המאזניים משתנים (הסיפור המלא).
החלטתי לעשות משהו חריג הערב. חריג מבחינתי לפחות. קבעתי עם מישהי בעייתית שאני מכיר קרוב לשנה, במהלכה היינו נפגשים פעם בשבוע-שבועיים, חודש-חודשיים. אתם תקראו לזה ידידה, אני קורא לזה ידישה – ידידה לשעת ייאוש. בכל מקרה, אנחנו מדברים כאן על שחקנית, מניפולטיבית שנהנתה להתעלל בי תקופה ארוכה. אפשר להגיד גם שהיא הייתה מזדיינת, אבל לא איתי.
תמיד לפני כל פגישה איתה הייתי יוצא מהבית ואומר "עכשיו אני הולך לזיין אותה", והייתי חוזר עם "בת זונה, פעם אחרונה שאני חושב בכלל על לזיין אותה".
החלטתי לשים לזה סוף! - אני הולך לצאת איתה לדייט, אבל אני הולך לשלוט!
לקחתי בחשבון את כל הנזקים העצומים שצברתי איתה במשך כל מפגש ומפגש בשנה האחרונה, הצבתי לעצמי את רק מטרה אחת – להגיע לאפס. לנקודת האיזון. נקודת האיזון הזאת הייתה כל כך רחוקה ממני, שידעתי שאני פשוט חייב לזעזע את הבחורה. להביא לנקודות פנימיות של איבוד שליטה.
התחלתי מההתחלה – התאמה לנסיבות: הורדתי מעליי את הג'ינס והחולצה החגיגית, ובמקום זה זרקתי על עצמי מכנס קרוע מלפני שמונה שנים וטי-שרט שקניתי בעשרה שקלים, לפני שלוש שנים בשוק הפשפשים, ועל זה הוספתי טרנינג. יצאתי לביתה של הגברת כשבכיסי קופסה קטנה, ארוזה בנייר סנדוויצ'ים לבן ומעוטרת בסרט אדום. במעלית הסתכלתי על עצמי במראה ואמרתי "הפעם, לא משנה מה יקרה, אני לא חושב על לזיין אותה", ויצאתי לדרך.
התקלה ראשונה – אני מגיע ליעד שבו קבענו להיפגש, מתקשר אליה ומקבל את התזכורת ראשונה במלוא עוצמתה הכואבת, לבחורה שאיתה אני מתעסק פה. היא אומרת לי בטלפון:
"היי מאמי, אני נמצאת עכשיו ב***, רק עוד שעה אני אגיע הביתה... אז בוא כבר תאסוף אותי מ***", שאגב, ממש במקרה עם המזל שלי המקום החדש נמצא בקצה השני של העיר!!!! מבחינתי זה לפחות חצי הברזה!
לרגע לא התלבטתי בכלל על לבטל. ידעתי שכל מה שאני מקבל, זה מה שבדיוק מגיע לי על שנה שלמה של פיגור שכלי עמוק. חשבתי איך אני הופך את זה ליתרון לטובתי, והוספתי לה עוד קנס לתוכנית הערב: קבעתי עם אלי (חבר), ונתתי לו תוכנית עבודה עם הוראות מפורטות.
הובלה + סקרנות
אספתי אותה מהמקום החדש ומשם התחלתי לקחת אותה לסידורים. היא מטרטרת אותי? אני אטרטר אותה כפול, והיא עוד תהנה מזה. עצרתי לעשות קניות וכל דבר אפשרי. אחרי כמה פעמים שהיא שאלה "מתי כבר נוסעים אליי הביתה?", הנחתי שהספיקו לה הסיבובים ונסעתי לאלי. עצרתי מתחת לבית שלו וזה מה שאמרתי:
- "היי חמודי, אני מתחת לבית שלך ואני צמא, תוריד לי כוס מים", וניתקתי.
כאן התחיל הערב בשבילה. הסקרנות התחילה לדגדג לה את בטן. הבחורה התחילה לשאול שאלות ולעשות פרצופים מוזרים, כאלו שלא ראיתי הרבה מאד זמן. ואני עוד ניצלתי את זה על הדרך למסגרות הערכה שליליות: "מה? אני צמא. אף פעם חברה שלך לא ירדה בשבילך עם כוס מים שהיית צמאה?" אח"כ גם רמזתי לה שאולי "כוס מים" זה מילת קוד בינינו למשהו אחר.
