ילד יהודי ערבי
שלום אני ---- ורציתי לספר לכם על החיים שלי... אני ילד יהודי ערבי ורציתי לספר איך זה
טוב נתחיל את הסיפור שלי...
האמת אני לא יודע כל כל מאיפה להתחיל, אני מניח שמהמעבר של המעון למעבר של משפחה אומנת.
יש לי אבא ערבי ושמו עמר לא עומר, עמר, אני אוהב את אבא שלי יותר מכל דבר אחר יותר מהכל.
אז באותו יום המעבר הגעי למשפחה אשכנזית רחוק מהמעון ובית אמי ואבי {שדרך אגב חיים בערים נפרדות} שנמצאים בצפון
והמשפחה חיה במרכז... חיים בירושלים... ההרגל לחיים ירושלמים היה קשה, אבל מה שהקל עליי היה בית ספר שקיבל אותי כמו שאני
יהודי - ערבי. היו לי שם חברים יהודים וערבים כאחד, אהבתי את כולם וכולם אהבו אותי, אז תמיד אהבתי להיות בבית הספר - למה?
כי המשפחה הייתה אמממ לא משהו... אני לא חושב שזה בגלל שאני ערבי אלא בגלל שאני לא הבן שלהם ובגלל זה לא דיברנו יותר מדי
לאחר שנה וחצי הפסיכולוגית שלי הגיעה ואמרה לי "אתה עובר למשפחה אחרת" אמרתי בסדר כי היא גם הבטיחה שאני אשאר אותו בית ספר
וכאן מתחיל האקשן בסיפור
המשפחה השנייה... כן... המשפחה הזאת הייתי מסורתית ממוצא מזרחי {כמוני, אמי מזרחיה} וביום הראשון שבאתי אליהם אם הפסיכולוגית,
הפסיכולוגית ביקשה שאני אתן להם מידע עלי... גילי, שמי, דברים רגילים... אמרתי להם "גילי: 8 שמי: א--- אני אוהב כדורגל וחברים
ואני גם..... יהודי ערבי. אני מניח שהם לא ידעו זאת וראיתי את חיוכם נופלים למשמע זה שאני ערבי...\
היה שם עוד ילד אומנה והוא היה יהודי ואפילו חבש כיפה לעיתים קרובות
תמיד שמתי לב שאהבו אותו יותר ממני, הילדים של המשפחה שדרך אגב היו בני 11 ו16 תמיד היו לועגים לי ומקללים אותי בגלל שאני ערבי, הרבה פעמים הייתי מנסה להרביץ להם! להשתיק אותם אבל זה לא יחס הוגן הם הרי בני 11 ו16 ואני רק בן 8. ההורים שלהם כמעט ולא התייחסו אליי הם תמיד התייחסו לילד אומנה השני ואני רק כעסתי בשקט
ויום אחד גיליתי רוע כזה מגעיל ודוחא... אני ישבתי במטבח לתומי ובא הילד בן ה-11 ועבר לידי תוך כדי שהוא אומר "בן זונה"
ואני שכבר הייתי רגיל להצקות האלה לא אמרתי כלום אבל ברגע שהוא ניסה לתת לי סתירה החזרתי לו מכות... האמת שהייתי יותר חזק ממנו הוא בן 11 ואני רק 8 ואני קרעתי אותו! וזה לא זה שהוא לא ניסה להרביץ. אבל ברגע שחייכתי על הניצחון והילד שכב לפני אני שומע צעדים וראיתי את אחיו בן ה-15 בא הוא תפש אותי וקשר אותי בחדר המקלחת...
הוא הקים את אחיו בן ה11 ואמר לו "תן לו הגרופים הוא לא יכול לעשות לך כלום" ואני הייתי המום וחשבתי "זה לא הוגן!, לפחות שיתנו קרב הוגן!" וההורים שישבו בסלון שמעו וראו הכל אבל לא עשו כלום!
אני עמדתי בידיים קשורות לקיר כלפי מעלה ואחרי דקה או שתיים הילד בן ה11 חזר ואמר "יחיה מגעילה! זה בשביל כל הערבים!"
