הלכות תפילה

[israel l]

הלכות תפילה פרק א

א מצות עשה להתפלל בכל יום, שנאמר "ועבדתם, את ה' אלוהיכם" (שמות כג,כה): מפי השמועה למדו שעבודה זו--היא תפילה, ונאמר "ולעובדו, בכל לבבכם" (דברים יא,יג); אמרו חכמים, איזו היא עבודה שבלב, זו היא תפילה. ואין מניין התפילות מן התורה, ולא משנה התפילה הזאת מן התורה. ואין לתפילה זמן קבוע מן התורה; [ב] ולפיכך נשים ועבדים חייבין בתפילה, לפי שהיא מצות עשה שלא הזמן גרמה.
ב אלא חיוב מצוה זו, כך הוא--שיהא אדם מתפלל ומתחנן בכל יום, ומגיד שבחו של הקדוש ברוך הוא, ואחר כך שואל צרכיו שהוא צריך להן בבקשה ובתחינה, ואחר כך נותן שבח והודיה לה' על הטובה שהשפיע לו: כל אחד כפי כוחו.
ג אם היה רגיל, מרבה בתחינה ובקשה; ואם היה ערל שפתיים, מדבר כפי יוכלו ובכל עת שירצה. וכן מניין התפילות, כל אחד ואחד כפי יכולתו--יש שמתפלל פעם אחת ביום, ויש שמתפלל פעמים הרבה. והכול היו מתפללים נוכח המקדש, בכל מקום שיהיה. וכן היה הדבר תמיד ממשה רבנו, עד עזרא.
ד כיון שגלו ישראל בימי נבוכדנאצר הרשע, נתערבו בפרס ויוון ושאר האומות, ונולדו להם בנים בארצות הגויים; ואותן הבנים נתבלבלה שפתם, והייתה שפת כל אחד ואחד מעורבת מלשונות הרבה. וכיון שהיה מדבר, אינו יכול לדבר כל צרכיו בלשון אחת אלא בשיבוש, שנאמר "ובניהם, חצי מדבר אשדודית, ואינם מכירים, לדבר יהודית--וכלשון, עם ועם" (נחמיה יג,כד).
ה ומפני זה, כשהיה אחד מהן מתפלל, תקצר לשונו לשאול חפציו או להגיד שבח הקדוש ברוך הוא בלשון הקודש, עד שיערב עימה לשונות אחרות. וכיון שראה עזרא ובית דינו כך, עמדו ותיקנו להם שמונה עשרה ברכות על הסדר.
ו שלוש ראשונות, שבח לה'; ושלוש אחרונות, הודיה; ואמצעייות, יש בהן שאילת כל הדברים שהן כמו אבות לכל חפצי איש ואיש, ולצורכי הציבור, כולם--כדי שיהיו ערוכות בפי הכול, וילמדו אותם במהרה, ותהיה תפילת אלו העילגים תפילה שלמה, כתפילת בעל הלשון הצחה. ומפני עניין זה, תיקנו כל הברכות והתפילות הסדורות בפי כל ישראל--כדי שיהא כל עניין, ברכה ערוך בפי העילג.
