התורה על רגל אחת , בערך
אהלן ,
בראש ובראשונה אני מדגיש :
אני לא הולך להגיב לשאלות או עקיצות מכל המתוקים פה על המאמר הזה ,עקב העובדה שלא אני כתבתי את המאמר ואין לי את הסמכות להעביר "תפיסה" של מישהו אחר . המאמר פה כדי להיות פה , אם הוא ישנה למישהו פה את הגישה כמו לי , וואלה .. עשיתי את שלי וגם כותב המאמר עשה את שלו , מי שמתעקש , יעשה חיפוש רציני על תפיסת הזן ועוד מקורות שקשורים לה , ויתאים את זה לתחום הפיקאפ , אבל אני יודע שאתם עצלנים ואפילו את זה לא תעשו.
המאמר נכתב בפורום אחר , וביקשתי מהכותב אישור לפרסם אותו , למרות שעד עכשיו הוא לא חזר אליי , אני מאמין שהוא ירצה שאני יפרסם את המאמר הזה , זה לא גניבת זכויות ולא כלום .
זה ארוך , הרציניים יקראו , השאר... זה השאר .
אהה ודבר אחרון , תאכלו את המאמר הזה לאט לאט , מצאתי את עצמי קורא אותו חודשיים אחרי שקראתי אותו בפעם הראשונה ורק אז הבנתי כמה עדיין לא הבנתי אותו עד הסוף .
________________________________________________________________________________ ___________________
לא אשכח את יום שישי ההוא. היום שבו הושפלתי בצורה הכי מרסקת שיכולה להיות.
אילת. חן, גל יניב ואני יורדים בספונטני לחוות היען. הליינאפ - אוקנפולד, ניק וורן, אסטרל, אינפקטד. מסיבה של סןסשן - מועדון ענק הולנדי מה שאומר שאלפי הולנדיות מפוצצות את העיר(גם הולנדים.. אבל מי סופר אותם). בראש שלנו יש בלונדיניות, מוזיקה טובה וכיף עם חברים... לא דימיינתי אפילו לאיזה בורות אני איפול.
הולכים בטיילת כי יש כמה שעות לפני המסיבה ואז זה קורה. מולנו הולכות שתי נשים שכאילו יצאו מתוך מגזין, לבושות בתלבושת זוהרת של רקדניות. אחת מהן, עם שיער שטני גולש, 1.80 על עקבים, גוף שיכול להקים בן 100 מתרדמת ועינים ירוקות חודרות פשוט צדה את צומת ליבי. כשהן מתקרבות מולנו המבטים שלנו מצטלבים, ואני לא מוריד את שלי. אני אמנם לבוש זרוק, אבל מדובר בבחור שרירי, חתיך, שזוף, שעסוק להשכיב חצי מהמעונות ביום יום. היא לא מורידה את העינים.. גם אני לא. בלי להתבלבל היא חוסמת את דרכי, ביד יש לה שרביט כזה של פיה, עם כוכב בקצה.בנונשלנטיות היא מניחה אותו על החזה שלי. אני עוצר. חברים שלי עוצרים והמבטים שלהם נחים עלי. חברה שלה, יפיפיה ברונטית מחייכת ומסתכלת לראות מה קורה. המבטים של כל הטיילת של אילת נחים עלי.. או לפחות כך אני מרגיש. אני מרים את הראש ורואה את הפנים המלאכיות האלה מצפות, העינים שלה בורקות... עכשיו תורי.
שנים הקשבתי למה שאנשים "שמבינים" אמרו לי לעשות. הם אמרו לי שאישה נמשכת לבחור שרירי, אז ביליתי 12 שעות בשבוע באימונים מפרכים. הם אמרו לי שאישה נמשכת לגבר משכיל ועשיר, אז הלכתי ללמוד מדעי המחשב. הם אמרו לי שהחוזק שלי הוא לא בדיבורים, שאין לי חיוך יפה ושיש לי "שין" שורקת ואני נשמע מגוחך, אז לא ממש דיברתי עם בחורות. חיכיתי שהן ידברו איתי. הייתי מתלבש פרובוקטיבי, או ספורטיבי עם כל השרירים בחוץ, ובחורות כבר היו מתחילות לדבר איתי.. ומשם הייתי זורם איכשהוא. בטחתי במה ש"המבינים" אמרו לי, וזה שאף פעם הצלחתי עם בחורה שהיא "10" או אפילו "9", רק אישר לי בראש שאני לא מספיק שרירי או עשיר ושהם צודקים. שאני לא מספיק טוב. אבל אפילו כשהציעו לי חוזה דוגמנות וכשהרווחתי משכורת יותר גדולה מזו של שני ההורים שלי ביחד, עדיין לא הייתי עם האישה שאני רוצה. הייתי צריך להגיע לתהומות הכי שחורים, למצב של לשקול לא לצאת מהבית, לחשוב על זה שאולי אני צריך כדורים או להסתפק, חס ושלום, במישהי שלא מושכת אותי.
