קלינט איסטווד האגדי.
קלינט איסטווד האגדי.
תרומתו של קלינט איסטווד לקולנוע עצומה כל כך שאין טעם בכלל לנסות ולסכם אותה, אז הסתפקנו בלבחור את הסרטים שלו שאנחנו הכי אוהבים, פשוט ככה
___________________________________
הפרודוקטיביות המטורפת של קלינט איסטווד אגדית יותר ממהירות השליפה של כל אחד מגיבורי המערבונים שהוא גילם, מהקרירות של הארי המזוהם או כל תיאור אחר כזה שנוכל להעלות על דעתנו. שישה עשורים של קריירה, פילמוגרפיה משובצת במיטב היהלומים של הקולנוע האמריקני לדורותיו, כל ז'אנר אפשרי - בהכל נגע איסטווד, ועשה חיל בין אם כשחקן, במאי או מלחין.
אי אפשר לבחור את הסרט הכי טוב של איסטווד. אנחנו יכולים רק לבחור את האהובים עלינו ביותר. יצא ככה שלא נגענו בקלאסיקות שלו, בסרטים הגדולים. אין ברשימה הזאת את "הבלתי נסלח", את "הארי המזוהם", ואפילו אף סרט מ"טרילוגיית הדולרים". לא כי אנחנו לא אוהבים אותם. קשה למצוא מישהו שיכול לצפות בסרטים האלה מבלי להתמוגג מכישורי המשחק המופלאים של איסטווד, מהתסריטים הנפלאים, מהבימוי המושלם, באמת בכל אחד ואחד מהסרטים האלו. זו רשימה של טעם אישי, כי אין שום דרך למצות את תרומתו של איסטווד לקולנוע באף רשימה שהיא, פרט לאולי הדפסת כל הקטלוג שלו כמו שהוא. כזה הוא - ענק שמעטים מאד, אם בכלל, יכולים להשתוות לקומתו.
"מיסטיק ריבר" (2003)
"מיסטיק ריבר" הוא סיפור על שלושה חברי ילדות שנקשרו זה לזה בגלל דבר נורא שקרה לאחד מהם ותחושת אשמה כבדה, שנקשרים זה לזה שוב כמבוגרים בגלל רצח, אחרי שהחיים של כל אחד מהם הפכו לטרגדיה מסוג אחר לגמרי – הוא הסרט האהוב עליי של איסטווד, אחד האהובים עליי בכלל.
אחת הגדולות של “מיסטיק ריבר" היא שלמרות שהוא עוסק בחומר אנושי נפיץ לחלוטין, הוא מצליח להישאר עדין ומהורהר, אפוף בערפל מוסרי כבד שלא מאפשר למתח להיפתר, במיוחד לא בסצנת סיום מופתית ומכבידה להפליא. תוסיפו לזה את העובדה ששלושת השחקנים הראשיים – טים רובינס, שון פן וקווין בייקון – נותנים את ההופעה הטובה ביותר שלהם אי פעם, את הפסקול (שאותו הלחין איסטווד), שמקפיד רק לתת אווירה ואף פעם לא להכתיב רגש מסוים ואת העריכה המצוינת, כולל שימוש מבריק בקרוס-קאטים (מעברים הלוך וחזור בין שתי התרחשויות שקורות במקביל), וקיבלתם יצירת מופת.
"המצוד" (1968)
הקונספט של שוטר דרומי עם כובע קאובוי ומגפיים שנוסע לניו יורק למשימה משטרתית נשמע אולי כמו הבסיס לקומדיה גרועה במיוחד, אבל תחת ידיו האמונות של דון סיגל, שביים את הסרט הזה שלוש שנים לפני שביים את "הארי המזוהם", הוא הופך לזהב, כמו גם לסרט פשע מעולה.
התקופה בה הסרט יצא היתה בדיוק אחרי שלישיית מערבוני הספגטי של סרג'יו ליאונה בהם כיכב איסטווד בתור "האיש ללא השם", כשהפרסונה שלו היתה מעוצבת עד הפרט האחרון, וסיגל משתמש בכל ניואנס וניואנס שלה לטובת העימות עם תרבות הסמים והמסיבות של ניו יורק בשנות השישים. איסטווד איטי, רגוע, ומשועשע, אבל הוא יודע מה הוא עושה מהרגע הראשון ועד האחרון. קלאסיקה אמיתית.