ז [ה] וכן תיקנו שיהא מניין התפילות, כמניין הקרבנות--שתי תפילות בכל יום, כנגד שני תמידין. וכל יום שיש בו קרבן מוסף, תיקנו בו תפילה שלישית כנגד קרבן מוסף. ותפילה שכנגד תמיד של בוקר, היא הנקראת תפילת השחר; ותפילה שכנגד תמיד של בין הערביים, היא הנקראת תפילת מנחה; ותפילה שכנגד המוספין, היא הנקראת תפילת המוספין.
ח [ו] וכן התקינו שיהא אדם מתפלל תפילה אחת בלילה, שהרי אברי תמיד של בין הערביים מתאכלין והולכין כל הלילה, שנאמר "היא העולה . . ." (ויקרא ו,ב), כעניין שנאמר "ערב ובוקר וצוהריים, אשיחה ואהמה; וישמע קולי" (תהילים נה,יח). ואין תפילת ערבית חובה, כתפילת שחרית ומנחה; ואף על פי כן נהגו כל ישראל בכל מקומות מושבותיהם להתפלל ערבית, וקיבלוה עליהם כתפילת חובה.
ט [ז] וכן תיקנו תפילה אחר תפילת המנחה סמוך לשקיעת החמה, ביום התענית בלבד, כדי להוסיף תחינה ובקשה, מפני התענית; וזו התפילה נקראת תפילת נעילה, כלומר ננעלו שערי השמיים בעד השמש ונסתרה, לפי שאין מתפללין אותה, אלא סמוך לשקיעת החמה.
י [ח] נמצאו התפילות בכל יום--שלוש, ערבית ושחרית ומנחה; ובשבתות ובמועדים ובראשי חודשים--ארבע, שלוש של כל יום ותפילת המוספין; וביום הכיפורים--חמש, ארבע אלו ותפילת נעילה.
יא [ט] תפילות אלו--אין פוחתין מהן, אבל מוסיפין עליהן: אם רצה אדם שיתפלל כל היום כולו, הרשות בידו. וכל אותן התפילות שיוסיף, כמו מקריב נדבות. לפיכך צריך שיחדש דבר בתפילה בכל ברכה וברכה מן האמצעייות, מעין הברכה, ואם חידש אפילו בברכה אחת, דייו--כדי להודיע שהיא נדבה, לא חובה. ושלוש ראשונות ושלוש אחרונות--לעולם אין מוסיפים בהן, ולא פוחתין מהן, ואין משנין בהן דבר.
יב [י] אין הציבור מתפללין תפילת נדבה, לפי שאין הציבור מביאין קרבן נדבה; ולא יתפלל אפילו יחיד מוסף שתיים, אחת חובת היום ואחת נדבה, לפי שאין מתנדבין קרבן מוסף. ויש מן הגאונים, מי שהורה שאסור להתפלל תפילת נדבה בשבתות וימים טובים, לפי שאין מקריבין בהן נדבה, אלא חובת היום בלבד.