רק יותר מאוחר בחיים שלי גיליתי שאלפי אנשים במצבי משתמשים בפתרון פשוט שלוקח כמה דקות ביום כדי לחיות בלי כל הסרטים האלה...
וזה העיף אותי לאוויר. כל הכסף והזמן שהשקעתי ב"לשפר" את עצמי, כל הפעמים שהרגשתי שמישהו רוצח אותי מבפנים - שבא לי לצרוח בתסכול - היו לא נחוצות.
אתה מנחש מה קרה עם אותה פיה יפיפיה? נאלמתי דום. פסל היה יותר חי ממני. הרגשתי שאני פותח את הפה אבל הוא לא נפתח. הרגשתי את הדופק שלי עולה בבת אחת לקצב של קטר שאיבד את הברקסים. הרגשתי שאני נחנק. הרגשתי שאני רוצה להיות בכל מקום בעולם רק לא פה. הפרצוף היפה שלה, שחייך בציפיה, לבש ארשת של תמיהה, שהתחלפה בתסכול. אכזבה וחוסר אמון שהגבר הבטוח הזה, שהולך כאילו הטיילת שלו ואיתגר אותה במבט חצוף וחודר, הוא סתם בלוף. בשלב הזה הרגשתי שאני לא יכול להמשיך להיות נטוע שם כמו עמוד תאורה, לא יכול לחכות למבט של הבוז בעינים שלה ושל כולם ופשוט המשכתי ללכת וחלפתי על פניה. כמובן שחברים שלי לא האמינו שזה קרה, ופשוט היו מלאי פליאה. אבל אני לא שמעתי אותם כבר ורק הסתחררתי פנימה ופנימה.. חשבתי על עצמי את הדברים הכי גרועים שיש.. ניסיתי להדחיק, אבל לא יכולתי. האמת היכתה בפנים - אף פעם לא התחלתי עם בחורה שבאמת גירתה אותי. עשיתי הכל כדי שהיא תתחיל איתי - אני התנהגתי כמו אישה! אבל ליזום, להתקדם, לקחת סיכון.. זה לא קרה.
שאר הערב היה נורא. הייתי במרה שחורה במסיבה מדהימה, ולגלות ששתי היפיפיות האלו הן הרקדניות על הבמות במסיבה, לראות את האישה שהיתה שם בשבילי כמו פרי בשל זזה כמו אלת פיתוי חושנית, היה יותר מדי. דמיין את התסכול, את הבושה מול החברים. אותו ערב שהיה אמור להיות מושלם, בסוף אפריל שנת 2000.. היה תחילתה של תקופה חשוכה.
כי מאותו ערב זה רק החריף. מהר מאוד לא יכולתי לגשת לשמיניות, שביעיות, ובכלל כל בחורה שעניינה אותי בצורה הכי קטנה. נהייתי בן זוג של מישהי שהיתה כבר ידידה שלי.. התפשרתי. אבל ההשפלה, הידיעה שיש שם משהו שמגיע לי, שהוא שלי אבל אני לא יכול לקחת אותו, לא עזבה אותי. נהייתי אובססיבי להצליח עם אישה, בדיוק כמו אותו מלאך שירד אלי ביום שישי בערב בטיילת של אילת.
אתה כבר בטח מתתתת לדעת - איך יצאתי מזה? כי יצאתי מזה.
אבל אני חייב לספר לך משהו לפני זה - ביום חמישי זה קרה לי שוב. חייב להיות כנה איתך. די-נוקס בקומפרט 13, יומלדת לבעלים. נכנס וי.אי.פי, מכיר עוד קצת מחיי הלילה מתקופת הבילויים. זה היה קצר ואכזרי... יפיפיה, תשיעיה בבגדים אלגנטיים זוהרים ועגילי יהלומים תופסת את תשומת ליבי, באמצע הערב. אני מזהה אותה. סלב. סלב סופר מוכשרת, מגה זוהרת, רווקה, פצצה, סקסית++, לבושה כמו מיליון דולר, עם שני גברברים לצידה שנראים כמו דוגמנים שיצאו עכשיו מג'י קיו.
וזה שוב קורה.. הקשר הזה בבטן, המחשבות שרצות, ההרגשה של להכנס ללולאה אינסופית אותו תסכול מוכר... שכבר הייתי בטוח שאני יודע איך לעבור אותו, איך לרכב עליו כמו גל אבל הוא גבוה מדי ושוטף אותי...
שוב עשיתי במכנסיים?
________________________________________________________________________________ ___________________
לפני שאני אסביר לך איך נפטרתי מפחד הגישה שלי אני אסביר לך מה גורם לפחד גישה. ואני אקצר כי בתאוריה אני מאמין שצריך להיות תכלס אחרת אפילו מי שמרצה מתחיל לנחור...
