מר X
מר X צעד בלאות במעלה הרחוב אל ביתו. הוא חזר מעבודתו המתישה וכל שרצה כעת היה לחבק את אישתו וילדיו. ליד שיח ההדסים הוא התכופף, ושאף מלוא נחיריו את ריחם המשכר. "אח..." הוא נאנח לעצמו, "תבורך גברת גופרי הזקנה...".גברת גופרי היתה הזקנה שעבדה במבנה הסמוך. מר X אף פעם לא היה במבנה הסמוך, וכל שהוא ידע עליו היה ששם היו "המקרים הקשים ביותר", אבל הוא ראה מדי פעם את גברת גופרי הזקנה, בשעה שהיתה מטפחת את הגינה הזו. גברת גופרי גרה בשכונה הזו עוד מדור המייסדים, וסופר עליה שהיא בנתה את ביתה שלה בשתי ידיה, על שלל פרחיו וצמחיו הרבים. אכן, אם לשפוט לפי שיח ההדסים הזה, גברת גופרי אהבה צמחים וידעה איך לטפח אותם, ומר X איחל לה אך טוב בחיים, כתודה על הריח הנפלא שהיה קיים בעולמו בזכותה.
לאחר שהתבשם דיו מניחוח ההדס המרנין הזדקף מר X, יישר את בגדיו ופנה לעבר ביתו. כבר כעת, במרחק קילומטרים ממשפחתו, דימה לשמוע את ילדיו הצוחקים, קופצים אליו ונתלים על בגדיו בצעקות "אבא! חזרת סוף כל סוף!" בחיוך אוהב המשיך הוא, ברגל קלה, לעבר דלת ביתו, הדלת החומה עם ידית הפליז הישנה.
מר X התכופף מתחת לענפיו התחתונים של עץ התאנה הירוק, שגדל בצד השביל, והמשיך בהרהוריו על אודות ביתו. איך ייכנס בצעד איתן אל המקום המוכר, ואשתו – כשכפפות בישול לידיה – תנשק אותו נשיקה קצרה, על הלחי. "איך היה היום שלך?" הוא יישאל אותה, "נפלא!" היא תענה. "פרסי הקטן למד קונץ חדש. היית צריך לראות אותו היום, כשהוא עמד על השיש במטבח ודרש, ממש כך! שיביאו לו במבה. הוא היה נראה כמו נסיך קטן, כה חינני ומלא ביטחון עצמי." ואז הוא היה גוחן לנשק את פרסי הקטן. הוא כבר חיכה לשמוע את קולה האהוב של אשתו וגרגוריו של התינוק, לחיו כבר בערה בציפיה לנשיקה הרגילה שתהיה מנת חלקו אך בעוד כמה דקות, כשיעבור את מפתן הדלת החומה עם ידית הפליז, בכניסה לעולמו, לביתו.
התמונה השתנתה, ולפתע מר X מצא את עצמו חושב על בית הילדות שלו. הוא נזכר, בעודו פוסע על שביל החצץ בבגדיו המהודרים, בכל אותם תעלולים שהיו עושים הוא וחביריו בימים הרחוקים ההם. איך הבהילו את רותה, העז הזקנה, כשהתחבאו מאחוריה ועשו קולות של תנים ושועלים. איך היו מתגנבים חרש חרש למטבח, וגונבים – בעור שיניהם! – חבילות סוכר, ממש מתחת לאפה של הטבחית. ואחר-כך, באין רואה, היו מלקקים את הסוכר במשך שעות.
הוא נזכר איך כשהיום נטה לערוב אמהותיהם היו קוראות להם לחזור הביתה. הוא נזכר בשלל הצבעים והריחות הקשורים באותה מילה, "בית". בהליכה איטית, תוך חיוך נוסטלגי שפוך על פניו, הוא המשיך ללכת על שביל החצץ הלבן. מר X המשיך בדרכו לעבר הבית, כלל לא מודע למכנסיו הטובים שכבר נצבעו באבקה לבנה בקצותיהן, ולא לנעליו ההדורות, שנראו כאילו סיימו מסע מפרך בן מאות קילומטרים. כי מה לו ולמכנסיים? מוחו היה עסוק בעניינים שברומו של עולם! הספה בבית הוריו, שסבא היה יושב עליה, זו החורקת והמתנדנדת, זו שסבתא סירבה למכור. והתמונה במטבח, בביתו שלו, שבה נראו זוג אווזים יושבים קרוב, וביניהם ביצה. הוא נזכר באחיו ואחיותיו, באמו, באביו. בכל אותם חברים נפלאים שהיו סרים מפעם לפעם לבקר בביתו. הוא נזכר בחבילות השוקולד שהביאו, ובאותם בגדים, קטנים-קטנים, שקיבלו הוא וזוגתו אז, לאחר לידת בתם הבכורה. משהו, אי איזה פסיק צל של אחד מאותם דברים, ודאי חייב להתעורר לחיים ולחזור שנית כשיעבור באותה דלת חומה עם ידית הפליז, הלא-כן?
לפתע שמע מר X צעקות. הצעקות הלכו וגברו, בעוד אישה בבגדים לבנים התקרבה אליו בריצה, שערה הארוך שברח מתסרוקתה משתפל בגלים מאחוריה. "מר X ! בוא הנה בבקשה! ארוחת הערב כבר התחילה, ואתה יודע שאתה לא יכול לצאת מכאן בלי אישורו של הדוקטור! למה אתה נעלם כל פעם מחדש? למה תמיד אני צריכה לרוץ ולחפש אחריך?". הדיבורים המשיכו, אבל מר X כבר לא הקשיב. הוא פנה, מדוכדך, לעבר חדר האוכל, ונשבע בליבו שינסה שנית להגיע אל ביתו מחר. בעשותו זאת, הוא הותיר מאחוריו את הדלת החומה בעלת ידית הפליז, ששלט ניאון מתנדנד האיר מעליה בירוק:
היציאה מכאן.
אזהרה: אין לאפשר יציאה של מטופלים אל מחוץ לשטח בית החולים הפסיכיאטרי אלא באישור רופא. בתודה, ההנהלה.
~~~~~~~~~~~~~~~
נכתב בהשראת שלט שראיתי כשהתנדבתי ב"כפר שאול", ואיני זוכר אם בעיני רוחי ראיתיו, אם בעיני הבשר שלי.
אשמח לתגובות!
ציטוט ההודעה
,
