אני חיילת, בצבא ההגנה לישראל.
קיבלתי ריתוק 21, הסיבות שהביאו אותי לריתוק הנפלא הזה לא רלוונטיות. ובכל זאת, החלטתי לשתף אתכם בחוויה הזאת שאולי בסופה אלמד משהו, והסיכויים, איך נאמר, אפסיים.
לא אערוך דבר ממה שאכתוב, ובכל יום שעובר אספר מה היה לי.
יום מס' 1
קמתי היום בבוקר בידיעה שאני חוזרת אל הבסיס, אם לומר לכם את האמת, אני מתרגשת. לא בגלל שאני מפחדת או משהו כזה, אלא בגלל ש 25 יום הייתי בנפקדות ורציתי קצת לנוח מכל הכייף שעשיתי.
איך הגעתי לזה? לא ארחיב הרבה על הנושא, רק אומר שאיחרתי בחצי שעה והמפקד של המפקד שלי נתן לי 21.
אני ידועה בתור בחורה חוצפנית שלא ממש שואלת אף אחד מה לעשות ואף אחד לא יכול להכריח אותי לעשות דבר, אני רודפת צדק בנוסף לכל. עם כל הכבוד, אני לא חושבת שעל איחור של חצי שעה אני צריכה לקבל 21, ובגלל זה דפקתי נפקדות של 25 יום.
נכנסתי אל הבסיס עם תיק ששוקל כפול ממני, אמרתי שלום לכל מי שאני מכירה מהבסיס והלכתי אל הענף שלי, ענף רפואה. (אני חובשת, הייתי ממע"רית = מדריכת מגישי עזרה ראשונה)
מכיוון שכבר נשפטתי אצל המפקד של המפקד שלי, נשפטתי אצל המפקד של המפקד של המפקד שלי, סגן אלוף.
במשפט הראשון, המפקד לא נתן לי לדבר גם כאשר זה היה תורי וזכותי המלאה להביע את הצד שלי, הוא התפרץ לדבריי ובזה נגמר המשפט.
במשפט השני, לעומת זאת, המפקד לרוב שתק ואני דיברתי, הסברתי את הצד שלי ומדוע עשיתי את מה שעשיתי.
גזר הדין: לבצע את הריתוק 21 שהייתי אמורה לעשות ותנאי לשנה.
עכשיו תכלס, יצאתי בזול, ומה בזול, אפשר לומר שדפקתי גם את המערכת.
שלחו אותי לבצע את "העונש" בבהל"ץ, בית הספר להנדסה צבאית, במילים אחרות הנדסה קרבית.
רוב החבר'ה שלי מהאזרחות נמצאים שם, ככה שלא יהיה לי בעיה להתאקלם, אבל מצד שני אני בן אדם שדווקא כן קשה לו להתחבר עם אנשים, תתפלאו.
מיותר להוסיף ולומר שלא אשאר בתפקידי כממע"רית ואסופח לבסיס אחר בתור חובשת.
יום מס' 2
עכשיו, הגעתי אל הבסיס, נכנסתי אל המרפאה, ישנה חובשת בשם ענת שהייתה איתי בקורס חובשים, באמת בחורה מדהימה, היא לא יודעת שאני חושבת עלייה ככה כי שוב, אני לא אחת שמתחברת לאנשים.
שאר החבר'ה במרפאה, יש להם הומור, שאני לא מבינה, נראה לי שרק בסוף הריתוק אני אבין משהו וגם זה בספק.
ענת אומרת שבד"כ הם מתייחסים אל חדשים בצורה נחמדה, אני לעומת זאת חושבת אחרת, אולי בגלל שלרוב אני די אנטי ומתרחקת מאנשים.
ניסיתי להתחבר אלייהם היום אבל הרגשתי שהם די בעולם משלהם, אז אני בעולם משלי.
שלא תבינו אותי לא נכון, אני הכל מהכל, אני דומיננטית ופרועה וחברתית מצד אחד ומצד שני שקטה, מופנמת וסגורה, זה קצת קשה להסביר אבל ככה אני ואני לא חייבת הסברים לאף אחד.
כל היום היה שקט, לא היה טירון אחד שבא למרפאה, ביליתי את היום בצפייה בסרטים והליכה מקצה אחד של המרפאה לקצה השני. גם ראינו קצת טלוויזיה במועדון חובשים ואכלנו טוסטים שיכלו להיות קצת יותר טובים אבל עדיין מספקים.
לצערי לא הספקתי לראות אף אחד ממי שאני מכירה מהאזרחות והתבאסתי, כולם בשטח.
אני מרגישה די בודדה, התחלתי ברגל שמאל.
בשורה התחתונה, אני החדשה, אני צריכה לראות איך הם מתנהגים בשטח "הבית" שלהם ולהסתגל, פרופיל נמוך לבינתיים.
השעה 23:40, כאן אני מסיימת והולכת לישון. מעניין מה מצפה לי מחר.
יום מס' 3
זהו היום השלישי לריתוק, התעוררתי ב10, התארגנתי והלכתי אל המרפאה.
ארוחת הבוקר שלי הייתה מנה חמה טעימה במיוחד וקולה שנקנו מהשק"ם.
הגיעו כמה חיילים בודדים שבהם החובשים האחרים טיפלו, אני לא יכולה להתחיל לטפל באף חייל מכיוון שכל חייל צריך לעבור "דף טיפול חובש", זהו דף שחובש ממלא על החייל ועל מה שיש לו, הטופס הזה נמצא על מחשב בתוך תוכנה שנקראת CPR, בקורס חובשים עברו איתנו על התוכנה הזאת בדיוק שעתיים, רוב מה שלמדנו זה טיפול בשטח.