פחד גישה = חוסר הבנה של הAFC שעוצמת האדרנלין היא חלק הכרחי ורצוי במשיכה+הערכה שגויה של עוצמת האפקט השלילי ויעילות מנגנון החיסון שיש לגוף לגבי רגשות רעים
אז בעצם יש לנו פה שני דברים.
א) רתיעה וחוסר יכולת להתמודד עם שיא פתאומי של אדרנלין.
ב) הערכה שגויה לגבי עד כמה רע זה יכול להיות וכמה מהר נתאושש אם זה יהיה רע
שגורמים למשהו נוסף משעשע
ג) הערכה שגויה לגבי כמה טוב יהיה לנו ברגע שנצליח לפתוח. (מכיוון שאנחנו לא פותחים אנחנו מקבלים את האשליה שזה האומץ לדבר עם בחורה, שזה מה שמפריד ביננו לבין כל הפנטזיות שיש לנו לגבי נשים ואיזה פרי גן עדן שאנחנו מפספסים. אז התסכול נהיה הרבה יותר גדול, כי הפרס שלכאורה הפסדנו נראה גדול פי כמה) - ואז אנחנו בלופ. חוסר המיומנות הזה מקבל יותר חשיבות, מחסום האדרנלין עולה! איזה בלגאן....
ויש לי בשבילך טקטיקה פשוטה של חמש דקות שמטפלת בא) וב) ותבטל את שניהם. ואז בהכרח גם את ג.
(וגם חייב לך מה קרה בסוף ביום חמישי, ואיך חוק שלוש השניות קשור לפה ומה אני חושב עליו)
________________________________________________________________________________ ___________________
כדי להראות לך איך לא להשתיו יותר במכנסיים אני הולך להראות לך שאין דבר כזה פחד גישה - אלא אם כן אתה ניגש לדוב סיבירי.
מהיום אמור:
יש התרגשות מגישה
ויש המנעות מגישה.
אין חרדת גישה.
מזזהההההההה? בסוף תבין. אבל בדרך יש קצת חפירות. תהיה סבלני.
אז איפה היינו.
יש לנו את א) חוסר יכולת להתמודד עם אדרנלין וב) הערכה חזקה מדי של אפקט שלילי והמשך שלו.
בשביל א) יש את demonic confidence ואלף תוכניות, למרות שלי אישית יש פיתרון שלוקח בדיוק 60 שניות לעניין. אז נעזוב אותו כרגע.
אני רוצה להתחיל מב) אם מישהו פה קרא את "לא רציונלי ולא במיקרה" או שמע על מחקרים של דן גילברט מאוניברסיטת הרווארד, הוא כבר יודע על איזה לופ במוח שלנו זה מתלבש.
כמה מושגים שאשתמש בהם:
איד: הדחפים שלי, התשוקות שלי, חלק פרימיטיבי שמחפש להנות מהחיים.
סופראגו: מה אני חושב שאני אמור או צריך להיות ברגע זה, מה החברה מצפה שאעשה. בעצם מערכת החוקים שקובעת מה טוב ומה רע בשבילי.
אגו : מה שמיישב בינהם. למשל, האיד שלי גורם לי לאונן כל יום, והסופר אגו חושב שזה ממש מלוכלך וסוטה ולא טוב לי, האגו יכול להתמודד עם זה בכמה צורות. ילדותיות כמו פנטזיה(זהו, מהיום אני מפסיק לאונן, למרות שכל יום אמרת את זה בשבועיים האחרונים), פחדניות כמו אינטלקטואליצזיה (תכלס לאונן זה בריא!) הדחקה(להסתיר את זה, לא לחשוב על זה) או הענשה עצמית, בוגרות כמו הומור, שינוי השקפה (אולי זה לא כזה רע לאונן כל יום בחודש הקרוב.. אולי אחרי זה יימאס לי. יאללה שחררתי), סובלימציה (אז אני עושה משהו "לא טוב". מה לעשות? זה מה יש, לא כזה נורא, יש דברים יותר גרועים)
כשהאגו מתמודד עם פער בין איך שהוא "אמור" להיות(סופר אגו) לבין מה שעושה(איד) על ידי לספר לעצמו סיפורים, בהכחשה, פנטזיה, השלכה (לחשוב שכל מישהו אחר שמאונן הוא "חלש" ו"כפייתי"), האגו נקרא שברירי, כי אלו מנגנונים פרימיטיביים יותר שדורשים המון אנרגיה.
לאדם כזה אנחנו אומרים שיש לו "אגו" או "אגו מנופח" או "חי בסרט"
דימוי עצמי: מושג שמתאר עד כמה אנחנו צריכים להשתמש באגו כדי להגן על עצמנו. כלומר עד כמה אדם חושב שהוא לא מספיק טוב, לפי מה שהוא חושב שטוב.
ד"א אדם עם דימוי עצמי נמוך ועם אגו בוגר, ינסה לעשות משהו עם הפער הזה או לחיות איתו בשקט. לכל אחד יש תקופה שבא הוא לא מרגיש הכי טוב והכי מוצלח. אבל, אדם עם דימוי עצמי נמוך ובעיות אגו, יחיה בסרט (ראה למעלה)
אחד המחקרים הרלבנטים מאוד לפחד גישה שדן גילברט עשה הלך ככה.
