אז מה.. ספרו

[לוחם]

קדימה חבר'ה, מה קורה איתכם בימים אלו? אני מנסה קצת לעורר שיחות פה
אני אתחיל עם עצמי.. קוראים לי דרור, אני בן 21, סטודנט למוזיקה. חרדה חברתית כבר אין לי מגיל 18. מאז אני משתדל להשלים פערים בחיי ולהתקדם במספר מישורים מדי שנה ושנה. אפשר להגיד שעליתי על דרך המלך.
כמובן שמדובר בעבודה קשה, והתמדה. אבל לאחר שאתה עובר שינוי פנימי, ואתה מבין את המשמעות וההשלכות של מעשייך על החיים שלך, אתה עושה את הכל ממקום של שמחה ואופטימיות. אני רחוק מאוד מלהיות אדם דתי, אבל אני בהחלט יכול להעיד על עצמי שאני אדם רוחני. זה הכוח הפנימי שלי, שגיליתי שהוא יותר חזק ממה שתיארתי לעצמי. מסתבר שבתוכנו גלומים כוחות אין סופיים שמאפשרים לנו להגשים את כל משאלות ליבנו, ולהתגבר על פחדינו העמוקים והמצמררים ביותר. הכי הכי.

בקיצר, התחילה שנת לימודים חדשה. אומנם לא כל השאיפות שלי מתגשמות מדי שנה, אבל אני תמיד כובש שטחים חדשים, ובעיקר צומח, גדל, ונפתח. אני מרגיש מצויין, ואני צופה שנה עשירה בחוויות נפלאות שלא ידעתי כמותן.
אך גם לי יש חולשות. והחולשה העיקרית שלי הוא דווקא המחשב, אני לפעמים נשאב אליו ומבזבז שעות רבות על משחקי מחשב ומה לא. זוהי התמכרות רעה מתקופת מהילדות, כשהמחשב סיפק לי מפלט מהכל, תחליף לחיי חברה, ניתוק. אני לעולם לא מוותר על פעילויות מסויימות שחשובות לי, אך בזמן שאני מבזבז על המחשב אני יכול לעשות כל כך הרבה דברים אחרים נהדרים, שיעשו לי רק טוב ויקדמו אותי. אז זוהי אחת ההתמודדויות שלי השנה, בנוסף לעבודה הרבה שאשקיע בחיי החברה שלי.

טוב נו, חפרתי. שיהיה. אז מה אתכם? תכלס אתם יכולים לכתוב כל דבר, אני רוצה לשמוע הכל. הכי מעניין אותי מה הקשיים שלכם, מה אתם רוצים לעשות אבל מפחדים.. אני רוצה לעזור, אם אוכל.

Peace

[לוחם]

טוב ניראה לי שאני מדבר עם עצמי פה חח.. המקום די מת.
עושה רושם גם שאנשים נשארו בהיידפארק. חבל. כנראה שזהו כוחו של הרגל, זה לא קל לצאת משיגרה. ואולי יש משהו מלחיץ במעבר ל"טריטוריה" חדשה.. לא יודע.

[mr_notvery]

ואללה יכול להיות אבל לי בכל אופן ואני מניח לעוד אנשים פה קשה לספר מה עובר עלינו כי המצב לא כלכך טוב אתה מבין

[hyperbolic_]

וול, כפי שכתבתי בזמנו בהייד פארק, אני בן 20, סיימתי לא מזמן חלק מהלימודים בעתודה ובקרוב (בערך חודש) אני מתחיל קורס קדם צבאי די ארוך ועמוס. אני די חושש מהצבא, למרות שאני אהיה בעיקר עם אנשים שאני מכיר מהלימודים בשנתיים האלה.

להגיע לקורס הזה היה די חלום בשבילי לפני כארבע שנים, והחלום הזה התנפץ כשגיליתי שהנתונים האישיים שלי לא מאפשרים להתמיין אליו. ואחרי לא הרבה זמן כבר שכחתי מזה וקיוויתי להתקבל לאיזה תפקיד בחמ"ן שכן התמיינתי אליו, אבל נפלתי בראיון האישי, ואני מאמין שזה קרה בעיקר כי הייתי מבוהל כמו ילדה קטנה ודיברתי שטויות.