אחרי כמה דקות אלי יורד למטה לבוש כמו הומו ועם כוס מים ביד. עשינו לה קטע של החיים. הבחורה לא הבינה מה הולך פה. משפטים כמו "היה אחלה קפה אתמול בלילה" ו"שכחתי אצלך משהו חשוב" וכו', העלו תגובות מצוינות, בדיוק כמו שתכננתי.
עכשיו הגיע הזמן היה להכניס את הבונוס. נתתי לאלי את הסימן לשלוף את השפן, אבל הוא הגיב בפרצוף שלא ממש הבנתי מה זה אומר והנחתי שהוא פשוט שכח את זה. מה שלא ידעתי, זה שהוא פשוט שדרג את הקטע המתוכנן.
נפרדנו בחיבוק תוך כדי שאני אומר לו "לא כאן, היא לא יודעת...", והתנעתי. אחרי כמה שניות שאלי כבר הלך והייתי בדרכי מחוץ לחנייה הוא פתאום חוזר ובהתפרצות מעביר לי משהו דרך הצד שלה ואומר לי:
- "תפתח את זה רק כשתהיה לבד".
אפילו אני הייתי מופתע כאן! (אלי זה היה רעיון ענק!!!). הבחורה נגנבה לגמרי. התהפכה על דעתה לדעת מה זה ומה אני מסתיר ממנה. ואני עוד בכוונה מתעלל בה וממשיך להחזיק את זה ביד מול העין. (אגב, בשבילכם ולמי שרוצה לאמץ את הרעיון – זה בכלל לא משנה מה החבר מעביר לכם, העיקר שימשוך תשומת לב, יהיה סגור ויהיה בגדר "סוד" שאסור לה לדעת ממנו).
מכאן ועד סוף הערב שיימשך עוד חמש שעות, היא לא הפסיקה להתחנן שאני אגלה לה מה זה היה. סוף סוף היה לה משהו, שהיא הייתה צריכה ממני. התרגיל הזה עבד אפילו הרבה יותר טוב ממה שציפיתי. מבחינתי, זה בכלל היה רק החימום.
ההפתעה הגדולה
עברתי לשלב הבא. התכנון המקורי אומנם היה לעשות את זה בביתה, אבל כאן צצה לי מחשבה מעניינת – "יותר טוב שהיא טרטרה אותי בהתחלה, אני גם ככה לא עומד לזיין אותה הערב, אז מה אני אעשה בבית שלה? בוא נהנה. בוא ניסע לים."
חניתי מול הגלים והתחלתי בהכנה המקדימה:
"תשמעי, קצת קשה לי לעשות את זה בגלל שאנחנו מכירים כל כך הרבה זמן... וכו' וכו'... ואני מאד מקווה שזה לא יהרוס את הידידות שלנו... אבל אני לא יכול עוד להתאפק ואני חייב לגלות לך משהו מאד מיוחד שאני מרגיש כלפייך... קחי, זה בשבילך.", אמרתי והושטתי לידה קופסה קטנה, עטופה בנייר סנדוויצ'ים לבן, ועטור בסרט אדום.
באותו רגע קרה משהו מדהים שבחיים לא קרא לי עם בחורה.
היא החזיקה את הקופסה בידה, הסתכלה על זה, ופתאום היא הוציאה את הראש מהחלון החוצה ודפקה צרחה:
- "יייייייייייוווווווווווווווווווואאאאאאאא אאאאאאאוווווווווווווווווווווו"
הבחורה הגיעה לסף של התפוצצות רגשות וסקרנות. לקח לה חמש דק' להשיל את הקשרים של הסרט האדום, וכשהיא פתחה אותו היא התפוצצה מצחוק:
- "מה זה? מה הבאתי לי?", היא שאלה, "את לא יודעת מה זה? הנה, תסתכלי
- כתוב פה", הצבעתי לה עם האצבע.
- "אני יודעת מה זה, אבל למה הבאת לי קופסה ריקה של מהדק סיכות?" שאלה במבוכה.
- "היא לא ריקה, תפתחי אותה...".
היא פתחה ושם חיכה לה משהו מגניב. (זה לא משנה מזה.. העיקר שיהיה זול, כמו מסטיק, או חתיכת במבה..)
כנות כואבת
כשהבחורה כבר הייתה על סף עילפון המשכתי הלאה לדירה שלה – שם שלפתי בקבוק יין, שגם היה ארוז במשהו מסקרן שהיא הייתה צריכה לנחש מה יש שם.
