הרבה מאוד מידע על מגוון חיות - עמוד 4

[W8Baby]

תודה כפרה

[Funy]

כלב

כלב הוא שמו העממי של כלב הבית (שם מדעי: Canis lupus familiaris), תת-מין של הזאב המצוי (Canis lupus), ממשפחת הכלביים, מסדרת היונקים הטורפים. הכלבים התפתחו מהזאבים. תוחלת החיים שלהם בדרך כלל היא 10-12 שנים אך כלבי צייד ולברדורים מסוגלים לחיות גם כ18-22 שנים.
הכלב הוא בעל החיים המבוית הקדום ביותר. נטען, כי כלבים בויתו על ידי האדם לפני 12,000 שנים, אבל ייתכן שביות הכלבים עתיק עוד יותר, ועל-פי ממצאים גנטיים, ייתכן ומדובר ב-150,000 שנים. במהלך תקופה זו, התפתח הכלב לאלפי גזעים שונים. כך, למשל, גובהם של כלבים נע בין סנטימטרים ספורים (כמו במקרה של הצ'יוואווה) לכמעט מטר (במקרה של כלב רועים אירי).
צבעי כלבים נעים בין לבן לשחור, עם גוונים אדמדמים, אפורים וחומים ביניהם. כלבים, כמו בני אדם, הם חיות חברתיות וצדים בקבוצות; דמיון זה בעיצוב ההתנהגותי שלהם מסביר את העובדה שקל לאמן אותם, לשחק איתם, ולהתאים אותם למצבים חברתיים שונים.
בשל הקרבה השוררת זה אלפי שנים בין בני האדם לכלבים, הכלב מכונה לעתים קרובות "חברו הטוב ביותר של האדם".

הכלאות וסלקציה שנעשו על כלבים בידי האדם שינו והפרידו בין תכונותיהם של גזעי כלבים שונים, אך לכל הכלבים קיימות תכונות משותפות, שירשו מאבותיהם הקדמונים. כמו מרבית היונקים הטורפים, לכלב שרירים חזקים, מערכת דם המאפשרת לו פעילות מתפרצת וארוכת טווח, ושיניים המאפשרות לו לתפוס, להחזיק ולקרוע חפצים. שלד הכלב מאפשר ריצה וקפיצה. רגלי הכלבים קטנות וכלבים הולכים על בהונותיהם.
חוש ריח

חוש ריחם של הכלבים נחשב מפותח במיוחד. הדבר מתאפשר הודות למספר עצום של תאים עשירים בקולטני ריח באף (כ-220 מיליון מול 5 מיליון באדם)משום שיש לכלבים תאים רבים כל כך באפם , אפשר אף לראות את התאים ללא כל עזרת מכשירים. מינים מסוימים בקרב הכלבים מצטיינים במציאת ריחות ספציפים אפילו בהשוואה לשאר המינים בסוג (זאת הודות להשבחתם על ידי האדם באמצעות הכלאות וסלקציה חד כיוונית). עדיין לא ברור מהו המידע המדויק אותו קולט הכלב מריחות הסביבה, אך ידוע שהכלב מסוגל להבדיל בין שני סוגי ריחות:

• ריח שמקורו באוויר: ריח אשר אורגניזם או חפץ משאיר בסביבתו כאשר הוא עובר בה. ריח שכזה הוא מקוטע, נעלם במהירות אך חזק באופן יחסי.
• ריח שמקורו באדמה: ריח אשר אורגניזם או חפץ משאיר כחתימה על האדמה. ריח שכזה הוא בדרך כלל חלש יותר, נוטה להתערבב עם ריחות אחרים אך מתנדף באיטיות רבה, תכונה המאפשרת לכלב להתחקות אחריו זמן רב לאחר החתימה הראשונית.

הדעה הרווחת כיום בקרב מאמני כלבים, שהתכונה לעקוב אחרי ריח מסוים היא לחלוטין מולדת ואינה נרכשת. עם זאת, ניתן לאמן כלב להתמקד בריח בודד ולהתעלם מריחות אחרים אשר יטו את תשומת לבו של הכלב הלא מאומן.
חוש שמיעה

חוש נוסף שמפותח אצל הכלב הרבה יותר מבני האדם הוא חוש השמיעה. לכלבים יש אפשרות לשמוע טווח תדרים שבני אדם אינם מסוגלים לשומעם. חוש השמיעה של הכלבים גם חד ורגיש יותר ולכן הם רגישים לרעשים יותר מבני אדם ומסוגלים לשמוע רעשים רגילים הרבה לפני שבני אדם מבחינים בהם.

