תשעה באב - ט' באב
תשעה באב הוא יום תענית מדרבנן, המציין את זיכרון חורבן שני בתי המקדש: בית המקדש הראשון בשנת 586 לפנה"ס (ולפי המסורת היהודית421 לפנה"ס) בידי נבוכדנצר השני מלך בבל, ובית המקדש השני בשנת 70 בידי המצביא הרומאי טיטוס. התענית חלה ביום ט' באב, והיא מהווה את שיא האבלות שנמשכת בשלושת השבועות.
תענית זאת היא החמורה מבין ארבע התעניות על חורבן בית המקדש, וכוללת את חמשת ה"עינויים" החלים גם ביום הכיפורים. היום אסור בלימוד תורה (למעט בנושאים הקשורים בהלכות היום ובמסורות הקשורות בו), והמקפידים על הלכותיו יושבים בו בטל, שכן למעט שינה, אמירת קינות, ולימוד תורה בנושאים הקשורים ביום זה, אין פעילות המתאפשרת ביום זה.
לפי המסורת היהודית יום זה נחשב ליום מועד לפורענות ליהודים, והתרחשו כמה אירועים קשים נוספים בהיסטוריה של עם ישראל. המסורת גם אומרת שלאחר ביאת המשיח ובניית בית המקדש השלישי, יהפוך תשעה באב ליום של חג ושמחה
ערב תשע באב
בערב תשעה באב אסרו חז"ל לאכול בסעודה המפסקת בשר ולשתות יין. איסור זה מופיע כבר במשנה, אך ברוב עדות ישראל נהגו להחמיר ולא לאכול בשר ולשתות יין כבר מראש חודש אב, או בשבוע בו חלק תשעה באב.
בסעודה המפסקת אסור לאכול יותר מתבשיל אחד, וישנם דיונים בהלכה מה הגדרתו של תבשיל לעניין איסור זה. כמו כן אסור לאכול את הסעודה המפסקת בקבוצה של 3 אנשים ויותר ביחד, על מנת שלא להתחייב בזימון בברכת המזון. ישנם רבים הנוהגים לאכול ביצה קשה בסעודה זו, ולשים עליה אפר - כמנהג אבלים. הביצה נחשבת כתבשיל, לפיכך הנוהגים מנהג זה אינם אוכלים תבשיל נוסף בסעודה. אחרים נוהגים לאכול אורז עם עדשים, הן משום צורתם העגולה של העדשים המסמלת את מעגל החיים, והן משום שעדשים נחשבים למאכל אבלים.
בקרב יהודי אשכנז נוהגים רבים לאכול סעודה רגילה קודם לצום, ומעט קודם לכניסת הצום לאכול סעודת מפסקת סמלית, לפי דיניה.
בשנה שבה חל תשעה באב במוצאי שבת, ניתן לאכול בסעודה המפסקת (שהיא בעצם סעודה שלישית של שבת) ללא כל ההגבלות הללו, היות שאין נוהגים מנהגי אבלות בשבת.
במדינת ישראל
עוד בטרם הקמת המדינה התקיימו דיונים אודות המשך קיומם של מנהגי האבלות בתשעה באב. אחת ההתבטאויות בנושא זה הייתה של ברל כצנלסון, ממנהיגי תנועת העבודה, בשנת 1934; הדבר היה בעקבות טיול ומחנה קיץ ביער בן שמן שערכו ביום תשעה באב מדריכי המחנות העולים - תנועת הנוער של תנועת העבודה. כצנלסון ראה בכך רדידות חינוכית וחוסר אחריות תרבותית כלפי מסורת ישראל. הוא התבטא כך: "לא אשכח, לא אוכל שכוח, את יום החורבן - היום האיום מכל הימים, יום גורלנו." ביתר פירוט הוא כתב:
את הזנחת התשעה באב בציבורנו בכלל, אני רואה כאות להפלגה שאין עימה הגה מכוון של אידאה מרכזית. אנו אומרים לחנך את הנוער לחיים חלוציים, לחי הגשמה...כיצד נגיע לכך?! האמנם יעלה זרע זה על סלע צחיח, על רצפת אספלט! גם אידאה זקוקה לקרקע תחוח בה תוכל להעמיק שורשים. נהרוס עדי יסוד את העולם הישן, נשרוף את כל רכושו שנצבר במשך הדורות ונתחיל הכל מחדש - כתינוקות שנולדו. דור מחדש ויוצר אינו זורק את גל האשפה את ירושתם הדורות... מחזיר לתחיה מסורת קדומה שיש בה להזין את נפש הדור המחדש.
כיום בפועל חוק איסור פתיחת בתי עינוגים בתשעה באב (הסמכה מיוחדת), תשנ"ח-1997 קובע כי רשות מקומית מוסמכת להתקין חוק עזר שיאסור קיום עינוגים ציבוריים או פתיחת בתי אוכל בליל תשעה באב. בפועל צביונו של המרחב הציבורי מושפע מאווירת האבל של היום, רשויות מקומיות רבות התקינו חוקי עזר כאלה (גם לפני חקיקת החוק, מתוקף הסמכתן הכללית להתקין חוקי עזר), וכן משדרי הטלוויזיה מותאמים לאופיו של יום האבל.
הבנקים ומקומות עבודה אחדים במגזר הציבורי סגורים בתשעה באב, ולעובדיהם זהו יום חופשה. בחלק ממקומות העבודה האחרים תשעה באב הוא יום בחירה, כלומר יום שעובדים החפצים בכך רשאים שלא לעבוד בו.
עימותים תרבותיים
בשיח הציבורי יום תשעה באב נמצא תחת דיון סביב חוקי העזר העירוניים האוסרים על הפעלת בתי עינוגים. עיקר החיכוך נסב סביב העיר תל אביב, שם חלק גדול מהציבור החילוני אינו חש שייכות רגשית ותרבותית ליום זה. בשנת 2001, החלטה של עירית תל אביב שלא לקנוס בתי אוכל שיהיו פתוחים ביום זה, עוררה דיון סוער בתקשורת ובכנסת.; דיונים שמאז התקיימו בכל שנה. בעת כהונת אברהם פורז כשר הפנים, הוא הודיע כי לא יאכוף את החוק נגד רשויות שלא יפעילו את חוק העזר העירוני בנוגע לבתי עינוגים בתשעה באב; אמירתו העלתה מחדש את הדיון הציבורי בשאלת צביונו של תשעה באב. בפועל, כיום מרבית בתי העינוגים בעיר תל אביב סגורים במועד זה.
לעוד מידע: http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%AA%...91%D7%90%D7%91
ציטוט ההודעה
נכתב במקור על ידי PsyTrance
RONALDO