[israel l]

הלכות תפילה פרק ב

א בימי רבן גמליאל, רבו המינים בישראל, והיו מצירין לישראל, ומסיתים אותם לשוב מאחרי ה'. וכיון שראה שזו גדולה מכל צורכי בני אדם, עמד הוא ובית דינו, והתקין ברכה אחת שתהיה בה שאלה מלפני ה' לאבד את המינים; וקבע אותה בתפילה, כדי שתהא ערוכה בפי הכול. ונמצאו הברכות שבתפילה, תשע עשרה ברכות.
ב בכל תפילה משלוש תפילות אלו שבכל יום, מתפלל אדם תשע עשרה ברכות אלו על הסדר. במה דברים אמורים, בשמצא דעתו מכוונת ולשונו תמהר לקרות; אבל אם היה טרוד ודחוק, או שקצרה לשונו--מתפלל שלוש ראשונות וברכה אחת מעין כל האמצעייות ושלוש אחרונות, ויצא ידי חובתו.
ג וזו היא הברכה שתיקנו מעין כל האמצעייות: הביננו ה' אלוהינו לדעת דרכיך, ומול את לבבנו ליראתך, לסולח היה לנו, להיות גאולים, רחקנו ממכאוב, ודשננו ושכננו בנאות ארצך, ונפוצים מארבע תקבץ, והתועים בדעתך יישפטו, ועל הרשעים תניף ידך, וישמחו צדיקים בבניין עירך ובתיקון היכלך, ובהצמחת קרן לדויד עבדך ובעריכת נר לבן ישי משיחך; טרם נקרא ואתה תענה, טרם נדבר ואתה תשמע, כי אתה הוא עונה בכל עת צרה, פודה ומציל מכל צוקה. ברוך אתה ה', שומע התפילה.
ד במה דברים אמורים, בימות החמה; אבל בימות הגשמים--אינו מתפלל הביננו, מפני שצריך לומר שאלה בברכת השנים. וכן במוצאי שבתות וימים טובים--אינו מתפלל הביננו, מפני שצריך לומר הבדלה בחונן הדעת.
ה בשבתות וימים טובים, מתפלל שבע ברכות בכל תפילה ותפילה מארבע תפילות של אותו היום--שלוש ראשונות, ושלוש אחרונות, וברכה אמצעית מעין אותו היום.
ו בשבתות, חותמין בברכה אמצעית מקדש השבת; וברגלים, חותם בה מקדש ישראל והזמנים. ואם היה שבת ויום טוב, חותמין בה מקדש השבת וישראל והזמנים.
ז בראש השנה, חותמין בה מלך על כל הארץ, מקדש ישראל ויום הזיכרון; ואם היה שבת, חותם בה מקדש השבת וישראל ויום הזיכרון.
ח [ו] במה דברים אמורים, בתפילת ערבית ושחרית ומנחה; אבל תפילת המוספין של ראש השנה, מתפלל תשע ברכות--שלוש ראשונות ושלוש אחרונות של כל יום, ושלוש אמצעייות. ראשונה מן האמצעייות עניינה מלכייות, שנייה זכרונות, שלישית שופרות; וחותם בכל אחת מהן מעניינה.
ט [ז] ביום הכיפורים, מתפלל בכל תפילה מחמש תפילות, שבע ברכות--שלוש ראשונות ושלוש אחרונות, ואמצעית מעין היום, וחותם בה מלך על כל הארץ, מקדש ישראל ויום הכיפורים; ואם חל להיות בשבת, חותם בכל תפילה ותפילה מהן, מלך על כל הארץ, מקדש השבת וישראל ויום הכיפורים.
י [ח] במה דברים אמורים, ביום צום של כל שנה ושנה; אבל ביום צום של שנת היובל, מתפלל תפילת המוספין תשע ברכות, כמו שמתפלל במוסף ראש השנה, והן אותן הברכות עצמן, בלא פחות ולא יתר. ואין מתפללין אותם, אלא בזמן שהיובל נוהג.
יא [ט] בכל תפילה מן התפילות, פותח קודם לברכה ראשונה ואומר "אדוניי, שפתיי תפתח; ופי, יגיד תהילתך" (תהילים נא,יז). וכשהוא חותם בסוף התפילה, אומר "יהיו לרצון אמרי פי . . ." (תהילים יט,טו); ואחר כך צועד לאחריו.