גיל הבגרות המינית של הכלבה (הגיל בו התייחמה הכלבה לראשונה) משתנה מכלבה לכלבה ונע בין גיל חצי שנה לשנתיים. בעיקרון ככל שהכלבה מגזע גדול יותר, כך היא תבשיל מינית מאוחר יותר. משך תקופת הייחום של הכלבה היא בין שבועיים לשלושה, והיא חוזרת כל 6-7 חודשים.
משך ההריון כחודשיים בממוצע, כאשר גם כאן ככל שהכלבה גדולה יותר - יתארך ההריון. וטרינר יוכל לזהות הריון כבר מהשבוע השני-שלישי, אך אדם בלתי מיומן סביר כי יבחין בו רק לאחר חודש לאחר תחילתו.
כאשר נולדים הגורים עיניהם עצומות והם אינם שומעים. זוהי תופעה טבעית, ובגיל 10-14 ימים יפתח הגור לראשונה את עיניו. ימים בודדים לאחר מכן יפתחו גם תעלות האוזן שלו.
תקופת ההנקה מאוד משתנה בין כלבה לכלבה ונמשכת בין שבועיים לחמישה שבועות.

[Funy]

חתול

חתול הבית (שם מדעי: Felis silvestris catus) הוא בעל חיים טורףמבוית, מהסוג חתול ממשפחת החתוליים. חתול הבית נפוץ בכל יבשות העולם. משערים כי מוצא החתול מחתולי בר. החתול בעל חשיבות מרובה לאיזון האקולוגי בהיותו טורף מכרסמים ובכך מווסת את אוכלוסייתם. החתול הוא טורף לילי הצד מכרסמים, ציפורים ודגים, הבשר הוא המרכיב העיקרי במזונו וקיבתו אינה מותאמת לאכול מזון צמחי‏‏[1]. החתול הוא חיית המחמדכלב. הנפוצה ביותר בעולם והשניה בכמותה רק ל
משקלו של חתול בית בוגר נע בממוצע בין 7-5 קילוגרם. תוחלת החיים הממוצעת נעה בין 15-10 שנים, כאשר חתול מבוית מאריך חיים יותר מחתול רחוב. אורך החיים הרב ביותר שתועד היה 38 שנים.‏‏[2] טמפרטורת הגוף הממוצעת של חתול נעה בין 38.5 לקצת יותר מ-39 מעלות צלזיוס.
החתול חי בדרך כלל בבדידות, למעט אינטראקציה אקראית עם בני מינו. מספר החתולים הביתיים נאמד כיום בכ-600 מיליון.


החתולים נמצאים בסביבת בני האדם ובחברתם משחר ההיסטוריה האנושית המתועדת, ואף קודם לכן. מחקרים גנטיים חדשים סבורים כי בויתו לפני 8,000 -10,000 שנים באזור הסהר הפורה ולא במצרים כפי שסברו לפני כן‏‏[3].
החתול במצרים העתיקה

לפני כ־3,600 שנה היו, בוודאות גבוהה, חתולים מבויתים במצרים העתיקה. המצרים נהגו בחתולים מנהג של כבוד אלים, בהיותם טורפי מכרסמים ושומרי אוצר התבואה של המדינה‏‏. העונש על הריגת חתול היה מוות[4]. במצרים חתולים נחנטו ונמצאו מאות אלפי חתולים חנוטים בעת החדשה. למצרים הייתה אלה בשם בסת ובחג שהיה נערך לה מדי שנה היו נאספים כחצי מיליון בני אדם. בכל שנה היו מביאים למקדשה של בסת כ־100,000 חתולים חנוטים‏‏[5].
בתרבויות נוספות

במיתולוגיה הנורדית האלה פריה הייתה מלווה בחתולים, שהיו רתומים לכרכרתה. חתולים הפכו לבני לוויה של האדם, לחיות מחמד.
באירופה בימי הביניים

