אני רוצה שתדמיינו את עצמכם יורדים מהארץ ועולים לארץ חדשה.
משאירים משפחה מאחור, עוזבים עבודה ומשכורת טובה, חייבים להתחיל ללמוד שפה זרה, מוכרחים להכיר אנשים חדשים;
והכול, בלי עזרה של אף אחד חוץ ממך והמשפחה שהבאת איתך למקום החדש.
לא הבנתי עד כמה זה קשה עד ששמעתי סיפור של שומר בספרייה אקדמית.
כבר שנה שלמה שאני מקפיד לשוחח כמה דק' בודדות עם השומר בספרייה שבמוסד האקדמי שבו שאני לומד.
"בוקר טוב", "יום טוב", "מה שלומך?" הן שאלות שאני שואל אותו בכל הזדמנות.
אבל הפעם היה לי יותר זמן מהרגיל וכל מה שהייתי צריך לעשות זה רק להקשיב לו כדי לשמוע תובנות על החיים מאדם חכם.
גבר מבוגר, בן 72, שהיה צריך לצאת לפנסיה מזמן חייב לעבוד כי אחרת הוא ייאלץ לחיות ממשכורת של 1262 ש"ח שמוגדרים כקצבת זקנה.
גם אשתו מסייעת ועובדת כקופאית בסופר למרות שמלאו לה 68 שנים.
השומר המבוגר מקפיד ללכת מדי ערב כדי לשמור על הבריאות ונהנה מכל רגע.
אני: "למה אתה לא יוצא לפנסיה?"
הוא: "יש משפחה לפרנס ולא רק בארץ. הבן גרוש ומתגורר באוקראינה, אשתו בארץ עם שני הילדים הקטנים.
קשה לה לספק לילדים את הכול בעצמה אז אני נותן את הכסף. גם לו וגם לה.
יש עוד נכדה לבן אחר בארץ שגם לה אין מי שייתן דמי כיס אז אני המקור למזומנים."
אני: "ומה איתך ועם אשתך? איפה אתם בכל הסיפור?"
הוא: "אני רוצה ליהנות. יש לי ויזה לארה"ב ואני מאוד רוצה להגיע לשם לביקור. אבל אין כסף.
צריך לעבוד כי אחרת אי-אפשר לחיות."
כאן הוא עצר שנייה כשדמעות ממלאות את עיניו, שתק לרגע ואמר:
"אנחנו לא עובדים בשביל לחיות. אנחנו חיים בשביל לעבוד."
משפט מדהים עם מסר לחיים.
כמה מאיתנו מקדישים לילות כימים ועובדים במרץ תוך כדי ויתור על הדברים שאנחנו באמת אוהבים לעשות?
כמה מאיתנו בטוחים שהעבודה היא חיינו?
כמה מאיתנו באמת עובדים בשביל לחיות ולא חיים בשביל לעבוד?
הבטתי למחברת שלו וראיתי שהוא משרבט לעצמו מילים בעברית.
אני: "מה אתה רושם?"
הוא: "לומד עברית. הלמידה אף פעם לא מסתיימת. לומדים כל החיים וגם זה לא מספיק."
השומר מנצל כל רגע פנוי כשלידו מאגר ספרים עצום וחופשי לרשותו.
הוא לא בוהה בתקרה והוא לא נח לרגע. הוא מנצל כל פנאי ללמידה של דברים חדשים.
הוא לא דוקטור ולא פרופסור אבל הלמידה היא הכרח בחיים שלו.
וכמה מאיתנו באמת מקפידים ללמוד כל החיים?
כמה מאיתנו משתדלים לא לחזור על טעויות שכבר הפקנו מהן לקחים?
כמה מאיתנו לומדים דבר חדש מדי יום ביומו?
אני: "כל הכבוד לך. לעבוד בגיל כזה, להמשיך ללמוד כל יום משהו חדש ולשים את המשפחה שלך במקום הראשון לפניך לא משהו ברור מאליו."
הוא: "אי-אפשר לא לדאוג לגנטיקה שלך שעברה הלאה. זה מה שיישאר כשאני כבר לא אהיה פה וכדאי שיהיה להם טוב."
שוב הוא עצר לרגע, הביט בי עם העיניים המנצנצות ואמר: "כשאנחנו לומדים איך לחיות, אנחנו מגלים שהחיים קצרים מדי."
הבטתי בו במבט מעורר כבוד למבוגר בן 72 שממשיך לעבוד וימשיך לעבוד עוד שנים לא מעטות כשבחורים צעירים מעדיפים לשבת בבית.
מקטרים שאין עבודה, בוכים להורים שיממנו אותם. פשוט ביזיון של ילדים. ילדים מפונקים בדמויות של גברים מבוגרים.
נאלצתי ללכת להרצאה הבאה עם טעם של עוד.
הכרתי לעומק שומר פשוט אבל חכם.
הוא היה שם שנה שלמה וכל מה שהייתי צריך לעשות היה לעצור לכמה דק' נוספות כדי לשאוב ממנו פניני חוכמה.
אין ניסיון יותר חשוב מניסיון של אדם בוגר מהחיים.
הכול יכול להיות כל כך פשוט. לשבת בבית, לחיות מקצבת אבטלה, לבכות להורים, להפסיק ללמוד...
אבל הגיבורים האמיתיים הם אלו שלא מוותרים. אלו שלא מוכנים להסתפק בחיים בינוניים. אלו שלא רוצים לחיות בשביל לעבוד.
לא פרופסורים שידע נוזל להם מהאוזניים מעוררים בי השראה אלא אנשים פשוטים עם ניסיון חיים.
אנשים כמו השומר בספרייה...
ולאלו מכם שעדיין חיים על הגב של ההורים או אלו מכם שמקדישים זמן רב לדברים שלא חשובים באמת או כאלו שאתם לא באמת אוהבים,
כדאי לכם לחשוב הרבה יותר מפעמיים על המסר של השומר:
"כשאנחנו לומדים איך לחיות, אנחנו מגלים שהחיים קצרים מדי."
אל תפנימו את זה מאוחר מדי.
זה מסר נדוש אבל "חיים רק פעם אחת".
מי שיפנים את המסר יוכל לבנות לעצמו חיים נפלאים ומעוררי השראה, חיים בלי פחד, חיים של למידה חדשה ורעננות מחשבתית מדי יום,
חיים שאף אחד לא יתחרט עליהם בסוף ימיו, חיים שיגרמו לכולם לבכות כשאתם תעברו מן העולם כשחיוך מאוזן לאוזן מרוח על הפנים שלכם...



ציטוט ההודעה