והתחיל להביא בוקסים ואני ספגתי כמה עד שראיתי שרגלי אינם קשורות ותוך כמה שניות כבר הבאתי לו מכות אם הרגלים ואחיו שהיה באותו רגע בחדר שמע את הצרחות שלו ובא וראה אותי עוד פעם עומר מעליו אומנם הידיים שלי קשורות אבל מעליו!
הרגשתי גאה! גאה במי שאני! נלחם גם כשאין סיכוי! אבל לפי המבט של אחיו הבנתי שהוא הולך להרביץ לי...
הייתי קשור בסרוכי נעליים והידיים היו קרובים לפי אז התחלתי לנשוך את השרוכים כמו בסרט מצוייר שראיתי בטלוויזיה 2 שנים לפני כן...
הצלחתי לקרוע את החוט אבל רק חצי אחיו הגדול הגיע ועמדתי כפוא וניסית למשוך את היד עם החוט החצי קרוע ובדיוק כשהוא נתן לי אגרוף הצלחתי לשחרר את היד ולהדוף את האגרוף אבל היד שלי עפה לאחור לקיר בצורה כואבת
מצד שמאל היה הכיור והיה שם מספרים.. אלה שגוזזים איתם ציפורנים לקחתי אותם עם ידי השמאלית ששוחררה, תפסתי אותם והילד צחק
"אתה חושב שזה יכאב לי? אני יכול להעיף ממך את המספריים בשנייה!" לא עניתי ובשנייה התחלתי לנסות לגזור את הסרוך בידי השנייה והוא שהיה קרוב לדלת ובמרחק של מטר וחצי לקח לו איזה 5 שניות להבין ואז השתחררתי הוא חסם את היציאה ואני הבאתי גליץ בין רגליו והצלחתי לצאת מהחדר, אפילו אני הייתי מופתע ממעשי ורצתי לכיוון דלת הבית ברחתי בחדר המדרגות ובדיוק שחשבתי שאני חופשי הרגשתי ידיים ממש לא עדינות תופשות אותי...
החזירו אותי לבית ואני שהייתי חרד הופתעתי למצוא אותי בסלון
ראיתי את ההורים מסתכלים עליי ואז אביהם הביא לי סתירה חזקה ואמר מילים לא נעימות והרבה פעמים את המילה ערבי...
וזה רק פשע אחד מתוך רבים שהם עשו...
לילד אומנה השני תמיד הביאו אוכל לבית הספר שאז היה 8 שעות
אבל אני לא הביאו לי וגם לא ארוחת בוקר.. הייתי רעב אז ביקשתי מחברי שייתנו לי אוכל.. וחברי הטובים נתנו לי
המשפחה נתנה לי רק ארוחת צהריים: 2-3 לחם פרוס וגבינה ורק בשישי חמין שהיה נשאר אחרי שכולם אכלו
תמיד אמרתי לפסיכולוגית שהם לא מטפלים בי יפה ושהם שונאים אותי אבל היא אמרה שאני שקרן ודיווחה את זה לכל מקור שהייתי קשור אליו: לבית הספר ולרווחה וגם למשפחתי... הבית ספר והרווחה האמינו לזה שאני שקרן מגעיל, אבל המשפחה הייתה לצידי!
בפגישה אם הורי סיפרתי להם הכל ואז נכנסנו למאבקים ברווחה ובסוף בגיל 9 שוחררתי מהמשפחה האומנת ואני במשפחתי האמיתית!
מאז אני שומר את זהותי כערבי בסוד... ומה? אני אפילו גאה להיות ערבי! אבי תמיד תמך בי וכך גם אחי ואמי
ועוד משהו אפילו שחברי שונאים ערבים אני חבר שלהם.. למה? כי אני סולח אז למה שאתם היהודים לא תסלחו?
חודש ושבוע לפני שעברתי למשפחתי נתנו לי חופשה של 19 ימים ללכת לאמא שלי זאת היתה החופשה הכי גדולה שלי
לפני זה הייתי הולך ל3-4 ימים ופתאום 19... אבל לאחר החופשה אני זוכר שנכנסתי לבית בקצת חשש
אני נכנסתי אמרתי "שלום" והלכתי מהר לחדרי... ידעתי שלא חשוב להם מה היה אצל אמי ולי לא היה חשוב שהם ידעו
אני זוכר שישבתי שם הרבה ושכחתי, זה היה שבועיים וקצת לפני החופש הגדול.