זוהרם של החתולים הועם בתקופת ימי הביניים. בתקופה זו נתפסו החתולים כעוזרי המכשפות וכמייצגי ממלכת הרוע והשטן, חתולים בצבע שחור נרדפו במיוחד. חתולים נרדפו והושמדו בכל רחבי אירופה יחד עם מי שגידל אותם, לרוב נשים שנתפסו כמכשפות והועלו על המוקד. דעה מקובלת אומרת כי אחת הסיבות למגפת הדבר באירופה במאה ה-14 הייתה ריבוי בלתי נשלט של עכברים עכברושים, תוצאת לוואי של חיסול אוכלוסיית טורפיהם הטבעיים - החתולים.


חתולי הבית עברו מאות שנים של גידול וטיפוח גנטי. למרות זאת, עדיין ניתן למצוא תכונות רבות, שנשארו פראיות, ושמזכירות מינים אחרים בסוג חתול:

• ציד - רוב גזעי החתולים המבויתים שומרים על יכולת הציד שלהם, וזאת אף על פי שחתולים אלו אינם זקוקים כלל וכלל לפעולה זאת על-מנת לאכול. פעולת הציד נעשית באמצעות הליכה צמודה לקרקע וכוללת זינוק מהיר אל הטרף. לעומתם, קיימים גזעים שפותחו על ידי האדם כגון רגדול או חלק מהגזעים הפרסיים, שהיכולת שלהם לצוד, לזנק, או להגן על עצמם, מוגבלת באופן חמור.
• טיפוס - הודות לציפורניים חדות הנשלפות מכיסים מיוחדים שמצויים בכפותיהם של החתולים, סיגלו הם את היכולת לצוד על עצים או לברוח אליהם בעת סכנה. חלק ממשפחת החתוליים נוהגים להחביא שם את טרפם.
• ניקיון - החתוליים שומרים על ניקיונם, ונוהגים ללקק את עצמם. חתולי הבית אף נוהגים לכסות את הפרשותיהם בחול.
• ראיה - לחתולי הבית ראייה מעולה גם בחשיכה כמעט מוחלטת. ראייה זאת מושתתת בעיקר על הבחנה בתנועת עצמים.
• שמיעה- יכולת השמיעה של חתולי הבית נשארה מפותחת מאוד, חתולי הבית יכולים לשמוע אפילו צעד קטן, או מחט שנפלה על הרצפה.
• פרווה - הצבעים והצורה המפוספסת או המנוקדת הם תכונות טבעיות בקרב חתולים אשר מקורה באבותיו של חתול הבית, חתולי הברחתול הטאבי. לדוגמה

[Funy]

ברווזים

הברווזיים (שם מדעי: Anatidae), משפחה של עופות מים רבים ומגוונים, הממוקמים בסדרת האווזאים ונפוצים בכל רחבי העולם, למעט יבשת אנטארקטיקה. במשפחה זו ממוקמים רוב הסוגים של הקבוצות (שאינן טקסונומיות) ברווזים, אווזים וברבורים.
הברווזים קטנים יותר מקרוביהם, הברבורים והאווזים, וניתן למוצאם הן במאגרי מים מתוקים והן במים מלוחים. הברווזים ניזונים מדשא, דגנים, צמחי מים, דגים, חרקים וכיוצא באלה.
המינים במשפחה דוגרים על הביצים בין 22 ל-40 ימים, האפרוחים בוקעים במרווחים תוך 24 שעות. מספר ימים בטרם הבקיעה, ניתן לשמוע את קולות ציוצי האפרוחים מתוך הביצה. האפרוחים הינם עוזבי קן, משמע הם נולדים מכוסים בפלומה ועיניהם פקוחות, הם מסוגלים ללכת ולשחות שעות מספר אחרי בקיעתם. האפרוחים מלקטים מזון בעצמם אך נשארים צמודים לאימם.
הברווזיים הצעירים עוזבים את הקן בגיל 5 עד 10 שבועות, במספר מינים ימשיכו הצעירים במשך שנתיים לפקוד את אתרי הקינון יחד עם הוריהם.
פלומת הצעירים הופכת בהדרגה לניצוי בוגר בין שנה ל-3 שנים. ברווזים מגיעים לבגרות מינית בגיל שנה שנתיים, בעוד שברבורים ואווזים בגיל 5 שנים.
בכמה ממיני הברווז, לזכרים צבעים צבעוניים ובולטים, והנקבות צבען אפור. בחלק ממינים אלה, הזכרים מאבדים את צבעוניותם והופכים אפורים במהלך הקיץ.
הברווזיים הם עופות בגדול בינוני-גדול (180-30 ס"מ, 230 גרם-22.5 ק"ג), פלומת הברווזים מאופיינת בדו-צורתיות זוויגית בעוד שהאווזים והברבורים מאופיינים בחד-צורתיות זוויגית. צבעי הפלומה משתנים ממין למין, שכיחים בעיקר גווני חום, שחור, אפור ולבן.
חלק ממיני הברווזיים הם ציפורים נודדות.