הוא סיפר לנחקרים שהם הולכים להתראיין על ידי מישהו שיחווה דיעה על האישיות שלהם. לחצי הוא אמר שיראיינו אותם אנשים שאינם מומחים בתחום, ולחצי הוא אמר שיראיינו אותם מומחים בתחום הערכת האישיות
לנבדקים נאמר שהמומחים יעריכו האם הם יש להם אישיות רגילה, טובה, או מיוחדת(ממש טובה)
הנחקרים גם עברו מבחן שמדד עד כמה הדיעה שלהם לגבי עצמם חיובית או שלילית.
שאלו את הנבדקים שתי שאלות:
1) איזה תשובה תקבלו לדעתכם
2) איך תרגישו חמש דקות אחרי, אם תקבלו תשובה שיש לכם אישיות רגילה, שאתם לא משהו מיוחד..
ככל שהנבדקים העריכו שיקבלו תשובה יותר גבוהה לגבי איזה מגניבים הם, כך הם העריכו שירגישו רע יותר אם יגידו שהם רק ממוצעים. שזה ברור. מה שמעניין זה שהם חזו שירגישו כך גם אם מישהו שאינו מומחה בתחום יגרום להם לאכזבה כזו.
ומה קרה בפועל? אלו עם דימוי עצמי נמוך באמת הרגישו רע כשאמרו להם שהם סתם ממוצעים. גם אם זה היה מומחה וגם אם לא. ואלו עם דימוי עצמי גבוה הרגישו רע חמש דקות אחרי, רק אם זה היה מומחה. היה להם מספיק ביטחון עצמי לעשות רציונליזציה ולהתעלם ממה שאמר עליהם מישהו שהוא לא מומחה. "הוא לא מומחה, הוא לא יודע.. אני בטח מגניב יותר!"
בקיצור, אנשים עם דימוי עצמי נמוך ירגישו רע מכל מטומטם שלא מכיר אותם ואומר עליהם משהו לא לענין, ואנשים עם דימוי עצמי גבוה יפחדו שזה יגרום להם להרגיש רע למרות שבפועל לא יהיה אכפת להם.
טוב בטח לא חידשתי לחלק מכם כלום. כאלו עם דימוי עצמי גבוה, מתגברים על הפחד ומתחילים עם מישהי, דוחה אותם, אחרי חמש דקות הם אצל הבחורה הבאה. כאלו עם דימוי עצמי נמוך מתחילים עם מישהי, והם רק מרגישים יותר רע עם עצמם בגלל שאיזה פוסטמה שלא מכירה אותם בשקל אמרה להם משהו. אבל איזה אנשים עם דימוי עצמי נמוך חושבים על להתחיל עם בחורה ומצפים שיילך להם? נו, כאלה שחיים בסרטם! אם הם לא היו חיים בסרט, הם היו מרגישים שהם לא מספיק טובים ולא מתחילים איתה, וגם לא מאוכזבים או מדוכאים או מרגישים פחד - "אחי, היא מעל לרמה שלי ברגע זה. אין לי את מה שהיא צריכה. אין לי בעייה להגיד את זה."
אז זיהינו את הקבוצה המעניינת. אנשים עם אגו(ילדותי, בקיצור אגו) ודימוי עצמי נמוך - בקיצור, חיים בסרט.
אנשים שחיים בסרט, אין להם חרדת דחייה. יש להם המנעות מפתיחה.
זה לא שהם מפחדים לפתוח.. הם בכלל לא רוצים כי הם כבר יודעים שזה ייאשר להם את כל החרא שהם חושבים על עצמם אבל מדחיקים. זה מנגנון הגנה. ככה האגו מגן עליהם מפני האמת - שיש פער עצום בין איך שהם חושבים שהם אמורים להיות, ואיך שהם באמת. אנשים עם דימוי עצמי גבוה ירגישו פחד מגישה. זה רק עניין של לדרבן את עצמך מספיק לחצות את הפחד. אבל אנשים עם דימוי עצמי נמוך שחיים בסרט לא רוצים לדרבן את עצמם - כי הם יודעים שכל דחייה רק תאלץ אותם להתחבר למקום ממנו הם מגינים על עצמם בכל הכוח - למקום שבו הם יוצאים מהסרט ורואים את הפער בין הדימיון והמציאות.
שיט, כמה סבל מנגנון ההגנה הזה גורם! כמה כאב רק כדי לשמור על עצמנו מהמציאות... מכירים את הפתגם, כשהנעל מתאימה, הרגל נשכחת? ומה אם הרגל מפחדת להשכח? היא גורמת לך ללבוש נעליים לא מתאימות, רק כדי שלא תשכח אותה! זה האגו הילדותי, זה לחיות בסרט.
