הניסוח של הרגשות שלי תמיד היו לי דבר קשה.. וזה מתבטא כי מטבעי אני לא אדם פתוח.
אתם מכירים את האנשים שמדחיקים כל דבר כואב לתוך הלב, ושותקים. - את הבכי ואת הדרכים שלהם להישבר
הם מוצאים לפני השינה, שהשמיכה על הראש, והאוזניות נעוצות בעודן משמיעות את שירי העצב שמזדהות עם המצב
שאתה חש באותו רגע.
כל אדם, ולא רק אני - במיוחד בגילאי 18-20 פשוט לא מסוגלים לחוות יותר כאב מכל סוג אפשרי..
אם זה הבת זוג, או בעיה בלימודים, או בעיות בצבא. - פשוט לא מסוגלים.
אבל במקרה שלי, ולאחר הפתיח למעלה.. הבעיה שלי מסתכמת בדבר פשוט שכמה אלקדרודות במוח שלי לא מסוגלות
לעזוב.
רוצים לנחש מה הבעיה? - זה ממש לא קשה להבין אהה.. כי הכל מסתכם באהבה..
ואני יכול לקרוא לזה אהבה בכלל?..
אני נפגעתי כל כך הרבה בחיים שלי, אבל אני חושב שכולנו נפגענו מבחורה.. כולנו היינו סגורים בחדר, וכולנו חווינו אותו
דבר - תחת הרצון העז להשתנות ולהחזיר למי שפגעה בנו!.
הבעיה שאחרי שאהבה אחת הולכת אתה מבטיח לא לאהוב יותר! אני זוכר שאמרתי..
"זהו! אני לא יבכה יותר.. אני פשוט ישאר לבד"..
אבל תמיד מגיעה מישהי אחרת.. ואני פשוט לא מסוגל! אני לא יכול להתמודד עם הכאב.. ויכול להיות שלא סגרתי מעגל,
אבל אני יסכם את ב-2 שורות.
"איך אלך עם אחרת, שתמיד תדמה לך בהכל?,
איך אמשיך למחר, אם אני עוד חיי באתמול".
תודה שקראתם. - וזה שאני פגוע לב, אני לוקח את זה בצורה הכי טובה. כי מה שהורג את הרגש, מחשל את הגבריות.
תודה לכם.



ציטוט ההודעה