[Funy]

טווס

הטווס האסייתי הטיפוסי השייך למין pavo כולל את הטווס ההודי המוכר ואת הטווס הירוק. הטווסית או טווס קונגו, היא עוף נדיר ביותר שהתגלה ב-1936אוכלי כול; הם ניזונים מחלקי צמחים: עלי כותרת של פרחים וראשי זרעים; עם זאת מזונם המועדף הוא חרקיםפרוקי רגליים אחרים. הטווס צד בעלי חיים קטנים, דגים קטנים, ופרוקי רגליים על הקרקע, בנחלים רדודים ובאזורים עשביים. נחשים קטנים וזוחלים אחרים חביבים על הטווס החי באזורי פרא. הרכב הירקות מעניק לטווס את הסיבים התזונתיים הנחוצים לו לעיכול שריונות חרקים קשים ועצמות זוחליםחלבוני בעלי החיים מהם הוא ניזון חיוניים לו לבריאותו ולהתרבותו. ושוכן ביערות קונגו. אורך גוף הטווס הוא כמטר אחד; גם מניפת נוצות הטווס מגיעה לאורך זה. בטבע הטווסים הם ו קטנים. הטווס הוא אוכל בשר מתוך כורח, כלומר
ראש הטווס

הטווס הירוק הורג את הזוחלים הקטנים שמהם הוא ניזון על ידי גירוים לתקיפה חוזרת ונשנית, עד שהם מותשים. אז מצליף הטווס בטרפו ברגליו וכנפיו הקשים. טופרי רגליו משמשות גם כהגנה מפני טורפים.
טווסים מאכלסים אזורי סוואנה טרופית ויערות השוכנים בקרבת חופים.
יש קושי רב בהבחנה בין טווסים ירוקים צעירים לבין אמם. ישנן עדויות מסוימות הגורסות כי לטווס הירוק יש חיים חברתיים מורכבים אשר עשויים לכלול את אימוצם של טווסים צעירים בני שנה ושנתיים בידי אחיהם בני השלוש והארבע.
הקשר בין הטווס האב לבין צאצאיו עשוי לארוך זמן רב. טווסים בני שנה הנגמלים מטיפול אימם מצטרפים לרוב לתא החברתי של אביהם ובתוכו חיים.
לטווסים יכולת תעופה. טווסים ירוקים בג'אווה נצפו לעתים מתעופפים באזור הים אל איים קטנים בהם שוכנות ציפורים. עם זאת באופן כללי נמנעים הטווסים מתעופה פרט לצורך הגעה לענפי עצים, היכן שהם נחים.
כל מיני הטווסים נוהגים לשבת על ענפי עצים החוסים על אזור מחייתם.
לטווס הזכר יש נוצות זנב ססגוניות ירוקות-כחולות או ירוקות. בנוצות יש סדרות "עיניים" הנראות בצורה מיטבית כאשר הטווס פורס את זנבו. לכל מיני הטווס יש ציצת נוצות בראשם.
לטווסת (נקבת הטווס) תערובת של נוצות בצבעי ירוק דהוי, חום ואפור. היא חסרת הזנב הארוך שיש לזכר אך בעלת ציצה. הנקבות יכולות אף הן להציג את נוצותיהן כדי להדוף סכנות או נקבות מתחרות מפני צאצאיהן.
בשביה יש לטווס מגוון רחב של גווני נוצות. מדובר במוטציות שנשמרו בשל רבייה מכוונת ע" האדם. נכללים בהם צבעי לבן, פחם, ארד, לשם (Opal), אפרסק, סגול ושילוב בין הנ"ל.

