
נכתב במקור על ידי
ישראל
א. הטענה המרכזית שלי היא שעצם העובדה שאני כפוף לחוקי התורה היא נכונה, אבל זה לא סותר את חופש הבחירה שלי, יש כאן בחירה מוקדמת, האם לבחור בחיים חסרי עול או בחיים מנווטים ע"י חוקי מוסר (במקרה הזה של היהדות), או במילים אחרות (כמו שהגדרתי את זה שם): מוסר של חוקים מול מוסר של מתירנות. זו שאלה מהותית וההחלטה שלנו עליה בדרך כלל נובעת מן החינוך אותו קיבלנו. גם דתי וגם חילוני (בוא נפסיק להשתמש בעצמינו כדוגמה).
ב. ממילא: זה שאני מבטל את דעתי מפני דעת התורה זה גם נובע מכוח בחירה (אולי בהשפעת חינוך אבל זו עדיין בחירה), במודע אני מכפיף את עצמי לחוקי התורה בגלל שאני חושב שכך נכון לי לעשות. גם אם לא כל יהודי חשב ובירר אם נכון לו כך או לא, ברור שזו ההנחה שעומדת בבסיס אמונתו של כל אדם דתי: נכון לי לשמור על חוקי התורה, בכך ראוי לי לבחור.
ג. גם האדם החילוני דבק במוסר החופשי והוא מוגבל וחסר יכולת לחשוב אחרת מעיקרון החופש המוסרי, זאת, בדרך-כלל, אודות להשפעת החינוך אותו קיבל.
נכון שבפועל הוא 'יכול לעשות מה שבא לו' אבל אם נבחן את הבסיס, את השורש, הוא אכן מוגבל לעיקרון המוסרי ולהשקפת העולם עליה חונך. נכון שטכנית יש יותר פעולות שהוא אינו נמנע לעשות ולהפך מאשר אדם דתי, אבל בסופו של דבר אנחנו לא מדברים על זה אלא על השקפת העולם הבסיסית.
ד. כמו שכבר כתבתי גם האדם החילוני חונך להכפיף את דעתו בפני הוראות המנגנונים השונים בהם הוא כן מאמין, חוקי מדינה, צבא ועוד.
ההבדל היחידי בסופו של דבר הוא טכני וחסר משמעות של יכולת בחירה וחופש דעה. את החופש והבחירה אף אחד לא יוכל לקחת מהאדם. וכאמרתו המפורסמת של סארטר: "האדם נידון לחירות".