יב [י] בראשי חודשים ובחולו של מועד--מתפלל ערבית ושחרית ומנחה תשע עשרה ברכות, כשאר הימים; ואומר בעבודה אלוהינו ואלוהי אבותינו, יעלה ויבוא . . . במוסף בחולו של מועד, מתפלל תפילת מוסף כמו שמתפלל ביום טוב; ובראשי חודשים, מתפלל שבע ברכות, שלוש ראשונות ושלוש אחרונות, ואמצעית מעין קרבן ראש חודש, וחותם בה מקדש ישראל וראשי חודשים.
יג [יא] שבת שחלה להיות בחולו של מועד, וכן ראש חודש שחל להיות בשבת--מתפלל ערבית ושחרית ומנחה שבע ברכות כשאר השבתות, ואומר יעלה ויבוא בעבודה. במוסף מתחיל בברכה אמצעית בעניין שבת, ומשלים בעניין שבת, ואומר קדושת היום באמצע הברכה, וחותם בה בראשי חודשים, מקדש השבת וישראל וראשי חודשים; ובחולו של מועד, חותם בה כמו שחותם ביום טוב שחל להיות בשבת. [יב] ויום טוב שחל להיות באחד בשבת, מתפלל ברכה רביעית בלילה ככה:
יד ותודיענו משפטי צדקך, ותלמדנו לעשות חוקי רצונך, ותיתן לנו ה' אלוהינו קדושת שבת וכבוד יום טוב וחגיגת הרגל, ובין קדושת שבת לקדושת יום טוב הבדלת, ואת יום השביעי הגדול והקדוש מששת ימים קידשת; ותיתן לנו ה' אלוהינו, מועדים לשמחה . . . ובמוצאי שבת ובמוצאי יום טוב של כל השנה--מבדיל באתה חונן, אף על פי שהוא מבדיל על הכוס.
טו [יג] בחנוכה ופורים, מוסיפין בהודיה על הניסים . . .; שבת שחלה להיות בחנוכה ופורים, מזכיר על הניסים במוסף, כמו שמזכיר בשאר תפילות.
טז [יד] בימי התענייות, אפילו יחיד שהתענה--מוסיף בשומע תפילה, עננו אבינו . . . ושליח ציבור אומרה ברכה בפני עצמה, בין גואל לרופא; וחותם בה העונה בעת צרה, ונמצא מתפלל עשרים ברכות. בתשעה באב--מוסיפין בבונה ירושלים, רחם ה' אלוהינו עלינו ועל ישראל עמך ועל ירושלים עירך, העיר האבילה החרבה השוממה . . .
יז [טו] כל ימות הגשמים, אומר בברכה שנייה מוריד הגשם; ובימות החמה, מוריד הטל. מאימתיי אומר מוריד הגשם--מתפילת המוספין של יום טוב האחרון של חג, עד תפילת שחרית של יום טוב הראשון של פסח; ומתפילת המוספין של יום טוב הראשון של פסח, אומר מוריד הטל.
יח [טז] משבעה ימים במרחשוון, שואלין את הגשמים בברכת השנים, כל זמן שמזכיר הגשם. במה דברים אמורים, בארץ ישראל; אבל בשנער ובסוריה ומצריים ומקומות הסמוכות לאלו והדומין להן, שואלין את הגשמים ביום שישים אחר תקופת תשרי.
יט [יז] מקומות שהן צריכים לגשמים בימות החמה, כגון איי הים הרחוקים--שואלין את הגשמים בעת שהן צריכין להן, בשומע תפילה. ומקומות שהן עושין יום טוב שני ימים--אומר מוריד הגשם בתפילת מוסף של יום ראשון של שמיני עצרת, ומתפלל והולך כל ימות הגשמים.
כ [יח] כל השנה כולה--חותם בברכה שלישית, האל הקדוש; ובברכת אחת עשרה, מלך אוהב צדקה ומשפט. ובעשרת הימים שמראש השנה עד מוצאי יום הכיפורים--חותם בשלישית, המלך הקדוש; ובאחת עשרה, המלך המשפט.
כא [יט] יש מקומות שנהגו בעשרת ימים אלו להוסיף בברכה ראשונה, זוכרנו לחיים . . .; ובשנייה, מי כמוך אב הרחמן . . .; ומוסיפין בברכת שמונה עשרה, זכור רחמיך . . .; ומוסיפין בברכה אחרונה, ובספר חיים . . . וכן יש מקומות שנהגו להוסיף בעשרת ימים אלו בברכה שלישית, ובכן . . . ובכן . . .; אבל בראש השנה ויום הכיפורים, מנהג פשוט הוא להוסיף בשלישית, ובכן . . . ובכן . . .

