כשהגשם מנקה עפר בניינים
החולות סותמים עורקים שרק צומחים
הם מתנוונים , השירירים לוחצים ומעקמים
ידיות ברזל עם סימנים חוזרים
שנים , שלא נותר בי אנדרנלין למחשבה
ולילות , הקיר שמעליי מציף בי מועקה
גם ימים , שלא נותרה בי - בך התשוקה
וצהריים לשבת כל היום אותה תנוחה
כמו תרנגולת בלי ראש - מסתובב במעגלים
ועוד פלסטר , בתקווה שאני יחלים
וזה לא מתאים , כי ליבי רחב מידי
יש בי ת'יכולת לאהוב , אך עד מתיי?
שם פעמיי , רחוק אל מאדים
והזיכרונות מראשי לאט מתאדים



ציטוט ההודעה

ספוילר: 
