הרבנים לא יודעים כלום על המדע....?
אל תגידו זה ארוך, תראו שהרמב"ם שהיה צדיק גדול, יודע "קצת" יותר מהמדענים..
בריאות על פי הרמב"ם
בשנת ד` אלפים תתצ"ה, בשנת 1135 נולד בקורדובה, ספרד, הגאון הרופא, רבי משה בן מימון. בהיותו בן שלוש עשרה, עקב רדיפתם של מוסלמים קיצוניים, ברחה משפחת הרמב"ם למרוקו ומשם, דרך ארץ ישראל הגיעו, בהיותו כבר בן 30, למצרים. הרמב"ם היה הוגה דעות, גאון בתורה ובתלמוד, כתב את "משנה תורה", "מורה נבוכים", "ספר המאור" ועוד. ולענייננו כאן, רופא גאון. הרמב"ם שימש כרופא בחצרו של הסולטן סלאח א דין במצרים ויתכן גם כנגיד היהודים.
בספר המדע שבמשנה תורה, כתב הרמב"ם בין היתר על נוהגי הבריאות. רובם ככולם סובבים סביב המזון. אולם בבסיס הדברים כתב "בריאות הגוף הינה רצונו של ה`. מפני שאדם חולה אינו מסוגל להבין את דרכי הבורא, חובה על האדם להרחיק עצמו מדברים המסכנים בריאותו ולנהוג לפי כללים המיטיבים עימה".
על פי הרמב"ם, נובעות רוב המחלות ממערכת העיכול, מאכילה מרובה או מאכילת מאכלים גרועים. הרמב"ם מייחס למזון ודרך עיכולו את הסיבה העיקרית לבריאות או תחלואה. עד כדי כך שכתב שאכילה של מזון רב או מזון גרוע היא כמו סם מוות לגופו של אדם. יש לאכול רק כאשר רעבים ולשתות רק כאשר צמאים. גם לפינויו של המזון, התייחס. לעולם אסור להתאפק מלהתפנות, הזהיר. (כיום אנו אכן מבינים שהתאפקות כזו גורמת למעי הגס לספוח יותר נוזלים, שהרי זהו תפקידו ומתוך שכך נגרמות יציאות קשות יותר.) למעשה, הרמב"ם התייחס לתופעת העצירות כפעמון אזהרה וטען שמחלות קשות באות על האדם כל זמן שיש לו עיכוב ביציאה. לשם כך נתן משמעות גדולה גם לדרך וצורת האכילה.
למרות שלא היה קיים בזמנו כל יידע על מערכת העיכול והדרך שבה היא פועלת. הן מבחינת האנזימים והחומצות המפרקים את המזון והן מבחינת דרך ספיגת המזון. למרות שלא ידעו על מיצי העיכול והבלוטות המפרישות אותם. למרות שלא הבינו את החשיבות שבמניעת דילול מיצי העיכול ושחיקת הבלוטות. הנה, ידע בכל זאת הרמב"ם את החשיבות שבמניעת אכילה ושתיה יחדיו ואף כתב "לעולם לא ישתה אדם יחד עם המזון" מותר לו לשתות מעט מים מהולים ביין לאחר שהחל המזון להתעכל וגם אז יש לשים לב לשתות מעט ואפילו לאחר שהמזון התעכל.
לעולם לא ימלא האדם כרסו, כתב הרמב"ם. אלא יפסיק כשמילא שלושת רבעי רעבונו. למעשה על פי הרמב"ם יש להרגיש את תחושת הרעב. יש ממש להרגיש זאת. בלי תחושה זו אין לאכול. בלי תחושת הצמא, אין לשתות. ובאמת, כמה מאיתנו נוהגים לפי כללים אלה? כמה פעמים חווינו בשבוע האחרון נניח, את תחושת הרעב? הרי תחושות הרעב והצמא קיימות שלא בכדי. יש משמעות להן. רק כיום למשל, מתחילים תזונאים לתת את הדעת לאכילה של מזון קל לפני מזון קשה לעיכול. והנה זאת ידע הרמב"ם כבר לפני 800 שנים וכתב "לעולם יאכל אדם מזון קל לעיכול לפני מזון קשה".