[israel l]

הלכות תפילה פרק ג

א תפילת השחר--מצותה, שיתחיל להתפלל עם הנץ החמה; וזמנה, עד סוף שעה רביעית שהוא שליש היום. ואם עבר או טעה והתפלל אחר ארבע שעות עד חצות היום--יצא ידי חובת תפילה, אבל לא יצא ידי חובת תפילה בזמנה: שכשם שמצות תפילה מן התורה, כך מצוה מדבריהם להתפלל אותה בזמנה שתיקנו לה חכמים ונביאים.
ב כבר אמרנו שתפילת מנחה, כנגד זמן תמיד של בין הערביים תיקנו זמנה. ולפי שהיה התמיד קרב בכל יום, בתשע ומחצה--תיקנו זמנה מתשע שעות ומחצה, והיא הנקראת מנחה קטנה. ולפי שבערב הפסח שחל להיות בערב שבת, היו שוחטין את התמיד בשש ומחצה--אמרו שהמתפלל מאחר שש ומחצה, יצא; ומשהגיע זמן זה--הגיע זמן חיובה, וזו היא הנקראת מנחה גדולה.
ג נהגו אנשים הרבה להתפלל גדולה וקטנה, והאחת רשות. והורו מקצת גאונים שאין ראוי להתפלל רשות, אלא הגדולה; וכן הדין נותן, מפני שהיא כנגד דבר שאינו תדיר בכל יום. ואם התפלל הגדולה חובה, לא יתפלל הקטנה אלא רשות.
ד הא למדת שזמן מנחה גדולה, משש שעות ומחצה עד תשע ומחצה. וזמן מנחה קטנה, מתשע ומחצה עד שיישאר מן היום שעה ורביע; ויש לו להתפלל אותה, עד שתשקע החמה.
ה תפילת המוספין--זמנה אחר תפילת השחר, עד שבע שעות ביום; והמתפלל אחר שבע שעות--אף על פי שפשע--יצא ידי חובתו, מפני שזמנה כל היום.
ו תפילת הערב--אף על פי שאינה חובה--המתפלל אותה, יש לו להתפלל מתחילת הלילה עד שיעלה עמוד השחר. תפילת נעילה--כדי שישלים אותה, סמוך לשקיעת החמה.
ז המתפלל תפילה קודם זמנה--לא יצא ידי חובתו, וחוזר ומתפלל אותה בזמנה. ואם התפלל תפילת שחרית בשעת הדוחק, אחר שעלה עמוד השחר--יצא. ויש לו להתפלל תפילת ערבית של לילי שבת, בערב שבת קודם שתשקע השמש; וכן מתפלל ערבית של מוצאי שבת, בשבת: לפי שתפילת ערבית רשות, אין מדקדקין בזמנה. ובלבד שיקרא קרית שמע בעונתה, אחר צאת הכוכבים.
ח כל מי שעבר עליו זמן תפילה, ולא התפלל--במזיד--אין לו תקנה, ואינו משלם; בשוגג, או שהיה אנוס או טרוד--משלם אותה תפילה, בזמן תפילה הסמוכה לה, ומקדים תפילה אחרונה, ואחריה מתפלל את התשלומין.
ט כיצד: טעה ולא התפלל שחרית עד שעבר חצי היום, יתפלל מנחה שתיים--הראשונה תפילת מנחה, והשנייה תשלומי שחרית. טעה ולא התפלל מנחה עד ששקעה השמש, מתפלל ערבית שתיים--הראשונה ערבית, ושנייה תשלומי מנחה. טעה ולא התפלל ערבית עד שעלה עמוד השחר, מתפלל שחרית שתיים--ראשונה שחרית, ושנייה תשלומי ערבית.
י טעה ולא התפלל לא תפילה זו, ולא תפילה הסמוכה לה--אינו משלם אלא האחרונה בלבד. כיצד: טעה ולא התפלל לא שחרית ולא מנחה, מתפלל ערבית שתיים--ראשונה תפילת ערבית, והאחרונה תשלומי מנחה; אבל שחרית--אין לה תשלומין, שכבר עבר יומה. וכן בשאר תפילות.
יא היו לפניו שתי תפילות, של מנחה ושל מוספין--מתפלל של מנחה, ואחר כך של מוספין. ויש מי שהורה שאין עושין כן בציבור, כדי שלא יטעו.

[israel l]