[Funy]

חלזונות

המיון בפיסקה זו איננו חלוקה טקסונומית רשמית אלא סוגי השמות שמשתמשים בהם כיום בקרב הציבור הרחב לתיאור סוגי החלזונות.

• חלזון (Snail) - חילזון עם קונכייה.
• חשופית (Limacidae) - "שבלול ערום"; שבלול ללא קונכייה חיצונית.
• שבלול יבשה - שבלול המשתייך לסדרת שבלולי היבשה (Stylommatophora) החיים ביבשה.
• חלזון הגינה (Helix aspersa) - שבלול בעל קונכייה חומה בגודל 1-4 ס"מ הנפוץ בגינות ושדות ארץ ישראל.
• חלזון ים - חילזון החי בים. ניתן למצוא קונכיות כאלה על החופים. ממין מסוים של חלזון ים הפיקו בימי המקרא ועד לאחר תקופת התלמוד את צבע התכלת ששימש לצורכי בגדי הכהונה בבית המקדש, ולצביעת פתיל הציצית. הדעה המקובלת במחקר כיום היא שהפיקו את הצבע מחלזון "ארגמון קהה קוצים" "Murex trunculus".
• צדפה - רכיכה שקונכייתה מורכבת מ-2 קשוות נפרדות.

גוף החילזון מורכב משלושה חלקים עיקריים:
ראש – הראש נושא את הלוע ואת אברי החישה. אברי החישה הם למעשה שני זוגות מחושים וזוג לחיים עשיר בקולטנים המכסה את הלוע. הראש מצויד בלסתות חזקות וחסרות שיניים, לשון מחוספסת מכוסה במאות שיני גריסה וטחינה הנקראת "מגרדת".
רגל – הרגל היא איבר התנועה. יש לה סוליה שטוחה ושרירית המצופה באפיתל המפריש ריר דביק. ריר זה מתקרש במגע עם אוויר ומהווה קרום חלק המגן על הסוליה בזמן התנועה (יש ספרי לימוד הטוענים שחילזון יכול לזחול על תער גילוח מבלי להיחתך). הרגל השרירית מאפשרת לחילזון להיאחז ולהיצמד למשטחים חלקים (בשילוב עם הריר אותו הרגל מפרישה), לזחול ולשחות (תלוי במין).
שק קרביים – שק הקרביים מכיל את רוב אברי החילזון, כלומר את מערכת הרבייה, מערכת העיכול, מערכת הנשימה, את עיקר מערכת ההובלה והעצבים. חשוב לציין כי הפתחים לרוב מערכות אלה נמצאים ברגל לצד הראש. את שק הקרביים עוטף קפל עור עשיר בבלוטות הנקרא גלימה. הגלימה מפרישה חומר רירי מקריש ההופך בהמשך לקונכייה.
הקונכייה

את גוף החילזון עוטפת הקונכייה, שהיא מבנה קשיח וחיוני עבור החילזון. הקונכייה מגנה מפני טורפים ומהווה מסתור מפני יובש בהיותה בלתי חדירה כמעט למים. הקונכייה ספירלית-בורגית ועשויה מחומר קרני (המורכב מסידן). בחלק מהמינים הקונכייה נתיישרה או נעלמה כליל.
הקונכייה מורכבת משלוש שכבות:

1. השכבה החיצונית – השכבה העליונה הדקה העשויה קונכיולין, חומר אורגני דמוי כיטין. השכבה החיצונית מגנה על השכבה האמצעית מפני חומצות, ביניהן החומצה הפחמתית המצויה בגשם.
2. השכבה האמצעית (פריסמות) – היא השכבה העיקרית ומורכבת בעיקר מפחמת הסידן.
3. השכבה התחתונה (שכבת דר) – מורכבת מחומר אורגני אותו מפרישות בלוטות בגלימה. השכבה מסודרת בצורת גבישים המעניקה לפנים הקונכייה את צבעה וברקה.