התקלה השנייה – בשלב מסוים היא קיבלה שיחת טלפון (אחת מהאלף שהיא תמיד מקבלת לידי), וכהרגלה ביקשה ממני להיות בשקט (כי כהרגלה היא גם שיקרה למישהו ואמרה שהיא יוצאת למסיבה עם חברות וכו' וכו'...) ויבשה אותי בחופשיות אופיינית. בד"כ הייתי מתעלם וממשיך להתנהג כרגיל, אך הפעם, כשהיא סיימה את השיחה, חיכתה לה הפתעה אחרת:
- "תגידי, למה את תמיד משקרת לאנשים שמדברים איתך בטלפון?", היא התחילה ב"לא, זה מישהו שאני לא רוצה בלה בלה בלה...", ונתתי לה להתפתל ותירוצים וסיפורים והמשכתי באותו קו התקיפה:
- " למה את מתגוננת? את לא מסוגלת להיות קצת אמיתית ולהגיד לבן אדם שלא בא לך לראות אותו כרגע?", ומכאן בעצם עברתי אל הפצצה האמיתית – כנות מוחצת. משהו שמאד חסר לי בבחורה הזאת.
התחלתי לפתוח לה בפנים ולרדת על כל זיוף שקיים בה, תוך כדי שמדיי פעם אני נותן לה דוגמא אישית לאיך היא הייתה צריכה להתנהג באותו המצב. בתוכנית המקורית, זה היה אמור להיות רק למשך עשר דקות, אבל בגלל שהיא התווכחה וניסתה לתחמן ולערבב אותי שהיא לא כזאת, המשכתי את זה למשך יותר משעה שלמה(!) שבה אני רק יורד עליה רצח, כמו אח גדול שמעביר ביקורת על אחותו הקטנה.
ניסיתי למתוח את הגבול ולראות אילו מהדברים שאני אגיד לה, יגרמו לה לגרש אותי מהבית, אבל הסתבר שהגבול שלה רחוק מאד. זה היה החלק הכי כיף שכלל גם המון שתיקות סוערות ומתח עצבני. ואת כל השלב הזה, בדומה לשאר הערב, עשיתי בהקפדה על הכלל המרכזי - הנאה וחיוך. הבחורה נטרפה לגמרי.
משחקי מרחק
באיזשהו שלב של המגננה וחוסר הנעימות שלה, הבחורה התחילה יותר להיפתח בפניי ולהתקרב אליי. עשתה עליי נוחות והתחילה לספר לי סיפור קורע לב על אהבה שהייתה לה. נתתי לה תשומת לב והתקרבנו, ושהיא הגיעה ללב הסיפור המרגש שלה על איזו בגידה והפרת אמונים, רצה הגורל והטלפון שלי צלצל.
במצב רגיל הייתי מנתק או עונה ואומר שאני עסוק ומתחשב בעובדה שהבן אדם שמולי, נשפך לפניי וחושף את ליבו אליי, אלא ששוב פעם חיכתה לה הפתעה – עניתי לטלפון, זה היה עומר (סתם חבר) על הקו, ובכוונה פיתחתי איתו שיחה במשך רבע שעה על בחורות, יציאות, וכל מה שרק אפשר, כשהבחורה מיובשת שם בצד בהלם על סף בכי!
אחרי שסיימתי את השיחה ציפיתי שיקרה כאן משהו מיוחד. הייתה שתיקה רועמת. ידעתי שהיא ציפתה שאבקש ממנה להמשיך את הסיפור, ואז היא תגיב במשהו צפוי כמו "לא משנה, עזוב כבר..." ובכוונה עשיתי את עצמי כאילו שכחתי מהכל וחזרתי לראות טלוויזיה, כשאני מקפיד להמשיך לחייך ולא להיות הראשון שישבור את השתיקה. היא התפוצצה מבפנים. זה היה כמו משחק של מי שימצמץ ראשון ויפתח את הפה יפסיד. אחרי עשר הבחורה נשברה וניסתה לריב איתי בכל מחיר. ואני בכלל עושה את עצמי כאילו אני לא מבין על מה היא מדברת ומתעלם ממנה בטענה שהיא צריכה אשפוז ויש לי קשרים טובים בכמה בתי חולים לנפש.