א חמישה דברים מעכבין את התפילה, אף על פי שהגיע זמנה--טהרת הידיים, וכיסוי הערווה, וטהרת מקום התפילה, ודברים החופזים אותו, וכוונת הלב.
ב טהרת הידיים כיצד: רוחץ ידיו במים עד הפרק, ואחר כך יתפלל. היה מהלך בדרך והגיע זמן התפילה, ולא היה לו מים--אם היה בינו ובין המים ארבעה מילין, שהן שמונת אלפים אמה--הולך עד מקום המים ורוחץ, ואחר כך מתפלל; היה בינו ובין המים יתר מכאן--מקנח ידיו בצרור או בעפר או בקורה, ומתפלל.
ג במה דברים אמורים, לפניו; אבל אם היה מקום המים לאחריו, אין מחייבין אותו לחזור לאחריו אלא עד מיל. אבל אם עבר מן המים יתר ממיל, אינו חייב לחזור, אלא מקנח ידיו, ומתפלל. במה דברים אמורים, שאינו מטהר לתפילה אלא ידיו בלבד--בשאר תפילות, חוץ מתפילת שחרית; אבל בשחרית--רוחץ פניו ידיו ורגליו, ואחר כך יתפלל. ואם היה רחוק מן המים--מקנח ידיו בלבד, ומתפלל.
ד כל הטמאים--רוחצין ידיהן בלבד כטהורין, ומתפללין: אף על פי שאפשר להן לטבול ולעלות מטומאתן, אין הטבילה מעכבת. וכבר ביארנו שעזרא תיקן שלא יקרא בעל קרי בלבד דברי תורה, עד שיטבול. ובית דין שעמדו אחרי כן, התקינו אף לתפילה, שלא יתפלל בעל קרי בלבד, עד שיטבול. ולא מפני טומאה וטהרה נגעו בה, אלא כדי שלא יהיו תלמידי חכמים מצויין אצל נשותיהן כתרנגולין; ומפני זה תיקנו טבילה לבעל קרי לבדו, והוציאוהו מכלל הטמאים.
ה לפיכך היו אומרין בזמן תקנה זו, שאפילו זב שראה קרי ונידה שפלטה שכבת זרע והמשמשת שראת נידה, צריכין טבילה לקרית שמע וכן לתפילה מפני הקרי, אף על פי שהן טמאין. וכן הדין נותן, שאין טבילה זו מפני הטהרה, אלא מפני הגזירה, שלא יהיו מצויין אצל נשותיהן תמיד. וכבר בטלה גם תקנה זו של תפילה, לפי שלא פשטה בכל ישראל, ולא היה כוח בציבור לעמוד בה.
ו מנהג פשוט בספרד ובשנער, שאין בעל קרי מתפלל עד שהוא רוחץ כל בשרו במים, משום "היכון לקראת אלוהיך ישראל" (עמוס ד,יב). במה דברים אמורים, בבריא או חולה שבעל; אבל חולה שראה קרי לאונסו--פטור מן הרחיצה, ואין בזה מנהג. וכן זב שראה קרי ונידה שפלטה שכבת זרע, אין בהן מנהג, אלא מקנחין עצמן ורוחצין ידיהן, ומתפללין.
ז כיסוי הערווה כיצד: אף על פי שכיסה ערוותו כדרך שמכסה לקרית שמע, לא יתפלל, עד שיכסה את ליבו; ואם לא כיסה ליבו, או שנאנס ואין לו במה יכסה, הואיל וכיסה ערוותו והתפלל, יצא; ולכתחילה, לא יעשה.
ח טהרת מקום התפילה כיצד: לא יתפלל במקום הטינופת, ולא במרחץ, ולא בבית הכיסא, ולא באשפה, ולא במקום שאינו בחזקת טהרה עד שיבדקנו. כללו של דבר--כל מקום שאין קורין בו קרית שמע, אין מתפללין בו. וכשם שמרחיקין מצואה ומי רגליים וריח רע ומן המת ומראיית הערווה, לקרית שמע--כך מרחיקין, לתפילה.
ט התפלל ומצא צואה במקומו--הואיל וחטא מפני שלא בדק עד שלא התפלל, חוזר ומתפלל במקום טהור. היה עומד בתפילה, וראה צואה כנגדו--אם יכול להלך לפניו כדי שיזרקנה לאחריו ארבע אמות, יהלך; ואם לאו, יסלקנה לצדדין; ואם אינו יכול, יפסיק. גדולי החכמים לא היו מתפללין בבית שיש בו שיכר, ולא בבית שיש בו מורייס בעת עיפושו, מפני שריחו רע, אף על פי שהמקום טהור.