לאחר בית הספר הייתי חוזר לבית, עושה שיעורים וחושב על אמי ואבי חשבתי האם אני אלך לאבי או לאמי?
אני אקבל חינוך ערבי או יהודי? אבל לאחר שבוע אמי התקשרה {ועוד משהו, תמיד שהורי או אחיי היו מתקשרים היו אומרים שאני לא בבית או שאני יושן ואני הייתי בוכה יודע שמטר או שתיים לידי נמצא קולו/קולה של אמי, אבי או אחיי בקו הטלפון}
אך הפעם אפשרו לי לענות לאחר מכן התברר שאבי דרש מהם וצעק שייתנו לי לדבר בטלפון והחלאות האלה פחדו...
דיברתי וזאת הייתה אמי והיא אמרה שאני אגור אצלה, שמחתי אך גם הייתי, עצוב במגזר היהודי מקבלים רק יהודים וכבר אז יעדתי שאני אצטרך לשמור על זהותי בסוד, אבל ידעתי שבמגזר הערבי מקבלים גם יהודים וגם ערבים, עובדה! היו לי הרבה חברים ערבים נוצרים ומוסלמים כאחד! במגזר הערבי לא הייתי צריך לשמור על זהותי בסוד...
ואז ביום שהייתי אמור ללכת הייתי בבית הספר וכשחזרתי ... זה ישמע הזוי אבל כשנכנסתי בדלת ראיתי את כל המשפחה:
יש להם גם 3 בנות נשואות בנוסף לבן ה-16 וה-11... ראיתי אותם רוקדים וצוחקים ולועגים לי וגם מקללים אותי
הלכתי לחדרי כן הייתי עצוב אבל כבר חושלתי ולא בכיתי יותר... ואז שמעתי דפיקות בדלת רצתי כי ידעתי שאם זה משהו ממשפחתי אז המשפחה האומנת לא יכולה להגיד לי כלום ואז פתחתי וראיתי שם את דודי מצד אבי והמשפחה שבינתיים המשיכו לצחוק וללעוג לי פתאום שמו לב עליו... איך שהם עיבדו צבע... כאילו קפאו באוויר דודי אמר לי לקחת בגדים באתי לחדר ולא ראיתי כלום רק 3 מכנסיים ושלוש חולצות {חליפות כדורגל שאבי קנה לי מזמן} באתי לסלון בריצה ושאלתי את אם המשפחה "איפה כל הבגדים שלי?" היא אמרה שהיא נתנה אותם לילד האומנה השני... ודוד שלי... חשבתי שהם יתחבאו מאחוריי הכורסאות שלהם...
דודי הלך לחדר ולקח את כל הבגדים שלי מהילד השני...
והלכנו... אבל הפסיכולוגית שחיכתה בכניסה אמרה "תגיד שלום ותודה" אמרתי לה "להגיד תודה? אני יסתפק בשלום"
ואז הלכתי צעד או שתיים והיא אמרה "אז תגיד להם שלום" אמרתי לה "תגידי להם שאני אומר להם שלום, הם אפילו לא שווים את המבט שלי!" והיא רק הסתכלה אליי בזמן שהלכתי אם דודי
אני זוכר את הנסיעה עם דודי... לא הרגשתי שמחה, הרגשת מוזר אפילו פחד...
אני חושב שזה בגלל תחושת הכלא כאילו אני בביתם בתוך תא...
והיום לאחר כמה פגישות אם הרווחה המקומית בישוב שלי הבנתי שהם קיבלו עליי 7000 שקל לחודש!!!!!!!
והכסף שאמור להיות בשבילי, לא ידעתי עליו בכלל! לא שאני צריך 7000 שקל אבל הייתי נהנה אפילו מ20 שקל שרק היו נותנים לי בחודש...
אההה ואם אתם שואלים אותי אם הם קנו לי משהו בזמן שהייתי שם? כן הם קנו לי 2 זוגות גרביים אבל באמת
זה הכל....
ציטוט ההודעה
נכתב במקור על ידי adir3924