ואז גיליתי על האפשרות להגיע לקורס דרך העתודה, אבל הוא כבר לא עניין אותי כל כך ונרשמתי לעתודה בעיקר בגלל לחץ של המשפחה. היה לי ממש קשה, במיוחד בהתחלה שבה העומס היה די מטורף. בערך 60 שעות בשבוע (שהתפרסו על שישה ימים), וזה בלי להתייחס לעבודות. זה היה די סיוט, אבל מדי פעם אמרתי לעצמי שאם אני אעבור את זה כמו שצריך אז אני אהיה מחושל או שטות כלשהי בסגנון. והיום אחרי שעברתי את כל זה, אני לא מרגיש שום הבדל. אני עדיין אותו ילדון מסכן ומבוהל שהייתי לפני זה. ואני מרגיש שאני לא מספיק טוב כדי להצליח בקורס הזה שפעם היה פסגת השאיפות שלי.

[vtback]

אך תדאג יהיה בסדר. הקורס בצבא היה אחת מהתקופות הטובות בחיים שלי. אמנם זה לא הוציא אותי מהחרדה החברתית אך הייתי כל הזמן עם אנשים ולא סבלתי מזה. לצערי איך שהוא נגמר האנשים פרחו להם ורק אני נשארתי במקום.

[mr_notvery]

60 שעות בשבוע? מה אתה בסדר? מה זה הדבר הזה שאתה לומד? בהנדסה לא לומדים 60 שעות בשבוע... תחשוב קצת לפני שאתה לומד משהו....
אני לומד הנדסת מחשבים ואנחנו עושים גג 30 שעות שבועיות (לא כולל עבודות)

[hyperbolic_]

כמות השעות היא מפני שהמסלול הוא כזה. ובמקרה דווקא מדובר בהנדסה.
והאמת היא שכשנרשמתי לא ידעתי שזה יהיה העומס, אבל אני חושב שגם אם הייתי יודע זה לא היה ממש מונע ממני. ואני זוכר שבמהלך השנה כל הזמן אמרתי לעצמי שבדיעבד לא הייתי עושה את זה ודי התחרטתי שהלכתי לשם. אבל עכשיו, בהסתכלות לאחור אני לא הכי בטוח לגבי זה.

וכן, אני יודע שבאוניברסיטה זה בסביבות ה-20-30 שעות, רק שבערך מהסמסטר השני, השותף שלי שלומד באוניברסיטה היה חוזר בסביבות חמש בבוקר.

[mr_notvery]

ואללה לא שמעתי על מסלול כזה ... אתה בטח סוג של גאון... ואני משער שזה מסלול שרק "גאונים שרוטים" בוחרים בו. בטח חשבת שזה אתגר טוב בשבילך ,ואללה לי זה לא נשמע כלכך טוב.

[hyperbolic_]

לא, ממש לא, אפילו לא קרוב.

[לוחם]

ואללה יכול להיות אבל לי בכל אופן ואני מניח לעוד אנשים פה קשה לספר מה עובר עלינו כי המצב לא כלכך טוב אתה מבין

אני מבין, וזה מובן מאליו שהמצב לא כל כך טוב הרי אחרת לא הייתם פה. אבל אם יש איזו נקודה שאתה רוצה לדבר עליה, או איזה קושי שעובר עליך עכשיו שאתה לא מצליח להתמודד איתו ובא לך לשתף, אני נמצא פה.

וול, כפי שכתבתי בזמנו בהייד פארק, אני בן 20, סיימתי לא מזמן חלק מהלימודים בעתודה ובקרוב (בערך חודש) אני מתחיל קורס קדם צבאי די ארוך ועמוס. אני די חושש מהצבא, למרות שאני אהיה בעיקר עם אנשים שאני מכיר מהלימודים בשנתיים האלה.

להגיע לקורס הזה היה די חלום בשבילי לפני כארבע שנים, והחלום הזה התנפץ כשגיליתי שהנתונים האישיים שלי לא מאפשרים להתמיין אליו. ואחרי לא הרבה זמן כבר שכחתי מזה וקיוויתי להתקבל לאיזה תפקיד בחמ"ן שכן התמיינתי אליו, אבל נפלתי בראיון האישי, ואני מאמין שזה קרה בעיקר כי הייתי מבוהל כמו ילדה קטנה ודיברתי שטויות.