אלו עם דימוי עצמי נמוך מסתכלים על כל מראה. וכשהם רואים בה מישהו עקום, לא משנה כמה עקומה המראה, הם מאמינים! ואם במקרה הם גם חיים בסרט שהם ישרים ולא עקומים - אז הם מפסיקים להתסכל במראות! הם לא נותנים למציאות לבלבל אותם.
כן, כן, לחלק מהאנשים פחד דחייה זה בעצם המנעות מהסטירה שתקבל מהמציאות לגבי מי אתה ומה אתה.
אז מה הפתרון?
פשוט. להסתכל במראה טובה. לדעת את האמת. לצאת מהסרט. כי האנרגיה שאנחנו משקיעים כדי לקיים את הסרט, את האגו, היא זו שתוקעת אותנו במציאות. לרוקן את האגו. איך אמר ביל פיליפס "כשאתה נכנס לחדר כושר, תשאיר את האגו בדלת". הוא התכוון לזה שאם לא תתאמן על הדברים שאתה חלש בהם כי אתה תתבייש או תהיה בהכחשה, אתה לא תתחזק. אם אתה בשביל האגו תשים עוד 50 קילו, אתה תפצע. אגו עוזר רק בפנטזיה. במציאות - הוא מזיק.
כחברה שמקדשת את היחיד ואת זכויותיו, איבדנו את השבט ואת הקבוצה, המקום שמרוקן את האגו והורג אותו. מוות אגו הוא ביטוי למקום בו אין שום צורך להגן על עצמך מהמציאות זה טוב, וזה רע, וזה איפה שאתה.
וחבורה של גברים בוגרים זה מראה אמיתית והם לא נותנים לך לא להסתכל בה - מי שחי בסרט חוזר לסינר של אימא שלו או נהיה אידיוט הכפר.הם מרוקנים לך את האגו
יש תרבויות שקידשו ריקון אגו. חברות לוחמים וציידים, דתות שבהן תרגלו מדיטציה. בכלל, ההגדרה של ביטחון עצמי היא "להיות מחובר למציאות האמיתית בדיוק כמו שהיא בכאן ועכשיו, לדעת בדיוק במה אני יכול לבטוח בעצמי ובמה לא". בטחון עצמי= ריקון אגו.
אבל אין מה להמשיך לחפור. אתה מעוניין בטריק שלי. טריק די פשוט.
לפני שלוש שנים פגשתי את רפיק, שהיום הוא אחד המורים שלי. ואחת המנטרות שלו היא "זה זה זה". זה תרגום די פשוט של העקרון הכי בסיסי של זן בודהיזם. מה שיש, זה מה שיש. לא בקטע של זה הגורל שלי, אלא פשוט זו המציאות. זה זה זה.
הדרך היחידה לשפר דימוי עצמי נמוך היא להסתכל במראה ולהגיד זה זה זה. להגיד אני במצב נמוך איפשהוא, אני חושב על עצמי נמוך. זה זה זה. וכשאני מקבל את זה, המציאות משתחררת. אני יכול להשקיע אנרגיה בלאמן את השרירים החלשים שלי, במקום לבזבז אנרגיה בלהסתיר אותם!
איך מרוקנים את האגו? פתרון קל ופתרון קצת יותר מסובך.
הפתרון המסובך הוא חברת גברים בוגרים שקיבלה על עצמה מטרה אמיתית ועובדת בשבילה. כל אגו רק יפריע להתקדם למטרה. וחברה טובה תקיא אנשים עם אגו מיותר מתוכה. זה יכריח אותך, אם יש לך בעיית אגו "והמנעות גישה", לנקות את האגו או שאתה לא תשרוד שם. הקטע הוא שבימינו אנחנו יכולים לעבור חיים שלמים בלי למצוא אחת כזו. עברו הימים של הציידים, של השבט, של הלוחמים. וחברות הייטק וגם צבא, מכילות אגואים מנופחים כמו בלון חם לפעמים, אנשים שחיים בסרט היסטרי, אבל זו בעייה שלהם ולא מעניינת אף אחד אחר.
מעגלי גברים אמיתיים מתחילים לצוץ בארץ. ובחיפוש אחרי ההתפחות מוצאים חברים כאלה אם יש אומץ ורצון.
הטריק שלי הוא פשוט. כשמשהו קורה ומאכזב אותי, מתסכל אותי... אני מרים ידיים. כן ממש מרים אותם פיזית ונכנע. זה זה זה. וחוץ מזה, יושב, רגוע ומרוכז ונושם עמוק. כמה דקות ביום מספיקות לפי רפיק (יש לי ADD, יש לי פציעות בירכיים, בקיצור אין לי יכולת לשבת יותר מזה) שיט, אני התחלתי מדקה ביום. פשוט נשמתי. רציתי לקום - זה זה זה. לא נלחמתי, לא אמרתי לעצמי שאני חלש. לא הדחקתי. ולפעמים זה עבר ולפעמים קמתי. אבל תמיד חסכתי אנרגיה והתחברתי למציאות.
