אבוד בתוך החיים - תמיד יש מוצא.. תמיד.
נשאלתי בפרטי - "איך זה שלמרות הנידוי, אתה מרגיש שלם עם עצמך? למה נידו אותך מלתחילה? ולמה אתה לא מנסה לחזור?"
(ניסחתי קצת אחרת, כדי שהשאלה לא תגרור חצי דף).
אני רוצה לספר לכם בקצרה את הסיפור, ואת הלקח..
הנידוי - הסיבה לא תשנה דבר, אך הלקח שינה הכל.
מתוך מספר חודשים, חודש ראשון לבד.
כעסתי, בכיתי, נשברתי, והרגשתי אבוד בחיים שלי..
רציתי לנקום במשפחה, לא ידעתי איך להגיב, "מה אעשה, איך אמשיך מכאן?.." ידעתי שלא אוכל לספר לאף אחד שנידו אותי ממשפחתי. החלטתי לשמור זאת בסוד.
קיבלתי סתירות מהחיים, הסתירות הכי גדולות שאדם מסוגל לקבל. - ככל שניסיתי לעמוד על הרגליים, כך הצלקות גדלו עד למצב שהרגשתי נכה שלא יכול לזוז.
בכיתי.. פשוט בכיתי בלי סוף.. אבל ידעתי שאני חייב לשרוד. לא משנה מה אני חייב לשרוד!... (ברחוב המחשבה הזאת מתגברת, כל רגש שאי פעם חוויתי הרגיש מוגבר)
לקחתי מחברת, וכתבתי לה כותרת "מכאן ועד הסוף" (אמיתי לגמרי!, תאמין או לא, זאת החלטה שלך).
חודש ראשון - כתבתי כל מה שעבר לי בראש, כתבתי את הלקחים, וכתבתי כל רגש, מחשבה, או זעם שחשתי.
כתבתי את חיי במחברת, ובעזרת מחברת זאת כתבתי לכם את 2 הפוסטים.
-----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
אתם יודעים.. המחברת מלווה אותי עד היום, אחרי 3 שנים, כל פעם שקשה לי אני ניגש למחברת וקורא מספר דפים..
החיים קשים, אבל אפשר להתמודד איתם. תנסו לכתוב מה עובר עליכם במחברת מדי פעם, תקראו לזה יומן, מחברת, או החיים שלכם - זה לא משנה. יום יבוא ואתם תקראו את זה. הלקחים הם שיעורים כמו בבית ספר, ומה שכותבים נשאר לנצח.
ציטוט ההודעה
נכתב במקור על ידי Crystal