מדהימה חוכמתו של הרמב"ם כשאנו קוראים המלצותיו שלא לערב מאכלים חמוצים ומתוקים ושלא לערב מיני מאכלים ותבשילים "שכל אחד עובר עיכולו בדרך אחרת". והנה רק בימינו אלה פיענחנו את סודות אנזימי העיכול המפרקים כל אחד לפי תפקידו את המזון המיועד לו. למשל, פפסין יפרק חלבונים, ליפאז יסייע בפירוק שומנים, עמילאז יטפל בעמילנים וכד`, ולא זו בלבד אלא שכל אחד מהם יהיה במיטבו בתנאי pH (חומציות ובסיסיות) שונים. משום כך, על פי הרמב"ם, נקל על בריאותנו רבות עם נפריד בין המזונות. וזו אכן המלצה נקוטה כיום, בידי תזונאים רבים.
בתקופתו של הרמב"ם לא ידעו מהם חיידקים. (את המיקרוסקופ הראשון שדרכו אפשר היה לצפות בחיידקים, המציא לוטש עדשות הולנדי, אנטוני פאן לבנהוק, רק למעלה מ- 400 שנים לאחר הסתלקותו של הרמב"ם) והנה למרות שלא ידעו מהם החיידקים ולמרות שלא ידעו על הסיכון הפוטנציאלי שבהם, ידע הרמב"ם להזהיר לאכול בקיץ מאכלים קרים בלבד. ידע להתייחס למזג האויר וידע להזהיר (בטרם הומצאו המקרר או תהליך הפיסטור) לשתות חלב טרי בלבד.
על פי הרמב"ם, ישנם מיני מזונות המסוכנים לבריאות כסמי מוות, כרעל ממש. כזה הוא: "חלב שעברה יממה משעת חליבתו", "מזון שטעמו מר או שעמד והתקלקל". "דגים ישנים" וכד`. אם היום אנו יודעים על הסיכון שיש בתוספים המוכנסים למזון, תוספים כחומרי טעם וריח, חומרי שימור וכיו"ב, הרי שבתקופתו הזהיר הרמב"ם מאכילת דגים מלוחים, גבינות מלוחות, בשר מלוח.... וכי מה הוא המלח אם לא חומר שימור?
ברוב חוכמתו, הזהיר הרמב"ם מפני אכילת לחם מטוגן בשמן ומפני סולת מנופה שלא נשארו בה קליפות. ומהי סולת זו אם לא הקמח הלבן? בתקופתו של הרמב"ם אכלו רק העשירים את הקמח הלבן והנה הוא מזהיר מפני מזון זה ואומר שאדם חכם ראוי לו לכבוש את יצרו ולא להתפתות לתאבונו ותאוותו.
אחת המגפות שמהן אנו סובלים בימינו המודרניים, היא מגפת עודף המשקל. למעלה ממחצית האוכלוסיה בישראל סובל ממשקל עודף. רובנו סופרים גם קלוריות. לשם מה, אם כך לספור קלוריות? אילו יאכל האדם לפי הרמב"ם, כדי שלושת רבעי מרעבונו. יאכל רק כשיהיה רעב, לא ישתה בתוך כדי אכילה ובעיקר, יאכל בניחותא, לאט, לאט, ילעס היטב את המזון, לא בעמידה ולא בהליכה. הרי שאין ספק גם שבעית המשקל תלך ותיעלם. והיום, הרי כבר ידוע שהרוק שייך למערכת העיכול ומצוי בו אנזים הקרוי עמילאז (פטיאלין), שמפרק עמילן, המצוי למכביר בדגנים ובעיקר בקמח הלבן, בתפוחי אדמה ועוד. לכן מובנת היום חשיבות הלעיסה.
לא רק במזון תלה הרמב"ם את בעיות הבריאות של תקופתו. אלא גם בהיגיינה, פעילות גופנית, נקיון וחינוך. אי לכך הוא מתייחס בכתביו רבות למים זורמים, בתי מרחץ, פעילות גופנית, בתי שימוש ואף בתי ספר. שיכנועו העצמי היה כה עמוק עד כדי כך שנתן התחייבות וערבות אישית שבמידה וינהג אדם לפי הוראותיו, לא יסבול ממחלות במשך כל ימי חייו עד שיבה טובה.
אבל למרות הכל, בהתאם לידע הרפואי של תקופתו המבוסס על ארבע הליחות של היפוקרטס, המליץ גם הרמב"ם לכל מי שעובר לעיר אחרת שיקפיד וישים לב, שיהיה שם בין היתר, לשם בריאותו, מקיז דם מומחה...
ציטוט ההודעה
נכתב במקור על ידי Stormy Atmosphere
