נכתב במקור על ידי
yoavyoav7
אהלן, אני יואב בן 23, ואני גיליתי שמה שאני סובל ממנו נקרא חרדה חברתית לפני בערך שנה, אבל גם לפני כן כמובן שהיה לי ברור שמשהו אצלי דפוק. אגב, גם אמא שלי סובלת מחרדות ודכאונות והייתה מטופלת הרבה שנים אצל פסיכולוגים ופסיכיאטרים והייתה לוקחת כדורים. יש לי אח גדול שסובל מבעיות חברתיות וחרדות הרבה יותר קשות משלי, ורק אחי התאום עוד איכשהו יצא "נורמלי". בבית תמיד הייתה אווירה שלילית ומלחיצה, ההורים שלי תמיד היו פסימיים ומתוסכלים, ובאמת שלא בשביל לחפש אשמים ולזרוק את האשמה על ההורים, אבל די ברור לי כבר מאיפה החרדות שלי מגיעות.
דווקא חברים לא חסר לי ויש לי אפילו הרבה, אבל כולם אותם חברים מבערך בי"ס יסודי (ככל שגדלתי בגיל כך גם החרדה גדלה והיכולת שלי ליצור קשרים חדשים ירדה). מחוץ לסביבה המוכרת הזאת של החברים האלה (או כמו שהפסיכולוגית שלי אומרת "אזור הנוחות") , אני בנאדם שונה לגמרי, שלא מסוגל ליצור קשר עם אנשים חדשים, שלא לדבר על בנות, שזה הכי כואב לי. עד היום לא הייתה לי חברה וגם לא משהו שמתקרב לחברה. עד היום לא יצאתי עם בחורה. עד היום אפילו לא ניסיתי להתחיל עם בחורה, ואין לי בעיה של מראה, אני אפילו נראה די טוב, אבל יש לי בעיה חמורה של ביטחון עצמי מתחת לאדמה, המחשבות שלי פשוט הורגות אותי, כי בסופו של דבר כל החרדה החברתית הארורה הזאת זה רק בראש, הבעיה שאצלי המחשבות השליליות האלה הרבה יותר חזקות מההגיון והרגש שלי. אני פשוט מרגיש כזה אפס חסר ביטחון... אני תמיד מסכים עם אנשים גם אם אני לא באמת מסכים (אני בטוח שאתם מבינים את המשפט ההזוי הזה), כי אני מפחד ממה שיחשבו עליי אם אני יחשוב אחרת, אני מפחד לעמוד על שלי, אני הרבה פעמים צוחק כמו מפגר בשיחות עם אנשים בחוסר טאקט והרבה פעמים שואלים אותי למה אני צוחק, אני כל הזמן עסוק בלנתח מצבים, בלהריץ תסריטים בראש שלי וב"לקרוא מחשבות" של אנשים, כמובן שהכל תמיד בצורה שלילית, פשוט לא קיימת אצלי כמעט חשיבה חיובית. הכל תמיד רע ושלילי.
זה פשוט דופק לי את החיים בכל התחומים. בעבודה, אני רק מחכה שתיגמר המשמרת עוד לפני שהיא התחילה ובזמן המשמרת אני כל הזמן מוטרד וחסר מנוחה ואני בטוח שאלה שעובדים איתי שמים לב לזה וחלקם חושבים שמשהו אצלי דפוק ואחרים חושבים שאני סנוב או משהו כזה (גם קיבלתי כמה הערות)...
בנוסף אני גם בקורס פסיכומטרי, מי שעבר את זה יודע כמה זה תקופה קשה ומלחיצה, בעיקר למי שגם ככה סובל מבעיה נפשית כמו חרדה חברתית.
בקורס לא חסרות בחורות יפות ואנשים סבבה, אבל אני מוצא את עצמי בסופו של דבר די בודד שם, חוץ מזה שיושב לידי (שהוא בנאדם טוב אבל הוא בעצמו עם בעיות חברתיות וגם לא נעים להגיד אבל הוא די חנון) שאני מדבר איתו פה ושם וגם לפעמים נותן לו טרמפ לתחנת רכבת, אבל חוץ מזה אני לא מצליח לדבר שם עם אף אחד ואני מרגיש לא קשור כזה, לא מעניין, כאילו כולם שם במילא לא יספרו אותי גם אם אני ינסה, מרגיש רגשי נחיתות נוראיים. באחד השיעורים אחת הבנות (שהיא גם הבחורה הכי יפה הקורס) שם שעובדות עם אחי התאום ניגשה אליי ואמרה לי שהיא עובדת עם אחי באותו מקום, ואני כמו מטומטם עניתי "כן?" והמשכתי ללכת. עד עכשיו שאני משחזר את המקרה הזה בא לי לקבור את עצמי, כי מעבר לזה שיצאתי טמבל, זה התנהגות לא יפה, הרי היא לא יודעת שאין לי ביטחון עצמי בגרוש, מבחינתה אני סנוב או אנטיפט או איך שלא תקראו לזה.
אז זה אני בעיקרון, מקווה שלמרות הכל אני אצליח לצאת מזה. תודה למי שטרח וקרא וכל תגובה תתקבל בברכה.
ציטוט ההודעה