ואז גיליתי על האפשרות להגיע לקורס דרך העתודה, אבל הוא כבר לא עניין אותי כל כך ונרשמתי לעתודה בעיקר בגלל לחץ של המשפחה. היה לי ממש קשה, במיוחד בהתחלה שבה העומס היה די מטורף. בערך 60 שעות בשבוע (שהתפרסו על שישה ימים), וזה בלי להתייחס לעבודות. זה היה די סיוט, אבל מדי פעם אמרתי לעצמי שאם אני אעבור את זה כמו שצריך אז אני אהיה מחושל או שטות כלשהי בסגנון. והיום אחרי שעברתי את כל זה, אני לא מרגיש שום הבדל. אני עדיין אותו ילדון מסכן ומבוהל שהייתי לפני זה. ואני מרגיש שאני לא מספיק טוב כדי להצליח בקורס הזה שפעם היה פסגת השאיפות שלי.

אוקי. קודם כל לא נשמע לי שמצבך כל כך רע וכל הכבוד על שסיימת את העתודה. הוכחת לעצמך ולאחרים שאתה יכול גם להשלים משימה קשה כזאת. הדבר היחידי שמפריע לי הוא שבעצם עשית את זה רק בשביל המשפחה, ולא בשביל עצמך. זאת נקודה מאוד חשובה. אתה צריך להתחיל לעשות דברים בשביל עצמך מהיום, לרצות לעשות אותם ולהבין שהם תורמים לך. כמובן שצריך לבחור מה מתאים לך כרגע, מה הדבר הנכון שממנו תוכל לצמוח ולהתפתח. ואם אתה לא בטוח אתה יכול להתייעץ עם המשפחה.
אז יש את הבעיה שאתה מרגיש ילדון מסכן ומבוהל. טוב, על הבעיה הזאת עובדים בשני מימדים - חיצוני, ופנימי. הגוף והנפש קשורים אחד בשני. עבודה פנימית - לאהוב את עצמך, להאמין בעצמך, להיות אמיץ, לא לוותר. ובמקביל, לעבוד גם על הגוף - לעסוק בספורט! ללכת למכון כושר, מה שיעשה לך הכי טוב. אתה צריך את זה, אתה לא יודע כמה זה תורם לביטחון עצמי. הרי אתה צריך לעבור מהפך פה, אז תעזור לעצמך בן אדם. תחזק את הגוף, בשביל שתרגיש כמו לוחם. כי זה מה שאתה צריך להיות.
אין דבר העומד בפני כוח הרצון. השאלה היא אם אתה בשל. אתה רוצה בזה, לא?

[hyperbolic_]

האמת שכשאני מספר על זה, אני תמיד אומר שזה היה בלחץ המשפחה, אבל לא נראה לי שזה באמת ככה. דווקא די רציתי את זה בזמנו, ולפני שהתחלתי את הלימודים היו בעיות עם הקבלה שלי ופעלתי באינטנסיביות כדי לסדר אותן וזה כלל הצקה לבעלי סמכות, שזה דבר שלא הייתי עושה בשום מצב אחר. אז אפשר לומר שבעיקרון לא נשרתי בגלל הלחץ של המשפחה, כי באמת הרגשתי שהאכזבה שלהם תהיה כל כך גדולה ואני לא אוכל לשאת את זה.

[mr_notvery]

החרדה החברתית שלי התחילה בגיל 16. היא שיתקה אותי 4 שנים בלי חברים לבד . יצאתי מהמצב הזה בעזרת פיתוח מודעות וטיפול פסיכולוגי .
הצלחתי להתמודד עם הבדידות ורכשתי חברים מחדש ולאט לאט שיקמתי את עצמי.
היום אני בן 25, יש לי חברים, אני מבלה יוצא מתקשר הכל בסדר, אני גם עובד במשרה חלקית (לא רוצה לפרט יותר מידי) , הגעתי למסקנה שאי אפשר להתגבר על החרדה שיש לי בעזרת טיפול פסיכולוגי ובעזרת החשפות. כמה שאני לא אדבר אל הפסיכולוג וכמה שאני לא אחשף זה לא יוציא אותי מהבעייה . זה כמובן עוזר במידה רבה אבל לא פותר את הבעייה . זה יכול להקל קצת אבל עדיין לדעתי כדי לפתור חרדה חברתית ברמה קשה כמו שלי צריך לעבוד על עצמך הרבה מאוד , כי החרדה החברתית שלי היא קשה , ומושרשת עמוק .