כבר קרה לי שבחורה זרקה לי איזה קללה עסיסית או פשוט התעלמה והרמתי ידיים מולה, עם חיוך פשוט כי הכוח אצלי, הכוח לדעת שזה זה זה, ויש לי פה מראה, ואני יכול לראות אם היא עקומה או ישרה, פשוט כי אני לא חי בסרט.
זה הכל. כמה נשימות ביום. לקבל את המראות. להרים ידיים למציאות. כי זה זה זה.
כשאתה בזה זה זה, חרדת הפתיחה היא רק משהו פיזיולוגי. משהו הכי טבעי בעולם שפועל כשיש סיכוי וסיכון. כשאתה בזה זה זה חרדת הפתיחה נהפכת ל
התרגשות הפתיחה
נכון שזה שם ממש יותר מוצלח?
מי רוצה לפתוח מישהי שהוא לא מתרגש להתחיל איתה, להיות בקירבתה, להסתכל עליה?
ולהתגבר על התרגשות - כל אחד יכול. מה כבר נורא בזה שאישה יפיפיה הקסימה אותך, האלימה אותך דום? גמה לך לגמגם? להפך, מי ייתן ואפגוש עשר כאלה כל יום! (טוב, לא בימים שאני צריך לעבוד ) מה שעשה את זה נורא זה הלחיות בסרט, האגו שהרגיש מאוים. כבר קרה לי הרבה שנאלמתי דום, גמגמתי או יצאתי טמבל עם בחורה כי היא היתה יפה. כשלא היה אכפת לי, נחש מה? לא רק שזה לא הוריד לה, אם היא היתה בעניין שלי זה רק הדליק אותה. היא ראתה גבר חי, בעל תשוקה ויצרים כל כך חזקים שהם משתלטים עליו לרגע, לפני שהוא נושם עמוק ומאלף אותם שוב.
ואו זה יצא לי ארוך!
לסיכום חוזר:
יש התרגשות מגישה, שקורה למי שלא חי בסרט
ויש המנעות מגישה, שקורה למי שחי בסרט כדי להגן על הסרטים שהוא חי בהם
אין חרדת גישה.
________________________________________________________________________________ ___________________
אחרי החפירה הארכאולוגית למעלה, הגיע הזמן לסטאר השני של הערב. רוצה לדעת איך להיות מסוגל לדרבן את עצמך לגשת לכל בחורה בכל מצב? ושיט,
דירבון זה המילה פה
יש איזה קטע אצל ילדים: משהו קצת קשה, אז די. אם קשה לך לא צריך.
ויש שני סוגים של קשה - סיבולת (בגלל זה לילדים אין משמעת עצמית)
ופחד/כאב. מי גדל היום עם משיכה לריגושים? מישהו פה אוהב ללכת מכות? לצוד? אופנועים מהירים? שיט, אותי לימדו להמנע מכל סיכון בכל מחיר. היום אני אוהב את כל הדברים האלה... כולל נשים מסוכנות. אבל הייתי צריך למחוק את התכנות הזה ולגלות את הצד הגברי שמשועמם בלי איזה סיכון בחיים. זה ההבדל בין פנטזיה לחיות בסרט, למשחק. כשאתה חי בסרט אתה בשליטה מלאה, אין סיכון. במשחק, יש סיכון. יש חלק של חוסר שליטה.
אחד הדברים שהופך ילד לגבר זה הדחיפה (ואפילו בעיטה) של גברים אחרים לקבל משמעת ויכולת לקחת סיכון. להמשיך לרוץ במסע אלונקות, להסתער בקרב - זה לא דברים שילד ייעשה ומתבגר ייקבל אותם רק אם תהיה דחיפה משמעותית מאחרים. מכיוון ש99% מהגברים היום, הקרב היחיד שהם הסתערו בו זה איזה תור לאיזה משהו, יש חוסר ידיעה לגבי היכולת המדהימה של הגוף להכנס לסכנה ולכאב וממש לא לפחד ושלא ייכאב לך, עם דירבון. להכנס לאקסטזה גמורה ובטחון גמור, כמו איזה פאקינג שאהיד.
ואפרופו פחד? ידעת שפחד מסריח? אני רציני. המרק ההורמונלי שמופרש כשאתה מפחד מכבה את הפרומונים המושכים (פרומונים - מולקולת שמופרשות מהעור וגורמות לאישה להרטיב) ומה שנשאר זה ריח של זיעה קרה. פחד. מישהו הזיע פעם בכפות הידיים? פחד...
אז נפטרים מהפחד המאוד רציונלי הזה?
לומדים את הכוח של דירבון. דירבון זה מיומנות נרכשת. למדת איך לדרבן את עצמך למשהו אחד אתה יכול לדרבן את עצמך לכל דבר אחד שאתה יודע שאתה צריך או רוצה לעשות, בלי פחד.
