נכתב במקור על ידי
By The Way
שלום לכולם,
ככה בפעם הראשונה אני קצת פורק אז נראה אם יצא משהו.(מצטער אם זה ארוך.)
אני תמיד יש לי את האידיאולוגיה שלי, מה שאני חושב שנכון, למדתי קצת ויש לי נסיון.אבל זה אומר שהחיים שלי מושלמים? הלוואי.
לפעמים אני חושב לעצמי, הלוואי שלי היו את חצי מהבעיות כאן בפורום.
מאז שעברתי לאיפה שאני גר (מכיתה ב'-9 שנים), אני לא מפסיק לחשוב, מתי אני אהיה מאושר ויהיה לי טוב.כן זה נשמע אולי מטומטם, נכון יש בעיות גדולות יותר, אבל אין לי כבר מה לחשוב, שיש בעיות גדולות יותר. אני מעדיף בעיה רפואית כמו סרטן או משהו מאשר בעיה חברתית או נפשית.
מכיתה ב' אני כבר הספקתי להיות אצל 4 פסיכולוגים כולל היום (הפסיכולוג האחרון אני כבר כמעט שנתיים איתו). למדתי לא מעט בכל מיני נושאים, אבל משום מה את הפתרון אצלי עוד לא מצאתי. בטח אתם שואלים את עצמכם מה כבר הבעיה. הבעיה היא פשוטה למעשה, למצוא חבר אחד נורמאלי. כן נשמע מטומטם, אבל רוב הזמן אני לבד.
יש לי עוד מספיק בעיות מסביב אבל המטרה שלי בסופו של דבר, היא להיות מאושר.
מזה להיות מאושר בשבילי? להגיע למטרה שלי.
יש הרבה מאוד דברים שמשתלטים לי על החיים, אבל בעיקר זה הכדור הזה שנקרא פריזמה, וההורים שלי.
נתחיל מההורים שלי- יודעים מזה שטיפת מוח? שאומרים לך כל החיים שלך שאתה מטומטם, שאתה אטום, שאתה אידיוט, בסופו של דבר זה נקלט במוח ולא יוצא, זה מה שקרה עד סוף ח'. כן גם אח שלי התאום הוסיף לעיניין ועד היום זה קורה. אני חושב שאני שמן ובסופו של דבר אני אוטוטו תת משקל. זה מה שקורה שמרגילים אותך לדברים שבסופו של דבר אתה מבין שאולי הם נכונים.
ועכשיו הכדור- התחלתי אחרי סוכות לקחת כדור שנקרא פריזמה, או יש כאלה קוראים לו פרוזק.
הפסיכולוג שלי אמר לי שיש לי חרדה חברתית. מי ששם לב ראה שפתחתי אשכול עם הסבר, ויש אותו בלינקיה גם.
הכדור הזה רק דפק אותי, ומסתבר שלא גם לא עזר. במה שהוא כן עזר זה לדיכאון, ולא לחרדה בכלל. עכשיו שלא לקחתי אותו שבוע אני ממש עצבני ובדיכאון.
ישנם לא מעט אנשים שאני עוזר להם בסקייפ או מסן. אני מרגיש עלוב שאני מצליח לעזור להם ולא לעצמי. כל הזמן אני שואל את עצמי, למה לאחרים אני מצליח לעזור אבל לעצמי לא? מה אני שונה מאחרים?
בזמן האחרון אני יותר מידי חושב על מוות, כי אין לי כוח להתמודד יותר.
אני שונא לרחם על עצמי ולהרגיש מסכן. להפך אני בדר"כ לא כזה שמסתכל על מה רע לו בחיים, למרות שלא קל לי להתמודד.
אנשים לא מצליחים לייעץ לי ולעזור לי, כאילו הבעיה שלי איננה פתירה. אני מתמיד מנסה לחשוב מה לא בסדר בי ומה אני לא עושה נכון, אבל אף פעם לא הבנתי מה אני לא עושה בסדר.
כל הזמן משהו מתפקשש לי בכל צורה וכל דרך.
מכירים את זה שאומרים שיש עליות ומורדות? אני לא ראיתי שום עליה. הלוואי שהיית לי אחת.
תמיד ניסיתי להתחבר עם אנשים, מכל הסוגים- פריקים, ערסים, שקטים, חננות, מה שלא תרצו, וכלום.
הלוואי ויכולתי לעבור ביהס, אבל אין עוד ביהס באיזור, וחוץ מזה שאני במגמה טובה והביהס שלי ברמה טובה.
אני מת כבר להגיע לצבא, להכיר אנשים אחרים, אבל באלי כבר לגמור עם החיים האלה. אין לי טעם להמשיך כבר אם לא הולך.
9 שנים זה יותר מידי.
מצטער על החפירה.
מותר לי גם לפרוק, לא?
ציטוט ההודעה
