כאב הזדהות
אף פעם לא הצלחתי להבין עד הסוף למה נחוצים חדרי הצפייה האלה בצד. יש שיאמרו שהם נועדו כדי שלאנשים יהיה מקום לנתב אליו את כעסם, אך הדבר מעולם לא נראה לי משכנע. היה בהסבר הזה משהו מאולץ. כמה קל זה להלביש נושאים רגישים על הסברים, רק בשביל שאנשים לא יעיזו לשאול. משהו בסגנון "כל אחד מתמודד בדרכו שלו, מה אכפת לך?".
למה אני הייתי שם? למען האמת, אני לא יודעת. יש משהו בנושא הזה של מוות שגורם לאנשים לפעול כעדר, לחקות זה את זה, כאילו אין הם יצורים אנושיים עם רגשות והכל, אלא דמויות באיזה סרט מלוקק. הסיבה שהייתי שם כנראה הייתה גם הסיבה שבכיתי בהלוויה של אמי, פשוט כי ככה צריך. שלא ישאלו או יעזו לפקפק חס וחלילה.
נזכרתי שאמא אמרה פעם שאני ציפור בגוף אנושי, חיה פה אבל רק כי אין לי ברירה, מנצלת כל הזדמנות שיש לי לרחף אי שם. בכך ניתן להסביר, כנראה, את העובדה שבכלל לא שמתי לב לכך שהדלת בחדר הקטנטן נפתחה ושלושה אנשים נכנסו פנימה: שניים גבוהים וחסונים, לבושי מדים, שניצבו כעמודים מצדדיו של גבר נמוך קומה וכפוף בעל ידיים אזוקות. ראשו היה מורכן, ונראה כי לא היה מסוגל להישיר מבט אל הצופים המרותקים.
זה מדהים, למעשה – לצפות במעשים של נידון למוות. זאת אומרת, אתה מניח שברגעים כאלה יהיה האדם כנה עם עצמו לחלוטין ומנותק מגופו הארצי. למי אכפת אם אתה לא מגולח או מסריח או משהו כזה. אתה ממילא עומד למות. וזה מה שקצת שיגע אותי בכל העניין הזה של הקהל. בחייכם, תנו לו להיפרד מעצמו בשקט. אני משערת שאילו הוצבתי במקומו, הייתי כל כך מודעת לעצמי שהייתי מתפוצצת. התהייה האחרונה שלי בטח הייתה אם אני נראית שמנה בכתום.
ואז, לפתע, הוא הרים את ראשו והישיר אליי מבט. עיניו התכולות והקרות ניקבו את שלי ללא מאמץ מיותר וחדרו מיד לאיזה מקום בפנים. נזכרתי שראיתי את המבט הזה פעם, לפני שנה, כאשר התרחש כל האירוע. אבל אז היה לו שיער ארוך כזה ומהול בדם, ששיווה להכל מראה דרמטי בהרבה. זה היה די יפה, כשחושבים על זה.
בכל אופן, המבט ההוא לא נמשך יותר מדי זמן. שני היצורים דחפו אותו אל המיטה המתקפלת שהוצבה במרכז החדר, ובמיומנות מעוררת חשד כפתו אותו אליה. הבחנתי בכפות ידיו מכחילות אט-אט ותהיתי אם כואב לו, ויותר מזה תהיתי אם זה באמת משנה.
למשך מספר שניות הוא שכב כאשר עיניו נעוצות בתקרה, ולאחר מכן הפנה את ראשו לכיווננו. שמעתי איזו חברה מטומטמת של אמי נאנחת בחולשה, ונאבקתי בחשק לסטור לה. הוא הביט בי, בצורה מבעיתה הרבה פחות מקודם. למעשה, אני חושבת שהייתה במבטו מעין רכות. הוא לא חייך, אמנם, אבל משהו בפניו הפך שליו לפתע.
הרי האדם בדקו בשנית את החגורות ואז סימנו משהו אל המצלמה שהייתה תלויה בפינה העליונה של החדר. הדלת נפתחה מיד, ודרכה נכנס גבר מבוגר וממושקף בחלוק לבן. הוא התקרב אל האסיר, אמר משהו לשומרים, ולאחר מכן ניגש אל שקית הפלסטיק שנתלתה על עמוד מתכת בפינת החדר. אצבעותיו לפתו צינור קטן שנכרך סביב אותו עמוד והתחבר אל השקית, עברו לאורכו ותפסו פיסת פלסטיק תכולה. לאחר מכן שב אל האסיר. גופו היה מופנה בגבו אלינו, כך שלא באמת ידענו מה מתרחש שם, אך לא היה כה קשה לתאר. פרצופו של האסיר היה עוד מופנה אליי. הוא המשיך להביט בי ברוגע ומדי פעם מצמץ ארוכות.
בשלב כלשהו נפערו עיניו לרווחה, וחשתי דקירה משונה בקיפול הפנימי של ידי. הבטתי בה, אך לא היה שם דבר שיכול היה לגרום לתחושה. "כאב הזדהות", הם בטח היו קוראים לזה. טוב, שיזדיינו. מה יש לי להזדהות עם האיש הזה, ההוא שרצח את אמי ושם קץ לחיי המשפחה השלווים שלנו. הוא האדם הרע ביותר בעולם כולו, ומגיע לו להישרף בגיהנום.
אך השכנוע העצמי כשל.
חשתי את הרעל זורם בדמי, משמיד כל חלקה טובה של גופי, שורף כל תא ותא. תהיתי אם גם הוא הרגיש כך, או שהיה זה הדמיון הפעיל שלי שיצר את התחושה.
ראיתי את שריריו משתחררים אט-אט. פניו עט הבעה שלווה, וראיתי את עפעפיו צונחים, למרות שמבטו היה עוד צלול ונעוץ בבשרי. כנראה שלא הייתי צריכה לראות את זה, אך הייתי כמהופנטת. כמה קל זה לקחת חיים מאדם, זה מדהים. כמה שבריריים אנחנו. לפחות לא כואב לו.
עיניו הוצרו לידי חריצים צרים, הרופא שלף את המחט מעורו במיומנות, ממש כמו בבדיקת דם. רק שהוא לא קיבל פיסת צמר גפן והוראה לקפל את זרועו. כי טוב, גם אם ממש רצה – לא יכול היה.
הבטתי בעיניו והיה לי קצת חבל. ריחמתי על רוצח, חלשה שכמותי. ידעתי שהתרככתי איפשהו שם, תוך כדי כל התהליך המייגע הזה שנגמר בדיוק עכשיו.
"אבא", שמעתי את שפתיי זועקות בקול זר, אך זעקתי נותרה תלויה באוויר ללא כל מענה.
ציטוט ההודעה
נכתב במקור על ידי נטה
