בחנות, פוליטיקאי או סתם הילד שלה, אז הבעל תמיד מהנהן ומסכים, כמו הבובות האלה של הכלב שאנשים שמים באוטו.והנשים, תמיד הן מצפות מהבעלים להסכים איתם, הן אף פעם לא יחשבו לרגע שלגבר יש דעה שונה משלהן.נו ובכל זאת, זוגות עדיין נשארים יחד.



ציטוט ההודעה











