גם אתם מכורים לחדשות?
ראשית אפתח בוידוי: אני מכור לחדשות. ולפי נתוני הרייטינג המתפרסמים מדי יום, אני לא לבד. מהדורות החדשות המרכזיות זוכות לא פעם לנתוני צפייה גבוהים יותר מתכניות הבידור שמשודרות אחריהן.
במדינה שבה אנשי החדשות עובדים בשיטת "חדש כפי יכולתך" בכדי לספק את הביקוש ואת יצר הסקרנות של הצופים, אפשר לקבוע באופן נחרץ שאנחנו, אזרחי ישראל, אנשים חרדתיים. אנחנו נצמדים לאמצעי התקשורת שמשמשים כ"מד הדופק" של המדינה ובודקים שוב ושוב, באובססיביות, את קצב פעימות הלב.
איזה מגניב זה לדעת ראשון ולספר לכולם, אה? "תפתחו חדשות. בלאגן!" אתם תכריזו במרכז הסלון/בחדר האוכל בעבודה. חוץ מהרצון להפוך למוקד מידע מאולתר, עלו במוחי עוד ארבע סיבות עיקריות נוספות שיכולות להוות תשובה הגיונית לתופעה שסוחפת אותנו, צרכני האקטואליה, לתוך הטירוף.
אולי ההכרה בכך שהמקום הזה בוער על להבה נמוכה שבכל שנייה עלולה להתגבר ולשרוף את כולנו היא זו שגורמת לנו להשתעבד לידיעות עדכניות, אולי העובדה שהחדשות היום זמינות ונגישות לצרכן יותר מאי פעם היא זו שהופכת אותן לכל כך פופולאריות, אולי זה השעמום, ואולי זו פשוט האהבה הגדולה למגישות החדשות. תהיה הסיבה שתהיה, אנחנו מגזימים.
באופן עקרוני,כשיש מה לחדש, חשוב להתעדכן. אבל לעיתים, אפילו במדינה כמו שלנו, אין חדשות. וכאן מתחילה הבעיה. כי מה עושים אז?
אז לובשים פרצוף חמור,מנפחים סיפורים קטנים לכותרות ענקיות, מעירים את הצופה המנמנם ברעש מלאכותי ומתפללים שזה יעבוד. ברוב המקרים זה עובד. ואם לא, תמיד אפשר לספר סיפור מרגש על עוול כלשהו שנגמר לילד כלשהו בעיר כלשהי ברחבי הארץ ולזכות בעוד כמה נקודות רייטינג. בקלות מטרידה נאספים סיפורים שכאלה ובקלות מטרידה עוד יותר עושה התקשורת שימוש בהם.
למרות כל מה שטענתי כאן, וכמו שכתבתי בתחילת הפוסט, אני אוהב חדשות וצופה בהן באדיקות רבה. גם כשהן מומצאות, מנופחות או חורגות מתפקידן, אני נשאר מרותק. יונית לוי, תעשי לי ילד!
(מתוך הבלוג של yossid85 "ועל כל ישראל")
ציטוט ההודעה
נכתב במקור על ידי kolisrael
כול היום על המחשב ..