המבחן
אחרי שלימדתי אותה משהו וחזרנו לקרוב, לנוחות ולמגע - כשישבנו מחובקים וצוחקים ויד אחת שלי מחטטת לה מתחת לחולצה, היא פתאום באה אליי ביציאה (שכנראה זו בחינה שהיא עושה לעוד הרבה גברים אחרים):
- "אל תיגע בי", והתרחקה באגרסיביות מפתיעה.
במצב רגיל, בטח הייתי נעלב, מתבאס והולך. התעמתתי מולה בקרב של מסגרות הערכה (ושמחה כמובן – חיוך וקלילות מתמדת):
אני: "את תמיד מתרגשת שנוגעים בך?".
היא לא עונה, רק מסתכלת במבט מתנשא. אני מצידי מנצל את השתיקה לטובתי. כל שתיקה זה מאבק כוחות. אחרי דקה היא שוברת שתיקה.
היא: "לא. רק כשנוגעים לצורך מטרה".
אני: "איזה מטרה?"
היא שוב רק מסתכלת, אני שוב שומר על השקט.
היא: "נגיעות שמובילות למקום מסוים שאני לא רוצה להגיע אליו, מלחיצות אותי", אמרה בביטחון.
אני: "לאיזה מקום את רוצה להגיע?"
היא: "אני גם לא רוצה שזה יסתמן לך ככה ואח"כ תתאכזב...".
אני: "את עוד הפעם מדברת איתי סחור סחור בגלל שאת מפחדת להגיד את מה שיש לך בפנים?"
וכן הלאה וכן הלאה...
תפנית מביכה
ואחרי הרבה התקלות בהפוך על הפוך בקרב של מסגרות הערכה, אמרתי את משפט הקסם שעשה בשבילי את הלא יאומן. כנראה אני אאמץ לעצמי אותו לכל מפגש עם בחורה, שסובלת מעודף ביטחון עצמי:
אני: "אני אתן לך עוד דוגמא אישית לכנות (זורע עוד מלח על הפצעים הפתוחים מהסיבוב הקודם), ואני מקווה שלא תעלבי או משהו....". מסתכל עליה כמה שניות ומשאיר אותה במתח.
היא: "נו, מה?"
אני: " אני לא נמשך אליך".
אמרתי בטון שקט, נינוח, כנה, רגוע ופוזיטיבי, ושתקתי. אחרי כמה שניות של שקט רועם הבחורה התחילה להתבלבל:
היא: "טוב סבבה, לא אמרת לי. מאיפה אני צריכה לדעת שאתה לא נמשך אליי?"
אני: "לא יודע. לא שאלת. לא חשבתי שאני צריך להודיע לך שאני לא נמשך אלייך, הייתי בטוח שזה מובן מאליו".
היא: "כן זה היה מובן מאיזה צד אחד, אבל גם לא מובן ממקום אחר", הבחורה פה כבר גמגמה.
אני: "על איזה צדדים את מדברת?"
היא: "לא יודעת... כל מיני דברים...." , וכאן אני פשוט שותק ונותן לה להסתבך עם עצמה. כל פעם שהיא מפסיקה לדבר ומחכה שאני אציל אותה, אני רוצה עושה פרצוף של 'לא מבין'.
אני: "אני מצטער, אני לא התכוונתי לתת לך הרגשה שונה. אני סתם בן אדם חם וחברותי ונהנה להיות ידיד שלך, לא יותר".
היא: "אז הנה, למה עכשיו התרחקת כאילו נעלבת ואתה רוצה ללכת? עכשיו אתה לא תחבק אותי?" – זה היה מבחן נוסף בניסיון נוסף שלה להחזיר את השליטה אליה. ואתם יודעים מה עשיתי?
אמרתי לה "מה את מפגרת?", ופשוט קמתי וחיבקתי אותה שם במין חיבוק כזה של כאילו היא אחותי הקטנה ושברתי את כל הקרח! (וזה היה קשה מאד, כי היתה שם אווירה מאד קודרת ומאיימת למשך עשר הדקות האלו). מכאן התהפכה כל התמונה. בחיבוק הקטן הזה החזרתי את כל הנוחות והצחוקים ואפילו הרגשתי בנוח לחרמן אותה עוד יותר, אחרי כל הסרט שלה. הפעם היא גם לא יכולה להתנגד לחירמונים כי היא הרגישה מטומטמת!
