שלום חברים, חדש כאן, רוצה להציג את עצמי.
אני ניגש לכתוב את הסיפור הזה, ודיי קשה לי לחשוב איך להביע הכל, אז אתחיל במעט פרטים על עצמי שדרכם אני אגיע לעיקר:
אני Persee, תלמיד תיכון בן 16(כיתה י'א) מאיזור המרכז. הייתי מגדיר את עצמי בתור בן אדם מאוד שמח, עם המון שמחת חיים, שאוהב לחייך ולצחוק. ויודע גם להצחיק את הסובבים סביבי. לכל הנושא של הפיקאפ ואלו הגעתי קצת לפני החופש הגדול שעבר, אני לא זוכר מאיפה בדיוק, אבל קראתי איזה מאמר מקוצר על זה, שגרם לי להחשף לעולם ענק, עצום, שהייתי כ"כ מאושר להגיע אליו. קראתי כל מני מאמרים, וגם את MM, ולמרות זה אני מרגיש שהידע התאורטי שלי לוקה בחסר, אבל אתמודד עם זה מתישהו.
אספר קצת על עצמי ומדוע אני כאן:
אני למדתי מיסודי ועד חטיבה בעיר שלי, ולאחר מכאן החלטתי שלא מתאים לי מבחינת לימודים(מורים על הפנים, ואנשים רעים ומגעילים. מבחינת חברים הייתי מסודר פיקס
, רק העניין הלימודי זה דבר שהפריע לי כ"כ, ידעתי אילו יכולות יש לי, רק שמעולם לא באו לידי ביטוי מכל מני סיבות כאלו). כמו שאמרתי מקודם, חברים היו בשפע, ותמיד היה מה לעשות.
ניסיון עם בנות באותה תקופה? נאדה. אפילו לא ידידות.
עברתי לבית ספר אחר, שנמצא בעיר אחרת. בית ספר רב איזורי, לומדים מכל איזור המרכז בו. מרעננה, לראשון לציון, לר"ג, לפ"ת, להרצליה, לת"א ועוד... הגעתי לבית ספר כולי ציפיה להשתלב כ"כ טוב, זה לא קרה במיוחד. היו לי חברים שלמדו איתי גם בעיר שלי בחטיבה, והכרתי כמה ילדים נחמדים מאוד בבית ספר החדש, אבל בגלל בעיות מרחק עם הילדים האחרים הייתי תקוע בבעיה גדולה מהבחינה הזאת. דבר נוסף שקרה הוא שהלך לי הקשר עם כל החברים שלי מהעיר. פשוט נותק הקשר, לא בכוונה שלי ולא בכוונה שלהם, פשוט קרה. גם למדתי המון המון המון שעות(כל יום עד 4, וזה כיתה ט'. זה היה התעללות בגוף ובנפש). הלך הקשר פארש.
נהייתי עצוב מזה, למרות החברים שהיו איתי(3 ילדים. אחד לא הכרתי לפני, הכרנו רק בבית ספר שגר לא רחוק מדי ממני, ועוד 2 שהיו איתי) היו נהדרים ומאוד כייפים. פשוט הייתי נתקע בבית אבל המון. גם בגלל השעות לימודים וכ'ו...
עברה לה שנה, הופ אני בכיתה י'. הצטרפו עוד ילדים ונפתחתי עוד יותר לאנשים בשיכבה, עדיין הייתי תקוע בבעיה הזאת של החברים. הכרתי כמה חבר'ה חדשים, ועוד ילדים נחמדים מכיתות אחרות. מעולם לא הייתי תקוע בבעיה של הצקות, וגם לא עכשיו, פשוט מעולם, תמיד הייתי בסדר עם כולם, אבל הייתה לי אולי בעיה אחרת. נגיע לזה בהמשך. בכל אופן, כיתה י', בגרויות, יותר יחסי בנים בנות. הכרתי כמה ידידות נחמדות(קצת לפני הייתי תקוע בבעיה כזו שהיה לי קשה לדבר עם בנות סתם, רק אם צריך משהו. תהיה יפה מכוערת, לא הלך, בסוף הסתדרתי ויצאתי מזה), והיה נחמד. עדיין הייתי תקוע בבית כל הזמן, ולא היה לי עם מי לצאת. ניסיתי לחדש קשרים עם החברים ההם שלמדו איתי בעיר שלי, לא הלך. שבועיים יצאתי איתם(אני חייב להגיד, הם AFC, לא בנות לא כלום, נפגשים בבית של מישהו לראות סרטים וכאלה, למרות שזה היה דווקא די נחמד לפעמים, אבל משעמם.), וזה נגמר מאוד מאוד מהר הרומן הזה איתם. לצערי. היום שאנחנו נפגשים אנחנו מדברים כמו חברים מאוד מאוד טובים והכל(נפגשים באוטובוסים וקניונים ובחוץ, לא נפגשים לבתים ולצאת.), אבל זה לא זה. לא עובד! הייתי ניכנס לדיכאון. השיא היה כשאמא שלי פשוט התעצבנה עליי ביום העצמאות זה היה, אולי בכלל תחילת שנה אזרחית שלא יצאתי ונשארתי פשוט בבית ולא עשיתי כלום. לא היה מה ועם מי. לא הבנתי את הסיבה שלה באמת להתעצבן עליי, מבין כל הדברים האפשריים? דווקא על זה? הוריד אותי והייתי בדיכאון תקופה ארוכה אחרי. באמת שזה גמר אותי.