י דברים החופזין אותו כיצד: שאם היה צריך לנקביו, לא יתפלל. וכל הצריך לנקביו והתפלל--תפילתו תועבה, וחוזר ומתפלל אחר שיעשה צרכיו. ואם יכול להעמיד עצמו כדי פרסה, תפילתו תפילה; ואף על פי כן, לכתחילה לא יתפלל, עד שיבדוק עצמו יפה יפה, ויפקוד נקביו ויסיר כיחו וניעו וכל דבר הטורדו--ואחר כך יתפלל.
יא מי שגיהק ופיהק ונתעטש בתפילתו--אם לרצונו, הרי זה מגונה; ואם בדק גופו קודם שיתפלל ובאו לאונסו, אין בכך כלום. נזדמן לו רוק בתפילתו, מבליעו בטליתו או בבגדו; ואם היה מצטער מכך, זורקו בידו לאחוריו, כדי שלא יצטער בתפילה, ונמצא טרוד. יצא ממנו רוח מלמטה כשהוא עומד בתפילה שלא לדעתו--שותק עד שתכלה הרוח, וחוזר לתפילתו.
יב ביקש להוציא רוח מלמטה, ונצטער הרבה ואינו יכול להעמיד עצמו--מהלך לאחריו ארבע אמות, וממתין עד שתכלה הרוח; ואומר ריבון העולמים, יצרתנו נקבים נקבים וחללים חללים--גלוי וידוע לפניך, חרפתנו וכלימתנו, חרפה וכלימה בחיינו, תולעה ורימה במותנו; וחוזר למקומו, ומתפלל.
יג היה עומד בתפילה, ונטפו מי רגליו על ברכיו--ממתין עד שיכלה המים, וחוזר למקום שפסק; ואם שהה כדי לגמור את כל התפילה, חוזר לראש.
יד וכן המשתין מים--שוהה כדי הילוך ארבע אמות, ואחר כך מתפלל; ומי שהתפלל, שוהה כדי הילוך ארבע אמות, ואחר כך משתין, כדי שיפסוק דברי תפילה מפיו.
טו כוונת הלב כיצד: כל תפילה שאינה בכוונה, אינה תפילה; ואם התפלל בלא כוונה, חוזר ומתפלל בכוונה. מצא דעתו משובשת וליבו טרוד--אסור לו להתפלל, עד שתתיישב דעתו. לפיכך הבא מן הדרך, והוא עייף או מצר--אסור לו להתפלל, עד שתתיישב דעתו: אמרו חכמים, שלושה ימים, עד שינוח ותתקרר דעתו, ואחר כך יתפלל.
טז כיצד היא הכוונה--שיפנה ליבו מכל המחשבות, ויראה עצמו כאילו הוא עומד לפני השכינה; לפיכך צריך לישב מעט קודם התפילה, כדי לכוון את ליבו, ואחר כך יתפלל, בנחת ובתחנונים. ולא יעשה תפילתו כמי שהיה נושא משאוי, משליכו והולך לו; לפיכך צריך לישב מעט אחר התפילה, ואחר כך ייפטר. חסידים הראשונים היו שוהין שעה קודם התפילה, ושעה אחר התפילה, ומאריכין בתפילה שעה.
יז שיכור--אל יתפלל, מפני שאין לו כוונה; ואם התפלל, תפילתו תועבה--לפיכך חוזר ומתפלל, כשיתרונן משכרותו. שתוי, אל יתפלל; ואם התפלל, תפילתו תפילה. איזה הוא שיכור, ואיזה הוא שתוי--שיכור, זה שאינו יכול לדבר בפני המלך; ושתוי, שיכול לדבר בפני המלך ואינו משתבש. אף על פי כן, הואיל ושתה רביעית יין--לא יתפלל, עד שיסור יינו מעליו.
יח וכן אין עומדין להתפלל לא מתוך שחוק, ולא מתוך קלות ראש, ולא מתוך שיחה, ולא מתוך מריבה, ולא מתוך כעס--אלא מתוך דברי תורה. ולא מתוך דין הלכה, אף על פי שהן דברי תורה, כדי שלא יהא ליבו טרוד בהלכה--אלא מתוך דברי תורה שאין בהן עיון, כגון הלכות פסוקות.
יט תפילות של פרקים כגון תפילת מוסף ראש חודש, ותפילת המועדות--צריך להסדיר תפילתו ואחר כך עומד ומתפלל, כדי שלא ייכשל בה.
כ היה מהלך במקום סכנה במקום גדודי חיה וליסטים, והגיע זמן התפילה--מתפלל ברכה אחת, וזו היא: צורכי עמך ישראל מרובין, ודעתן קצרה; יהי רצון מלפניך ה' אלוהינו, שתיתן לכל אחד ואחד כדי פרנסתו, ולכל גווייה וגווייה די מחסורה, והטוב בעיניך עשה; ברוך אתה ה', שומע תפילה.
כא ומתפלל אותה, כשהוא מהלך; ואם יכול לעמוד, עומד. וכשהוא מגיע ליישוב, ותתקרר דעתו--חוזר ומתפלל תפילה כתקנה, תשע עשרה ברכות.