מכיר את הרגע שאתה טובל את הרגל בים והוא קפוא? כל הגוף מתכווץ ומסמן לך - אחורה! זה לא נעים! למעשה קורה דבר שנקרא הלם קור - הגוף בבת אחת צריך לכווץ את כלי הדם החיצוניים ולהעלות את הדופק כדי להצליח לחמם את הגוף. מכת אדרנלין חזקה. ומה קורה כשאתה שם את כל הגוף שלך במים קרים?
מכת אדרנלין. פתאום הפה נפתח ורוצה המון חמצן. גם אם אתה עושה הרבה ספורט, זה סוג אחר של כושר, זה כושר של ספרינטים מקסימליים. תמיד אומרים על דברים מפחידים - לא לבעלי לב חלש, נכון? זו המכת אדרנלין הזו. אז תחזק את הלב שלך!
אם אתה מסוגל להכנס למקלחת קרה בכל מצב, אתה מסוגל לעקוף כל התרגשות גישה.
כן זה הטריק שלי. מקלחת קרה של 30 שניות, על הראש ועל כל הגוף. בהתחלה אתה תצטרך לדרבן את עצמך בקול. לצעוק, לצרוח, לשיר, לתת לעצמך איזה פיצוץ. אין בעייה. כשאתה בפנים אתה גם תצעק, תתנשף. סבבה. אתה לא בכושר עוד. תנסה כל פעם להיות בשקט בקור, להתנשף עם שיניים קפוצות, נשימות ארוכות דרך האף ולהיות בשקט כמה שיותר.
אם אף פעם לא עשית את זה, תתחיל במים פושרים ואז באותה מקלחת תעביר לקרים יותר ויותר.
המטרה שלך היא להגיע למצב בו שאתה 30 שניות במים הכי חמים שאתה יכול, ו30 שניות במים הכי קרים שאתה יכול. רוצה דקה במים קרים, קח דקה.
היכולת שלך לדרבן את עצמך תוטמע בתוכך. אתה תדע בדיוק איך לדרבן את עצמך למקום של חוסר פחד לגבי כל סיטואציה.
ונחש מה? אם ככל שתדרבן את עצמך לגשת אתה רק תרצה פחות, סימן שזו לא התרגשות. זו המנעות. איזה מקום בך בטוח שאין לך את זה. אתה פשוט חי בסרט. מעולה. אתה חי בסרט לגבי זה שאתה "אמור" לגשת לאישה הזו ושזה "אמור" להצליח, ואתה עמוק בפנים יודע את זה. אין מה לעשות, זה זה זה. אבל בעצם זה שיצאת מהסרט, כבר חסכת לעצמך הרבה אנרגיה וזמן. יש נשים אחרות, יש דברים אחרים לעשות ואין אשמה ובושה.
הדירבון גם נותן לך אומץ להסתכל במציאות בעינים כמו גבר. להגיד - אוקיי. יש לי חרא דיעה על עצמי. האם אני באמת לא מספיק טוב? יאללה, זמן לעבוד. לא זמן לנשים איכותיות, זמן פאקינג לעבוד. משמעת עצמית זה הדבר. ואולי אני כן טוב, והבעייה זה הרגש הזה, של "לא ראוי?" גם סבבה - "זה זה זה" מנתק אותך מהרגש הזה. אתה כבר לא "לא ראוי", אלא גבר, שבין שאר הרגשות שעולים בו עולה רגש, "לא ראוי". תופס?
ואתה יכול לדרבן את עצמך בכל שלב. גם אחרי שלוש שניות וגם אחרי חמש דקות.
חזרה ליום חמישי. אני והסלב. שיט, היא נראית כזה בן אדם נחמד. כן היא מרוחקת ועומדת בפינה חשוכה, כי שיט, היא מגה סלב. נכנס לחפירות עם עצמי... הצילו... חבר שלי מסתכל עלי מחכה לאיזה סימן חיים.
סטופ. מרים ידיים. נושם עמוק. אישה יפה עשתה לי בית ספר... חיוך גדול. תודה לך! הזכרת לי.
שואל את עצמי - מתי עשית מדיטציה פעם אחרונה? מקלחת קרה? שכחת את ה"זה זה זה", את היכולת לדרבן את עצמך. תודה לך אישה שהזכרת לי את זה.
ואני אומר לעצמי - אתה גם חי בסרט שאתה "אמור" להיות מסוגל להשיג את האישה הזו, ומצד שני אתה מאמין בכל ליבך שהסגנון חיים שלך עכשיו לא ימשוך אותה מספיק. אם זה נכון או לא, לא יודע, אבל אתה מאמין בזה בכל ליבך. אתה גם מאמין שבחורות איכותיות לא מכירות זרים במועדון, רק דרך מעגל חברתי. אתה לא מאמין שאתה הולך להצליח. אם היית פוגש אותה בתאילאנד או אצל חברים, היה לך יותר קל. פה, אתה פשוט לא מאמין. אתה מאמין שהדרך להתחיל עם בחורה במועדון זה רק בריקוד או להיות מאוד צמוד אליה - ואתה לא מאמין שהיא, שעומדת בפינה במועדון רועש, כשהמון עינים מופנות אליה, תיתן לך לעשות את זה.
