סבתא שלי בבית חולים, הכל כואב לה, היא בקושי מצליחה לזוז ואני אפילו לא יודע איך היא מצליחה.
היא שוכבת במיטה ואין לה כח לקום, אפילו לא בשביל לקחת כוס מים/לשירותים, פשוט שוכבת וישנה/שוכבת ומסתכלת בטלוויזיה.
אני מסתכל אחורה ואומר לעצמי ' יא חתיכת אפס כפוי טובה, ככה אתה מתנהג? אתה בקושי מתקשר אליה למרות שקשה לה, אתה לא הולך אליה הביתה למרות שהוא מקסימום הליכה של רבע שעה, כלום אתה לא עושה! '.
סבתא שלי עשתה הכל בשבילי, היא מכינה לי לטקס (לביבות תפו"א) בכח שאין ואני אפילו לא מתקשר להגיד לה תודה, רק אם אבא שלי אומר לי וגם זה לא תמיד.
עכשיו אבא שלי הלך לישון איתה כדי שאם היא תצטרך משהו הוא יהיה איתה ; ודוד שלי, החתיכת אפס גמד קוקסינל הזה, לא מדבר איתה כבר חצי שנה כיוון שהוא גילה שבצוואה של סבא שלי רשום שהחנות המשפחתית יעברו לאבא שלי ולא אליו, וגם אבא שלי לא מדבר איתו.
שתבינו, החנות הזאת כבר לא קיימת ! הדוד האפס הזה רב עם סבתא שלי על כסף שאין ! הוא אפילו לא הזמין את סבתא שלי ליום הולדת של הנין שלה, שזה הנכד שלו שבספטמבר חגג שנתיים. הוא אמר לילדים שלו לא לדבר עם סבתא שלי ! הקוקסינל מזדיין הזה ! לא לדבר עם זאתי שגידלה אותם כשהם היו בחו"ל כל הזמן, זאתי שכשהם נסעו לים המלח הם הביאו אותה לטבריה כדי לגדל 3 ילדים !
אני חושב על סבתא שלי שכ"כ קשה לה, מאשים את אמא שלי ואחותי על זה שהן אמרו לי להגיד לה שהן לא בבית אם היא מתקשרת ואני כל הזמן רב איתן על זה, ועכשיו אחותי בוכה כי היא שמעה מה המצב של סבתא שלי והיא קלטה שכבר בערך 7 חודשים היא לא החליפה איתה מילה כי המחשב יותר חשוב לה, לכפוית טובה הזבל הזאת.
אז אני נכד חרא שלא חושב על סבתא שלו, אבל עכשיו אני צריך אותה הכי בעולם ואני אפילו לא יודע מה המצב שלה ויודע שהיא מרגישה חרא בגלל כל הדברים ואני לא יכול להתקשר אפילו. אני חרא של נכד ואין לי מה לעשות עם זה.



ציטוט ההודעה