לפעמים אני חושב מה היה קורה אם היו שמים אנשים אחרים במקומי עם החרדות שלי .... עם הדיכאונות שלי... אני חושב שהם היו משתגעים מהר מאוד...


עדיין כשאני נפגש עם אנשים קשה לי , עם בנות הכי קשה לי, אני מסוגל לנהל שיחה עם בנות אבל גם זה בקושי יש לי בעייה קשה בליצור איזשהו קשר אינטימי עם בנות , אפילו למטרת ידידות . יצאתי עם בחורות ולא הלך כי מרוב חרדה לא ידעתי מה לעשות, קשה לי כלכך להרים טלפון לבחורה , כל מיני סרטים עוברים לי בראש היא לא תענה לי , אני אשמע מוזר היא תחשוב שאני לא בסדר .... וזה פשוט לא אפשרי .
גם להתחיל עם בחורה אף פעם לא התחלתי באמת עם בחורה. ניסיתי כמובן כמה פעמים אבל זה היה לא אמיתי זה לא בא ממקום אמיתי אלה , מאולץ ואפילו שהשגתי מספרי טלפון לא הייתי מסוגל להתקשר מרוב לחץ ....

[kotvana]

מבין מה שאתה אומר נוברטי. קצת מעורר קנאה לקרוא על אנשים בני 20+ שאיכשהו יוצאים מזה, או לפחות חשים שיפור. אלה באמת השנים הקריטיות. אני בשנים האלה הייתי לחלוטין בתוך הקונכיה שלו ולא העזתי אפילו להרים מבט למישהו, בטח לא לבחורה. בכל זאת יצא שמישהי רדפה אחרי והיינו בקשר 7 שנים שכעת הסתיים וכעת אני מרגיש שבעצם שום דבר לא השתנה, אני עדיין אותו אידיוט מפוחד שלא מסוגל לדבר עם אף אחד, רק שבגיל 35 השינויים הרבה יותר קשים.

[yoavyoav7]

אהלן, אני יואב בן 23, ואני גיליתי שמה שאני סובל ממנו נקרא חרדה חברתית לפני בערך שנה, אבל גם לפני כן כמובן שהיה לי ברור שמשהו אצלי דפוק. אגב, גם אמא שלי סובלת מחרדות ודכאונות והייתה מטופלת הרבה שנים אצל פסיכולוגים ופסיכיאטרים והייתה לוקחת כדורים. יש לי אח גדול שסובל מבעיות חברתיות וחרדות הרבה יותר קשות משלי, ורק אחי התאום עוד איכשהו יצא "נורמלי". בבית תמיד הייתה אווירה שלילית ומלחיצה, ההורים שלי תמיד היו פסימיים ומתוסכלים, ובאמת שלא בשביל לחפש אשמים ולזרוק את האשמה על ההורים, אבל די ברור לי כבר מאיפה החרדות שלי מגיעות.