לעבור את נקודת האפס
אחרי כמה דקות כאלו חזרתי שוב לרחוק, והתיישבתי בהתרווחות והתרחקות ממנה. וכאן קרה משהו שפעם ראשונה שמזה המון שנים לא קרה לי עם הבחורה:
אני יושב בצד, והבחורה לראשונה באה אליי ויוזמת ליטופים וכל מיני קוצ'י מוצ'י.
הפכתי את הקערה! כוסעמק! עברתי סוף סוף את נקודת האפס. הצלחתי להפוך את השליטה בקשר שלנו! אני מתרחק ממנה ודוחה אותה, והיא בכוח מנסה לשים עלי את הראש ולגעת בי. נתתי לה קצת תשומת לב, כשאני משחק איתה בקרוב רחוק עצבני. וכאן, אחרי כמה דקות בערך, אני קולט את הבחורה יושבת עם עצמה במחשבות ומלמלת משהו - כאילו עברה איזו היפנוזה, ואני שואל אותה "הכל בסדר, קרה משהו?"
והיא עונה לי את אחד הדברים הכי מדהים ששמעתי ששמעתי אי פעם מבחורה:
היא: "אני לא מבינה איך הפכת פתאום את הכל...", אמרה בטון שקט והסתכלה למטה.
אני: "אין לי מושג על מה את מדברת. לא זכור לי שאמרתי משהו", שיחקתי את המשחק.
היא: "לפני רבע שעה... אמרת כאן משהו... שפשוט הפך כאן את הכל.", ואני הגבתי בפרצוף של כאילו היא מפגרת ואין לי מושג על מה היא מדברת. והיא המשיכה.
היא: "כשאני יודעת שמישהו בטוח רוצה, אין לי אפשרות לבחון את זה כי אני יודעת... אבל עכשיו פתאום אני לא יודעת, ואני צריכה לבחון בשביל לדעת.", וכאן רק התחלתי להבין כמה נזקים עשיתי לעצמי בכל השנה הקודמת, כשהיה לה כל כך הרבה ביטחון עצמי עליי.
אני: "תשמעי, אני מקווה שאני לא מבין על מה את מדברת. אבל אם כן, בכל מקרה אני לא מציע לך לבחון את זה, כי את סתם תביכי את עצמך."
השבתתי את הבחורה טוטאלית!
אחרי חצי שעה עפתי הביתה, לא לפני שאני מתגרה בה עוד קצת ונותן לה חיבוק פרידה שנמשך חמש דקות, במהלכו אני מדיי פעם עומד ומסתכל עליה, ומשתדל לתת לה הרגשה הכי רומנטית ורגשית שיכולה להיות, ופשוט עומד איתה מחובק שם ברחוב והבחורה נשפכת עליי. הסתכלתי לה בעיניים ולאט לאט התקרבתי לנשיקה. עד שפשוט "הנחתי" את השפתיים שלי על שלה ורק נותן לה לדמיין, בלי להכניס לשון ובלי להתקדם. ככה כמה שניות, כאילו אני בוחן אותה, והתרחקתי לאט, אמרתי "לילה טוב", הסתובבתי והשארתי אותה שם המומה.
זאת הייתה הפגישה הארוכה ביותר בחיי. שש שעות של מהלומות. ומה שקרה מכאן אפילו אני לא חלמתי בחלומות הורודים שלי. הבחורה פשוט השתגעה ונכנסה לטירוף.
ההטרדות
לא חלפו עשר דק' אחרי שיצאתי מהבית שלה והיא מתקשרת אליי בדרך עם איזו שטות על משהו שיש ברדיו. אני מתעלם ואומר "לא יודע מותק, אני בדיוק מחנה כאן, שיהיה לך לילה טוב," ומנתק!
אחרי דקה, היא מתחילה להפגיז אותי באס אם אסים בקצב של אחד כל חמש דקות! מנסה להוציא ממני תגובה בכל מחיר! באחד מהם היא אפילו רושמת שלא תמיד מבינה את ההומור שלי ואנחנו חייבים פעם לנסות את זה...
גם לזה לא עניתי! הבחורה התחרפנה לגמרי והמשיכה בעוד מניפולציות לנסות לקבל תגובה!
סה"כ קיבלתי ממנה שתי שיחות ו-6 אס אם אסים בחצי שעה, מאז עזבתי את הבית שלה ואני ממשיך להתעלם ולא עונה לה בכלל!
מפה סיימנו. - תודה למי שקרא.
ציטוט ההודעה
נכתב במקור על ידי Ori