רק חובשים מרפאה מבינים בCPR כי הם לומדים להשתמש בה יותר טוב כאשר הם מגיעים למרפאה עצמה, אני ישר יצאתי להדרכה ככה שמאז קורס החובשים עמדתי מול טירונים, לא ראיתי מרפאה בכלל.
עכשיו, בריתוק, אם אני רוצה להזיז את התחת שלי אני צריכה ללמוד איך משתמשים בתוכנה המטומטמת הזאת, והאמת היא גם מגניבה.
כל יום להשתעמם זה לא כזה כייף, ואם אני יכולה להפיק את המיטב משהותי כאן, אז בעצם למה לא?
הזמן עובר ואני מתחילה ללמוד על תרופות אחרות שלא למדתי בקורס החובשים שלי, זה נחמד דווקא, למרות שאני רואה את כולם מתלוננים על זה כי הם רואים ועושים את זה כל יום אז זה כבר משעמם וחופר להם.
מבחינת החבר'ה, היחס לדעתי לא כל כך השתנה, עדיין יש כמה שמתנהגים כמו total assholes, אבל רוב האנשים קצת יותר נחמדים עכשיו, או לפחות ככה אני חושבת.
עדיין שקט, אין משהו מיוחד, שלפוחית פה, עירוי שם, לא דבר שהוא מעניין במיוחד.
היום ממשיך ואיתו גם הזמן, החיילים באים ולרוב הם צריכים רק עירויים.
הספקתי לראות סרט עם אחד החופ"לים ועוד חייל שעשו לו עירוי בחדר מאושפזים כי המרפאה הייתה מלאה בחיילים שעשו להם עירוי.
בערב, שהגיע אחרי המון זמן, היה כבר יותר מצחיק.
שיחקנו "דוראק" שזה משחק קלפים של רוסים, בחיי כמה שנים לא שיחקתי את המשחק הזה.
התחברתי קצת יותר לאנשים והם לא כאלה נוראים, צחקתי איתם והתחלתי להכיר אותם קצת יותר ונחמד לי.
בהמשך יצאתי עם 2 אנשים לריצה, לא יודעת כמה זמן רצנו אבל החלטנו ללכת לאיפה שהמתקנים, איפה שעושים את הבוחן מסלול.
המכשול הראשון שצריך לעבור זה קיר שיותר גבוה ממני, בלי צחוק ניסיתי לעבור את הדבר הזה במשך 5 דקות נראה לי ולא הצלחתי.
השניים אמרו לי לוותר, ואני אמרתי שאין מצב.
לכן הצבתי לעצמי סיטואציה מסויימת, שאתם תצחקו עלייה עכשיו אבל האמת? זה מה שעזר לי לעבור את הקיר הזה בסופו של דבר על הפעם הראשונה שחשבתי על זה.
חשבתי לעצמי, שהילד שלי נמצא בצד השני של הקיר, הדרך היחידה שלי להגיע אליו זה רק אם אעבור את הקיר ואם לא, הוא ימות.
כן כן, חיה בסרט, לא איכפת לי מה תגידו לי, ברגע שחשבתי על זה – עברתי את הקיר.
לאט לאט הבנתי יותר מה זה בוחן מסלול של קרביים.
החלטתי להציב לעצמי מטרה נוספת בריתוק הזה, לעבור את הבוחן מסלול. אז כרגע המטרות לא רבות:
להכיר אנשים חדשים.
להפיק את המיטב מהריתוק.
ללמוד דברים חדשים.
לספוג כמה שיותר מידע.
לעבור את הבוחן מסלול.
נראה כמה אני באמת אעשה =] מחכה לזה בקוצר רוח.
אז חזרתי מהריצה, נכנסתי להתקלח, בחיי נראה לי שהייתי שם לפחות שעה, שעה ו20 אולי.
הגוף כואב אך מסופק, נקי ומצוצח.
בסופו של יום, גאה בעצמי, שמחה להכיר ולהתחבר לחבר'ה פה. מי יודע, אולי הדברים לא כל כך רעים כמו שהם נראים.
השעה 00:07 בלילה.
כאן מסיימת ואומרת לכם, לילה טוב, נראה מה צופן לי מחר.
יום מס' 4
התעוררתי ב10 וחצי, בוקר מושלם, הכנתי לעצמי משהו חם לשתות, התארגנתי ויצאתי לכיוון המרפאה.
שוב, הכל שקט, לא ציפיתי ליותר, רוב החובשים כבר הלכו וגם חצי מהטירונים יצאו ככה שגם הבסיס היה נראה כמו סצנה מגניבה באיזה סרט של המערב הפרוע.
כל היום היינו אני ושאר החובשים על המחשב, רואים סירטונים מצחיקים והופעות סטנד אפ שלקחו את רוב זמננו.
יצאנו לשקם כדי לקנות כמה דברים לקראת שישי והספקתי לראות את ידיד שלי שלא ראיתי אותו המון זמן.
הגיע ארוחת הערב, כולנו יצאנו וכשחזרנו היינו צריכים לטפל בחייל שלא ממש הבנתי מה קרה לו אבל נפל עליו איזה משהו ועיקן לו את כל האצבע והיא דיממה.
חבשו אותו ופינו אותו.
נכנסנו אל החדר וראינו סרט קומדיה שיש אצלי במחשב וככה נגמר היום פחות או יותר.
מחר אני צריכה לקום ב5 כי יש לי מסדר לעשות לחיילים בקשר למטבח, ואז חוזרת לישון.
השעה 21:48, כאן אני מסיימת, שיהיה לכולם לילה טוב!
זה מה שיש עד עכשיו, פשוט לא היה לי אינטרנט להיות בו =] בכל מקרה, קריאה נעימה, אשמח לתגובות ואפרסם את היום החמישי היום בערב בע"ה.