אתה מאמין שאין לך סיכוי, מצד שני אתה חושב שאתה אמור להיות מסוגל להתחיל איתה.
זה זה זה. אני מאמין שאין לי סיכוי. אני חושב שאני "אמור". זה זה זה.
יאללה בלגאן.
מעניין עד כמה אני הולך להסריח עכשיו אני שואל את עצמי
וניגש.
באתי להגיד שלום, לבדוק איך היא מסתכלת עלי, לגרום לה לשמוח שהיא השקיעה כל כך באיך שהיא נראית, באיך שהיא התלבשה למקום הזה עם מחמאה עמוק מהלב, בכיף. ומקסימום משהו יקרה. לא צריך להאמין לכל שטות שהראש שלך אומר לך. זה פנטזיה. המציאות זה מה שקובע. לא ידעתי אפילו איך אני הולך להגיד את זה.
ותכלס היה משעשע עד כמה היא והידידים שלה היו בשוק מזה שמישהו מתחיל איתה בכלל.
פשוט הסתכלתי עליה ממרחק של חמש מטר בערך. כשהמבטים שלנו הצטלבו ושלה השתהה, הרמת את הכוס בתנועה של "לחיים". היא חייכה והרימה כוס וירטואלית (חמודה, כבר אמרתי?) ניגשתי אליה. כשניגשתי שמתי לב שהיא חטפה מין הלם שעשיתי את זה... אז עצרתי מטר ממנה כדי להשאיר אותה בנוח. במרחק הזה היא לא ממש יכלה לשמוע אותי, אז דיברתי בפנטומימה (יש לי שיטה, אין לי כוח להסביר אותה). אמרתי לה שהיא נראית מדהים הערב, היא אמרה תודה עם הידיים אחת לשנייה. ועשיתי לה סימן כזה מצחיק שאני קורא לו הולכים ביחד אל השקיעה (שנינו הולכים ואז לב). היא עשתה כזה לא עם הראש. הושטתי את היד ולקחתי את שלה. היא משכה את שלה בחזרה, אבל חייכה. מה עכשיו? אני בשוק מאיזה יפה היא.. וחברים שלה לוקחים אותה. אולי הם השומרי ראש שלה. עשיתי לה סימן של נדבר אחרי זה, עוד חיוך ממנה. האישה הזו אתגר ראוי, פלרטטנית לא קטנה .
כשסיימתי לדבר איתה (יותר דיברנו בעיניים ובידיים, מועדון). חזרתי לחבר שלי. הכפות ידיים שלי הזיעו! למחרת כבר דפקתי מקלחת קרה איך שקמתי. חטפתי כמעט התקף לב
וחשוב לי שתבין: גם אם לא הייתי ניגש, זה לא בגלל שהתרגשתי יותר מדי. או בגלל שנמנעתי כי אני חי בסרט ולא רציתי לפוצץ אותו. אם לא הייתי ניגש זה כי אין לי ציפיה ורצון להשיג את האישה היפיפיה הזו עכשיו. חבל, או שלא. זה זה זה.
לסיכום.
דרבן את עצמך. יש דרכים מאוד קלות ללמוד את הכוח של הדירבון. מקלחת קרה זה הכי קלה בעיני.
שים לב אם אתה לא נמנע מגישה. תשתמש ב"זה זה זה". תרוקן את האגו, תנשום ותתחבר לכלום.
שני דברים קטנים, שמי יודע לאן יביאו אותך
________________________________________________________________________________ ___________________
יש לי בשבילך פה אתגר. חמש דקות ביום, לא מסובך
למשך חודש - אתגר החיים והמוות.
מקלחת אחת חמה/קפואה ביום
ארבע דקות של לשבת זקוף בשקט ולנשום עמוק, ו"זה זה זה" לכל מחשבה או תחושה שעולה.
זו המתנה שאני נותן לך. מתנת החיים - והמוות.
החיים של הסיכון, הריגוש - והמוות של האגו.
כל פעם כשאתה ניגש לבחורה. דרבן את עצמך. לא הולך? "זה זה זה". האם אני מפחד שהיא תשבור את הסרט הטוב שאני חי בו? האם אני סתם חי בסרט רע?
תפסיק לדמיין, תתחיל לשחק.
נקה את הסביבה הקרובה שלך מחברים שבסרט - הם מקיימים את הסרט שלך. אנשים בסרט רע או סרט טוב.
תסתכל על עצמך אחרי חודש. משהו במציאות התקועה שלך השתחרר? אתה מרגיש יותר חי מצד אחד, ופחות תקוע מצד שני? אני מבטיח לך שכן. זה האתגר שלך.
בהצלחה!
ציטוט ההודעה
נכתב במקור על ידי PickUpMaster