"חצות בגן הטוב והרע" (1997)
"חצות בגן הטוב והרע" הוא אחד הסרטים הבודדים שאיסטווד ביים, אך לא כיכב בהם. הדבר מדגיש את גדולתו של איסטווד כאחד מבמאי הקולנוע הגדולים ביותר של דורנו, שממש לא זקוק ללהק עצמו כשחקן בסרטיו על מנת להפוך אותם ליצירות מופת. הסרט, שלא זכה לביקורות נלהבות עם צאתו בשנת 1997, מתאר בקצב איטי ועדין את הטיפוסים המוזרים בחברה הגבוהה של דרום ארה"ב, דרך עיניו של כתב צעיר (ג'ון קיוזק), המדווח על משפט רצח הקשור במיליונר מקומי (קווין ספייסי).
הסרט הוא אבן-חן נדירה בפילמוגרפיה של איסטווד כבמאי, שיחד עם "הגשרים של מחוז מדיסון" (1995) שיצא שנתיים לפניו, דווקא לא עוסק בנושא הקלאסי של סרטי איסטווד - משבר הגבריות האמריקנית - אלא בזוויות אחרות ומרתקות לא פחות של ההוויה האנושית, ובמקרה זה, הבחירה בין טוב לרע.
"חזיז ורעם" (1974)
ב"חזיז ורעם" היו ציצים, אז הקפדתי לצפות בו כמעט בכל פעם ששודר בערוץ 1 לאורך שנות השמונים, וזה קרה, לפי זכרוני, הרבה. קלינט חובר בו לג'ף בריג'ס הצעיר, בן 25, שובב, חייכן ורענן, שרק לפני רגע עוד שיחק תלמיד תיכון ב"הצגת הקולנוע האחרונה". איסטווד הוא המנטור, שתקן, רגזן ומבוגר ואחראי יותר משותפו. יחד הם משחזרים שוד בנק מורכב שהשתבש ובונים זוגיות קולנועית גברית ומרגשת שכמותה לא נראתה מאז, משהו בין גיבסון וגלובר ב"נשק קטלני" לקייטל ורות' ב"כלבי אשמורת" לגי'לנהול ולג'ר ב"הר ברוקבק". רק יותר.
"מכתבים מאיוו ג'ימה" (2006)
ב-2006 קלינט איסטווד הוציא במקביל שני סרטים בבימויו, שכל אחד מספר את סיפור קרב איוו ג'ימה - חודש ושבוע מגיהנום, בין החורף לאביב 1945. התנגשות בין הכוחות הנחתים האמריקניים לצבא הקיסרי היפני, הנשימות האחרונות של מלחמת העולם השניה. לפני שברלין נפלה ולפני פצצת האטום אבל אחרי בערך כל השאר. זה היה הקיץ הראשון שלי בתל אביב והיה לי ממש חם, אז הלכתי לראות את שניהם עם עמרי רוזן (הזה מלמעלה שמעדיף את "מיסטיק ריבר". הסינמטק נראה בעיקר כמו דרך ממש טובה לחמוק לתוך מזגן.בעוד ש"דגלי אבותינו", המתמקד
בצד האמריקני של העניינים, הוא סרט נחמד אך ארוך וטרחני מדי - "מכתבים מאיוו ג'ימה" הוא סרט מלחמה מבריק, אולי הטוב ביותר שראיתי. דווקא בגלל שמאחורי המצלמה שלו עמד מי שמול העדשה מצטייר כאייקון אמריקני על-זמני, הגישה הרגישה של איסטווד לסיפורם של מספר קצינים וחיילים יפנים - אנשים גאים וחזקים אך גם אומללים, תקועים במקום הכי רע, ככל הנראה, שאפשר היה להמצא בו על פני כדור הארץ באותם חודש ושבוע - מפעימה במידת האמפתיה והעומק
רעיון עם קלינט איסטווד
[ame="http://www.youtube.com/watch?v=MVEd3MO95EU"]YouTube- ‫ריאיון עם קלינט איסטווד - [/ame]
קרדיט לאתר אחר
ציטוט ההודעה
נכתב במקור על ידי GanGsTer from mafia