דווקא חברים לא חסר לי ויש לי אפילו הרבה, אבל כולם אותם חברים מבערך בי"ס יסודי (ככל שגדלתי בגיל כך גם החרדה גדלה והיכולת שלי ליצור קשרים חדשים ירדה). מחוץ לסביבה המוכרת הזאת של החברים האלה (או כמו שהפסיכולוגית שלי אומרת "אזור הנוחות") , אני בנאדם שונה לגמרי, שלא מסוגל ליצור קשר עם אנשים חדשים, שלא לדבר על בנות, שזה הכי כואב לי. עד היום לא הייתה לי חברה וגם לא משהו שמתקרב לחברה. עד היום לא יצאתי עם בחורה. עד היום אפילו לא ניסיתי להתחיל עם בחורה, ואין לי בעיה של מראה, אני אפילו נראה די טוב, אבל יש לי בעיה חמורה של ביטחון עצמי מתחת לאדמה, המחשבות שלי פשוט הורגות אותי, כי בסופו של דבר כל החרדה החברתית הארורה הזאת זה רק בראש, הבעיה שאצלי המחשבות השליליות האלה הרבה יותר חזקות מההגיון והרגש שלי. אני פשוט מרגיש כזה אפס חסר ביטחון... אני תמיד מסכים עם אנשים גם אם אני לא באמת מסכים (אני בטוח שאתם מבינים את המשפט ההזוי הזה), כי אני מפחד ממה שיחשבו עליי אם אני יחשוב אחרת, אני מפחד לעמוד על שלי, אני הרבה פעמים צוחק כמו מפגר בשיחות עם אנשים בחוסר טאקט והרבה פעמים שואלים אותי למה אני צוחק, אני כל הזמן עסוק בלנתח מצבים, בלהריץ תסריטים בראש שלי וב"לקרוא מחשבות" של אנשים, כמובן שהכל תמיד בצורה שלילית, פשוט לא קיימת אצלי כמעט חשיבה חיובית. הכל תמיד רע ושלילי.
זה פשוט דופק לי את החיים בכל התחומים. בעבודה, אני רק מחכה שתיגמר המשמרת עוד לפני שהיא התחילה ובזמן המשמרת אני כל הזמן מוטרד וחסר מנוחה ואני בטוח שאלה שעובדים איתי שמים לב לזה וחלקם חושבים שמשהו אצלי דפוק ואחרים חושבים שאני סנוב או משהו כזה (גם קיבלתי כמה הערות)...
בנוסף אני גם בקורס פסיכומטרי, מי שעבר את זה יודע כמה זה תקופה קשה ומלחיצה, בעיקר למי שגם ככה סובל מבעיה נפשית כמו חרדה חברתית.
בקורס לא חסרות בחורות יפות ואנשים סבבה, אבל אני מוצא את עצמי בסופו של דבר די בודד שם, חוץ מזה שיושב לידי (שהוא בנאדם טוב אבל הוא בעצמו עם בעיות חברתיות וגם לא נעים להגיד אבל הוא די חנון) שאני מדבר איתו פה ושם וגם לפעמים נותן לו טרמפ לתחנת רכבת, אבל חוץ מזה אני לא מצליח לדבר שם עם אף אחד ואני מרגיש לא קשור כזה, לא מעניין, כאילו כולם שם במילא לא יספרו אותי גם אם אני ינסה, מרגיש רגשי נחיתות נוראיים. באחד השיעורים אחת הבנות (שהיא גם הבחורה הכי יפה הקורס) שם שעובדות עם אחי התאום ניגשה אליי ואמרה לי שהיא עובדת עם אחי באותו מקום, ואני כמו מטומטם עניתי "כן?" והמשכתי ללכת. עד עכשיו שאני משחזר את המקרה הזה בא לי לקבור את עצמי, כי מעבר לזה שיצאתי טמבל, זה התנהגות לא יפה, הרי היא לא יודעת שאין לי ביטחון עצמי בגרוש, מבחינתה אני סנוב או אנטיפט או איך שלא תקראו לזה.

אז זה אני בעיקרון, מקווה שלמרות הכל אני אצליח לצאת מזה. תודה למי שטרח וקרא וכל תגובה תתקבל בברכה.

[לוחם]

החרדה החברתית שלי התחילה בגיל 16. היא שיתקה אותי 4 שנים בלי חברים לבד . יצאתי מהמצב הזה בעזרת פיתוח מודעות וטיפול פסיכולוגי .
הצלחתי להתמודד עם הבדידות ורכשתי חברים מחדש ולאט לאט שיקמתי את עצמי.
היום אני בן 25, יש לי חברים, אני מבלה יוצא מתקשר הכל בסדר, אני גם עובד במשרה חלקית (לא רוצה לפרט יותר מידי) , הגעתי למסקנה שאי אפשר להתגבר על החרדה שיש לי בעזרת טיפול פסיכולוגי ובעזרת החשפות. כמה שאני לא אדבר אל הפסיכולוג וכמה שאני לא אחשף זה לא יוציא אותי מהבעייה . זה כמובן עוזר במידה רבה אבל לא פותר את הבעייה . זה יכול להקל קצת אבל עדיין לדעתי כדי לפתור חרדה חברתית ברמה קשה כמו שלי צריך לעבוד על עצמך הרבה מאוד , כי החרדה החברתית שלי היא קשה , ומושרשת עמוק .