[xSellize]

הלכות תפילה פרק א

א מצות עשה להתפלל בכל יום, שנאמר "ועבדתם, את ה' אלוהיכם" (שמות כג,כה): מפי השמועה למדו שעבודה זו--היא תפילה, ונאמר "ולעובדו, בכל לבבכם" (דברים יא,יג); אמרו חכמים, איזו היא עבודה שבלב, זו היא תפילה. ואין מניין התפילות מן התורה, ולא משנה התפילה הזאת מן התורה. ואין לתפילה זמן קבוע מן התורה; [ב] ולפיכך נשים ועבדים חייבין בתפילה, לפי שהיא מצות עשה שלא הזמן גרמה.

טעות בידיך, לא יכול להיות שהתפילה היא ציווי מהתורה, כיוון שבתקופה ההיא דרך עבודת השם הייתה זבחים ועולות.

ואז בא ספר דברים עם הגישה הדויטרונומיסטית [ריכוז הפולחן] שיושמה ע"י שלמה המלך שבנה את בית המקדש הראשון.

לאחר חורבן בית שני, התחילה הנהגת מנהג התפילה כעבודת השם שלא בזבחים ועולות כיוון שספר דברים מחייב ריכוז פולחן, ואין כיום בית מקדש.

ולכן התפילה איננה ציווי מהתורה.

כמו שטענתי לא פעם, אתם סותרים את עצמכם, לפחות תתאמו גירסאות.


נ.ב:
חבל שלא כתבת קרדיט למקור ממנו זה מועתק, הלא כן ישנו הדיבר "לא תגנוב".
בכל מקרה קרדיט למשנה תורה

[israel l]

טעות בידיך, לא יכול להיות שהתפילה היא ציווי מהתורה, כיוון שבתקופה ההיא דרך עבודת השם הייתה זבחים ועולות.

ואז בא ספר דברים עם הגישה הדויטרונומיסטית [ריכוז הפולחן] שיושמה ע"י שלמה המלך שבנה את בית המקדש הראשון.

לאחר חורבן בית שני, התחילה הנהגת מנהג התפילה כעבודת השם שלא בזבחים ועולות כיוון שספר דברים מחייב ריכוז פולחן, ואין כיום בית מקדש.

ולכן התפילה איננה ציווי מהתורה.

יש הגיון בדבריך ואכן זוהי דעתו של הרמב"ן.
הרמב"ם טוען שחיוב התפילה הוא מדאורייתא והוא מסתמך על הפסוקים הנ"ל(אלה שציטטת). הרמב"ן חולק עליו בנושא זה ואומר שהפסוקים שהרמב"ם הביא מרמזים על עבודת ה' כללית ולאו דווקא על תפילה. בכל מקרה שניהם מסכימים שהתפילה היא חובה והם חולקים רק לגבי מקור חיוב התפילה.

כמו שטענתי לא פעם, אתם סותרים את עצמכם, לפחות תתאמו גירסאות.

אני לא יודע מי זה "אתם" במשפט אז אני ינסה להסביר לפי שתי דרכים.
אם אתה מתכוון לחברי הפורום אז מה לעשות אין ביננו איזה תכנון מה לכתוב ואיך לכתוב ולאף אחד מאיתנו אין הסמכה לרבנות(עד כמה שידוע לי).
אם אתה מתכוון לחכמי ישראל אז כמו שכתבתי לך יש בינהים מחלוקות לפעמים, אך כמו שנאמר "מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים" ו-"אלו ואלו דברי אלוקים חיים". הקב"ה השאיר לנו בהר סיני תורה לא פשוטה כדי ללמוד ממנה חוקים ועוד, והמטרה היא לקיים את התורה לפי הצווים המופיעים בה, ולא תמיד דעה או פירוש של רב מוסכם על כולם(חכמי הדור) ולכן קם הצווי "אחרי רבים להטות"- צריך לשמוע להחלטת רוב חכמי הדור כדי שיקבעו להלכה.

נ.ב:
חבל שלא כתבת קרדיט למקור ממנו זה מועתק, הלא כן ישנו הדיבר "לא תגנוב".
בכל מקרה קרדיט למשנה תורה אתמול

אין לי כל רווח מסחרי בפרסום הזה ואני גם די בטוח שמשנה תורה היו רוצים שזה יפורסם לציבור במיני מקומות . בכל מקרה תודה על הוספת הקרדיט.

[nivatias120]

תודה, איזה השקעה@!