תהילים
מנהג מקובל הוא במסורת היהודית, במסגרת התפילה לאלוהים, כי בעת שיהודי נמצא במצר, מתפלל הוא לאלוהים בקריאת ספר התהילים.
ההנחה הפשוטה היא שהסיבה לכך היא משום שספר תהילים הוא ביסודו ספר תפילה לאלוהים.
כאשר בודקים טוב יותר, רואים שיש בספר כמה סוגים של תפילות. אפשר לחלק אותם בחלוקה כוללת לשני חלקים. 1. תחינה, 2. הודיה.
ואכן גם במסורת משמש ספר התהילים לשני סוגי הבעות אלו; תחינה והודיה.
בדיוק בנקודה זו אני רוצה לשאול ולברר:
אין ספק שמבחינת היהדות (או לפחות המסורת היהודית), יש ערך מוסף סגולי לפרקי התהילים; שהרי יכול היה האדם הנמצא בצרה להתחנן על נפשו מתוך לבו במילותיו הוא, ומדוע נזקק הוא לספר התהילים? גס יהיה לומר כי המסורת מבוססת על עזרה בניסוח התפילה כעזרה לאדם המבקש להתחנן לפני בוראו ואינו מוצא את מילותיו.
אם צדקתי עד הנה בהנחותי, הייתי רוצה לשאול מה טיבו של אותו ערך מוסף, האם הוא מצוי בכל פרק מפקרי הספר בלי שום קשר לצרתו של האדם המתפלל? או שמא אני נדרש למצוא לי פרק המתאים לתוכן הבקשה והתחינה שלי לאלוהים? במילים ברורות יותר אשאל: האם כאשר נתקעתי עם הרכב בלבו של כפר ערבי, אצטרך להתפלל דווקא את מזמור שיר המעלות ממעמקים, או שמא יידרש אלי אלוהים גם אם אזמר לו ברינה את מזמור שיר ליום השבת?
אם נניח שאני נדרש להתפלל דווקא את המזמור השייך לענייני, נמצא שאין כאן ערך סגולי העומד בפני עצמו בכל פרק מפרקי הספר, אלא ספר סגנון תפילות לאדם הפשוט שאינו יודע לנסח בעצמו; שאם לא כן למה לא תעבוד הסגולה גם אם אתפלל מפרק שאינו קשור לעניין?
ציטוט ההודעה
נכתב במקור על ידי Mr. Ingidao