לקראת סוף כיתה י', נחשפתי לנושא הזה. כ"כ עשיר, כ"כ מדהים, ששינה לאנשים את החיים מקצה לקצה. בול מה שאני צריך, השינוי הזה, גם מבחינה חברתית, וכן מבחינת בנות, שיהיה לי חברים לצאת איתם בסופי שבוע, ולהפגש איתם סתם לשבת איפשהו. זה הגיל, זה הזמן. כמה שאני רוצה את זה... אחחח כמה שאני רוצה. אני שומע סיפורים של אבא שלי וחברים שלו מהילדות שלהם אכול קינאה, למה אני לא כמו מה שאבא שלי היה. היה תותח אמיתי, באמת, גם היום הוא כזה. רק שהיום הוא נשוי ויש לו 2 בנים, אני אחד מהם. מאכזב אותי שאני לא יכול להיות מה שהוא היה. אבל מי יודע, אולי זה יגיע?
על עצמי, אני לא יכול להגיד שאני מכוער, כי אני באמת לא כזה. לדעתי אני דווקא ניראה סבבה לגמרי. בשנה האחרונה עברתי שינוי די רציני מבחינת לבוש, מראה, עשיתי תספורת הרבה יותר יפה ונורמלית, ואני ניראה הרבה יותר טוב ואני שומע את זה מכל הכיוונים. אין לי בעיה לראות אנשים סתם אוכלים ולבוא אליהם בשיא הטבעיות ולחייך ולהגיד להם בתאבון, בקטעים האלה אין לי בעיה, אבל יש משהו שחוסם אותי, אחרי הכל, אני חושב שקל לי להפתח לאנשים, אבל בכל זאת משהו עוצר אותי. יש לי הרבה בעיות, זו העיקרית ושמעציבה אותי ולפעמים מכניסה אותי לדכאונות כבדים ונוראיים, באמת.
אוסיף ואומר שיש לי בבית ספר הרבה חברים היום, אבל רק בבית ספר. הם גרים רחוק לי מדי. וזה לא חברים שהיחסים שלנו הם כ"כ להיפגש וכ'ו, להסתובב בבית ספר, לאכול בחדר אוכל, לשחק כדורגל ביחד, לא יותר מזה.
נמאס לי להיראות בפני ההורים שלי(לפחות ככה אני מרגיש) בתור אחר מסכן, שרק מנסה לברוח כל פעם ששואלים אותו מה הוא עושה בסופ"ש. כי ההורים שלי(אבא שלי בעיקר) מנסים לדרבן אותי לצאת, אבל אין עם מי. אני תקוע.
המטרות שלי הן מאוד ברורות:
1.להכיר בנות, ידידות, חברות, יזיזות, הכל.
2.להפתח לאנשים אולי יותר
3.להכיר הרבה אנשים, אני לא רוצה שיהיה מצב כזה שאני נשאר בסופ"ש בבית ולא הזמינו אותי לאנשהו, או אפילו שאני מארגן דברים.
4.להיות מאושר
5.לעשות את ההורים שלי הרבה יותר גאים בי מחייך
6.לאבד את הבתולים, להשיג חברות, אני בטוח שזה יעזור ל-5, והרבה.
7.לפתח יכולת שאני יכול להשיג את מי שאני רוצה, מתי שאני רוצה. וכמובן לפתח יכולת להיכנס למעגלים חברתיים שונים.
בעזרת השם, אצליח לעשות את זה. אני מלא מוטיבציה, ורוצה רק ללמוד ולהשתפר. אני רק צריך למצוא מאיפה.
תודה על הקריאה, תגיבו לי אם אתם אולי במצב דומה, או הייתם. אני צריך חיזוקים.
נ.ב, אני לא פרסי! השם הזה זה משהו אחר בכלל בשפה רחוקה רחוקה
ציטוט ההודעה
נכתב במקור על ידי PackoV