לפעמים אני חושב מה היה קורה אם היו שמים אנשים אחרים במקומי עם החרדות שלי .... עם הדיכאונות שלי... אני חושב שהם היו משתגעים מהר מאוד...


עדיין כשאני נפגש עם אנשים קשה לי , עם בנות הכי קשה לי, אני מסוגל לנהל שיחה עם בנות אבל גם זה בקושי יש לי בעייה קשה בליצור איזשהו קשר אינטימי עם בנות , אפילו למטרת ידידות . יצאתי עם בחורות ולא הלך כי מרוב חרדה לא ידעתי מה לעשות, קשה לי כלכך להרים טלפון לבחורה , כל מיני סרטים עוברים לי בראש היא לא תענה לי , אני אשמע מוזר היא תחשוב שאני לא בסדר .... וזה פשוט לא אפשרי .
גם להתחיל עם בחורה אף פעם לא התחלתי באמת עם בחורה. ניסיתי כמובן כמה פעמים אבל זה היה לא אמיתי זה לא בא ממקום אמיתי אלה , מאולץ ואפילו שהשגתי מספרי טלפון לא הייתי מסוגל להתקשר מרוב לחץ ....

תשמע, בוא אני אגיד לך מה אני חושב. אתה נמצא בנקודת התחלה מאוד טובה. יש לך חברים, אתה יוצא, מבלה, עובד. אתה במקום טוב. עכשיו אתה אומר שיש לך את ה"חרדה המושרשת" הזאת. את האמת, כל חרדה, מטיבעה היא מושרשת עמוק. אנחנו בעצם חשים דברים באופן אינסטינקטיבי כלפי סיטואציות מסויימות. ומה שאתה חש, שאם אנשים אחרים היו בנעליים שלך הם היו משתגעים מהר מאוד, זאת גם מחשבה מאוד טיפוסית (שגם אני עברתי, ועוד רבים פה בפורום אני בטוח).

תראה, אני לא בטוח לחלוטין מה התהליך שאני עברתי, אם באמת עשיתי "טיפול שורש" למעמקי החרדה שלי. נראה לי שעברתי טיפול שוק יותר מהיר, שהגיע מהמקום של החשיפה הקוגניטיבית, התעמתות ישירה עם הבעיה, זאת לעומת שיחות מעמיקות עם פסיכולוג וירידה לפרטים. הנקודה שלי היא שגם אני חשבתי אחד לאחד כמוך, שאין לי כבר צ'אנס לפתור את הח"ח שלי בגלל שהיא כל כך עמוקה בתוכי, כל כך חזקה. בול שיט. אם נדרשת עבודה רבה, אז זה מה שנדרש. אולי זה יקח זמן רב, אבל אין דבר שאי אפשר לתקן. רק צריך לעשות ולהתקדם בכיון הנכון, לתכנן תכנית פעולה ומטרות <--- זה מאוד חשוב. מה שמשנה זה לא אם אתה יוצא טמבל, זה אם אכפת לך שאתה יוצא טמבל. שלא יהיה לך אכפת אם אתה יוצא טמבל! זה נאמר ברצינות, אפשר לעבוד על זה, ככה שלא תפחד להביך את עצמך או משהו כזה. וכשזה מגיע לבנות, זה הנושא העיקרי. זאת הסיבה לפחד שלנו, הפחד שנביך את עצמנו. תראה מה זה, כבר השגת מספרי טלפון. אתה רואה שאתה יכול? אני רוצה שלפחות תבין שאתה נורמלי לחלוטין, ורק בגלל ההמנעות לא קרו עוד דברים מסויימים בחיים שלך. זה השלב הראשון.
השלב השני זה פשוט לרצות לעשות משהו ספציפי, לכבוש מטרה אחת חדשה. ואז לעבוד על זה. אם לא תעשה כלום בנושא תישאר באותה נקודה. בהצלחה.