אינטר, ריאל מדריד, ברצלונה, מנצ'סטר יונייטד, באיירן מינכן, צ'לסי והצרפתיות. סיכום הקבוצות והתופעות של עונת 2009/10
הגיע הזמן לסיכום הקבוצות והתופעות של עונת 2009/10, סיכום אחרון לבינתיים. כמובן, הסיכום יתייחס לזרם המרכזי - הקבוצות הגדולות והתופעות שבאו לידי ביטוי אצלן.
אינטר
קבוצת השנה, ללא ספק. שנים שהיא נראית כמו אחת הקבוצות הטובות בעולם אבל מפשלת ברגע שהיא פוגשת יריבה גדולה בליגת האלופות. השנה, בלי אזהרה מראש וכנגד כל הסיכויים, הכל התחבר לה.
כדי להסביר איך זה קרה אתייחס לשתי התופעות המרכזיות שהתרחשו השנה בנראזורי, כאשר השנייה מתבססת על הראשונה.
התופעה הראשונה היא המשהו המיוחד שמביא מוריניו. אין ספק שהוא מאמן מצוין בכל אספקט, אבל זה לא מספיק כדי להסביר את השינוי שהוא חולל באינטר. היה שם משהו מעבר. להפתעתי, הגעתי בסופו של דבר למסקנה שהתכונה המיוחדת של מוריניו היא התכונה הגלויה ביותר לעין שמפרידה בינו לבין שאר המאמנים הגדולים - השחצנות. הפורטוגזי באמת מאמין שהוא הכי טוב בעולם ושהוא מתת האל לכדורגל ולאנושות. שום דבר לא הצליח לשכנע אותו אחרת.
ריאל מדריד
פרוייקט הגלאקטיקוס השני הפך את ריאל מדריד לקבוצה מעניינת במיוחד בכל מקרה. הפרספקטיבה הרחבה אינה מאפשרת התייחסות לפרוייקט הזה שלא ככישלון מוחלט.
המדרידאים אמנם נתנו עונה נהדרת בליגה המקומית, אך נשארו בלי אף תואר ופישלו בכל משחק גדול באמת שהיה להם (ולא היו הרבה כאלה).
רונאלדו, קאקה, בנזמה, צ'אבי אלונסו ואלביול לא הגיעו כדי להכניע את הבינוניות והקטנות של ספרד, אלא כדי להתגבר על השליטה של בארסה בספרד ולהביא גביע אירופה באצטדיון הביתי. ההכרזה הרשמית על כישלון מבחינת ההנהלה הגיעה עם ההחלטה להיפרד מעוד מאמן כעבור שנה אחת בלבד.
התמונה המצטיירת בפסקה הקודמת בעייתית מכל מיני סיבות, אך מה שפוגע במיוחד בריאל מדריד בשנים האחרונות זו גישת ה"אין לי זמן". בדומה להוגה המשפט, גם ריאל מדריד זקוקה לאור הזרקורים כל הזמן, חייבת להיות בטופ בכל רגע נתון. זו אחת הסיבות לכך שמדובר במועדון גדול, אבל גם הסיבה המרכזית לכך שכבר כמעט עשור שהמועדון הזה פועל בתנאי לחץ לא אנושיים. הלחץ הזה משתק וימשיך לשתק ברגעי אמת, כי אין כוח חזק יותר מפחד מפני כישלון של מי שיודע שזו הדרך היחידה בה שופטים אותו.
ברצלונה ומנצ'סטר יונייטד
המחמאה הגדולה ביותר עבור בארסה היא שהעונה הזאת נחשבת לסוג של כישלון. אליפות עם 99 נקודות, שני נצחונות בסופר קלאסיקו והפסד בחצי גמר ליגת האלופות כאשר במשחק הגומלין אלופת אירופה הנכנסת התבטלה נגדה לחלוטין - כדי לקרוא לזה כישלון צריך ציפיות עצומות, ציפיות שבארסה הרוויחה ביושר בעונה שעברה.
אצל מנצ'סטר יונייטד קל יותר להבין תחושת כשלון מהעונה הזאת. אחרי הכל הם נשארו רק עם גביע הליגה, אבל גם זו מחמאה רצינית. אם ככה נראית קבוצה בשנה שאחרי עזיבת אחד משני השחקנים הטובים בעולם, והיא עוד מאוכזבת, זה סימן טוב לגבי מעמדה.
באיירן מינכן
אפילו יותר מאינטר, זו הייתה באיירן מינכן שהוכיחה שניתן להצליח בכמה זירות במקביל גם בלי החשודים הקבועים בסגל השחקנים. הקבוצה של ואן חאל זכתה בדאבל, הדיחה את מנצ'סטר יונייטד והגיעה לגמר ליגת האלופות כאשר בהרכב שלה יש לא יותר משניים-שלושה שחקנים שהיו משתלבים בהרכב של בארסה, צ'לסי ואינטר.
המאמן ההולנדי הצליח ליצור קבוצה שהיא הרבה יותר מסך כל חלקיה והוציא מאריאן רובן הרבה יותר מכל מאמן אחר. ואן חאל הוא זה שאחראי על התופעה שבאיירן הייתה הזרקור הבולט שלה - שובם של המאמנים השיטתיים.
גם מוריניו הוא כזה, אבל אצלו זה סיפור משני. גם בלאן ודשאן, שני האלופים הצרפתיים האחרונים, יצרו שיטות שהפכו את הקבוצות שלהם למצוינות עם מעט מאוד תלות בשחקנים ספציפיים. קבוצות של מאמן.
צ'לסי
אלופת אנגליה הוכיחה השנה שקשה מאוד לשחוק הרכב מנצח. למרות שפחות או יותר אותם שחקנים עולים לשחק שם כל שבת מאז 2004, למרות שכבר כמה פעמים נדמה היה שנמאס להם אחד מהשני, למרות בעיות מחוץ למגרש והדחה מוקדמת מליגת האלופות שהיו יכולות לפרק אותה, צ'לסי הגיעה לחצי השני של העונה עם רעב ורצון להוכיח. אולי הפתרון הוא להחליף מאמנים במקום שחקנים, זה בהחלט חסכוני יותר. ועדיין, אני מקווה שהדאבל הנהדר לא ימנע מצ'לסי להבין שדרוש רענון כלשהו.
הצרפתיות
היו רגעים השנה שנדמה היה שהצרפתיות עלו לליגה של הגדולות. בורדו שלטה בבית המוקדם, ליון הדיחה את ריאל מדריד, ושתיהן נראו שוות ערך לשאר הקבוצות שעלו לרבע גמר ליגת האלופות. אבל אז בורדו התפרקה וליון ביישה את הפירמה בחצי הגמר מול באיירן מינכן ותוך מספר שבועות חזרנו למציאות בה הצרפתיות לא מסוגלות לשמור על יציבות ולהופיע למאני טיים ברמה של מועדוני הפאר מהליגות האחרות. נשארה עוד הרבה עבודה.
![]()








ציטוט ההודעה

, ותודה לך שהבאת לנו את הטור מאחד האתרים הנידחים והלא מוכרים ברשת חח




