נכתב במקור על ידי
הפילוסוף
מצער לראות כל פעם מחדש, איך נוח לתפוס את הגישה הפשוטה והפרימיטיבית כדי לסתור את הדבר בקלות.
כל התגובה שלך הייתה יכולה להיות נכונה אילו היה האלוהים ישות אנושית כמוני כמוך, רק יותר גדול, יותר חזק, יותר מוסרי, ועוד.
הנטייה הזאת לשפוט את האל לפי קנה המידה האנושי, לנסות להצדיק את מעשיו או את אי מעשיו לפי אמות מידה אנושיות, מעוקרת מיסודה.
אלוהים כל יכול, הוא בהכרח על-טבעי, לא משום שכך נוח לי לצייר אותו, אלא משום שכל יכול=על טבעי.
אפשר להוכיח את קיומו של אלוהים, אך אי אפשר, ושוב - בהכרח - לדון בו עצמו ובדרכי התנהגותו,
דווקא משום שהאל ממהותו, הוא על-טבעי, ולא בשביל לעקר את הדיון, אלא כי פשוט, אין אפשרות שכלי הבינה הטבעיים, המוגבלים, הפיסיים, ידונו ויבוננו את מה שמעבר להם.
ברור, כי המדע מעצם הווייתו אינו יכול לחוות דעה בתחום המטפיסי, שהרי אין הוא עוסק אלא בתופעות הנמדדות ומכויילות בחוקים. אם איש מדע חושב שבסמכותו לקבוע כי "אין כחות מטפיסיים", הרי הוא בעצם קובע שלמדע יש סמכות לחוות דעה בתחום זה, וממילא לגיטימי בהחלט שאיש מדע אחר יגיע למסקנה כי ישנן כחות מטפיסיים. אלא שכמובן לפי ההגדרה של המדע, אין הוא יכול לחוות דעה כלל בנושא זה.
אנשי המדע, השואפים להכניס במסגרת המדע כל תופעה מוכרת, הם אלו שנלחמים במאמיני המטפיסיקה. מבחינה רציונלית זהו פרדוקס: ההנחה כי כל התופעות שביקום מתאימות לשכל האנושי, מזכירה הנחה של בריאה ושל תודעה קוסמית אחידה. כאשר אדם מתעקש לחשוב שהמחשב שברשותו חייב לקרוא נתונים מדיסק מסוים, זה בהכרח מפני שהוא סבור שאותו יצרן ייצר את שניהם. הפרדוקס הזה הינו חלק בלתי נפרד מהוויתו של המדע: המדע חייב להיות אובייקטיבי ואינו יכול לפסול שום אפשרות מבלי ניסוי שיסתור אותה, אלא שבכדי להגיע למסקנה כל שהיא, חייב המדע להשתמש באקסיומות והנחות. מצד אחד המתודה המדעית מייצגת שאיפה לראות עולם סטאטי, אחיד מכל היבט, ובלתי משתנה. ומן הצד השני דוקא החשיבה המדעית החפשית היא שמלמדת אותנו כי העולם אינו חייב ואינו צריך להיות סטאטי, אין שום סבה לחשוב שאין הבדלים בין היכולות המוחיות של בני האדם, אין שום סבה לחשוב שהתבונה יכולה להגיע לחוויות שאין למדע יכולת למדוד ולכמת.
מן הבחינה הזו המדע דומה לדת, לא רק דמיון שטחי של היררכיה חברתית, אלא דמיון אמתי ועמוק, (אבל זה כבר לפעם אחרת...)
כשאתה שואל: "מה לאלוהים ולמעשינו הפעוטים, מה לישות כל כך אדירה עם עולם פעוט ערך..."
התשובה היא, שהקשר בין האל ליציריו העלובים, הוא מוכרח המציאות, שכן קיומנו מותנה בקיומו. כל קיום ההוויה הוא בעצם תרגום של "רצון" (וזו שוב האנשה לצורך המשלה, שכן לא שייך רצון אצל האל), או יותר נכון לומר "צורך" שכך נכון שיהיה ממהותו של האל (אותו אין לנו אפשרות להבין אלא רק לקרוא על פי הנתונים והעובדות הקיימות) - שיהיו יצירים בעולם.
עולם הבא, הוא לא התחשבנות קטנונית עם ברואים עלובים, עולם הבא, הוא עובדה, היא מציאות מוכרחת גם כן ממהותו של האל, שכל פעולה של אדם ממקמת אותו במצב מסוים מול המציאות האין סופית, מצב רע או טוב, והוא בעצם העולם הבא, כי קיומו של האדם הסופי והמוגבל, חייב להיות לו מקום מול האינסופיות, הוא חייב להיות בתוך המערכת האינסופית (אם היא אכן קיימת), שכן מלבדה אין כל מציאות אמתית.
מכיון שכך, עולם הבא הוא מוכרח המציאות בדיוק כמו האל בעצמו.
מקווה מאוד שדבריי יובנו...
ציטוט ההודעה