עובי הקונכייה מושפע מהאזור בו חי החילזון. חלזונות החיים בסביבה גירנית הם בעלי קונכיות עבות יותר, לעומת חלזונות החיים בסביבה לא גירנית.
מערכת הנשימה

חלק מהחלזונות הם בעלי זימים, לצורך נשימה, ואילו חלקם מפותחים יותר ובעלי ריאות בצורת רשת נימים.
מערכת הנשימה אצל הריאתיים מורכבת מריאה ופתחה הנקרא פנוימוסטום. הפנוימוסטום נסגר ונפתח לסירוגין, ובאותו הזמן חלל הריאה גדל וקטן, וכך נעשה חילוף הגזים בחילזון. הריאה מוקפת בכלי דם רבים הקולטים את החמצן שנכנס לריאה, ופולטים את הפחמן הדו-חמצני לחלל הריאה. החילזון שולט בפתיחה ובסגירה של הפנוימוסטום, וכך מונע איבוד מים. המקבילה להמוגלובין - חלבון נושא חמצן - אצל החלזונות היא חלבון ההמוציאנין, שבמקום ברזל מכיל נחושת.
מערכת העיכול

מערכת העיכול מתחילה בלוע. הלוע מורכב ממספר חלקים; לחיים הדוחקות את המזון אל פתח הלוע, הלסת העליונה שהיא לסת קרנית וקשיחה ולשוןשיניים קרניות בעזרתן החילזון טוחן את המזון. המזון הגרוס עובר אל הושט, שם זוג בלוטות רוק, הממוקמות משני צדי הושט, מפרישות אנזימים ומיצי עיכול, ההופך את המזון לעיסה. לאחר מכן, המזון עובר לקיבה, ומשם למעי המתפתל מספר פעמים בתוך הגוף, ועובר תהליכי ספיגה (בעזרת בלוטת הכבד), עד לפי הטבעת (הממוקם בפתח הקונכייה). העשויה כמגרדת בעלת אלפי
מערכת העצבים

מחושיו של חילזון, מבט קרוב

לחילזון מרכז עצבי דמוי מוח, בצורת טבעת גנגליונים, המורכבת משני גושים עיקריים - מעל לוושט, ומתחתיה. זוג הגנגליונים העליונים מקושר לראש ולאברי החישה, בעוד שהגוש התחתון מקושר לרגל ולשאר האיברים הפנימיים. המחושים בקדמת ראש החילזון מחולקים לשני זוגות; הזוג העליון, בו מצויות שתי העיניים, והוא מתפקד לראייה, ולהרחה למרחק. הזוג התחתון מהווה איבר מישוש והרחה, בעיקר למרחק קצר. ישנם מינים עיוורים.
מערכת התנועה

התנועה אטית, ונעשית באמצעות התכווצויות גליות לאורך הסוליה. תוך כדי ההתקדמות מופרש ריר מן הסוליה. הריר למעשה מתחלק לשני סוגים - דליל ומימי, וצמיגי ודביק. שילוב של שני סוגי הריר מאפשרים לחילזון להתהלך על משטחים חלקים, וכן על משטחים מחוספסים, בלא שייפגע. שריר העמודית, הנמתח ממספר מקומות ברגל ועד לקודקוד הקונכית, מהווה איבר חשוב ביותר בחיי החילזון - בשעת סכנה, או חוסר פעילות, מתכווץ שריר העמודית, ומושך את הרגל והראש אל תוך הקונכייה שמספקת הגנה.

[Funy]

דולפין

דולפין הוא שם כולל לקבוצה פרפילטית (לא טקסונומית) למספר יונקים ימייםלווייתנאים: מסדרת ה

• מרבית המינים החברים במשפחת הדולפיניים. חלק מהמינים במשפחה זו אינם נקראים בשמם העממי "דולפינים". דוגמה לכך היא הלווייתן הקטלן והעבשן הקטלני.
• על-משפחת דולפיני נהרות, הכוללת את המשפחות: איניים, נהרתניים, ליפוטיים ופונטופוריים.

שמם של הדולפינים בא מהמילה היוונית הקדומה "δελφίς" ("דלפיס"), שמשמעותה "עם רחם" דהיינו: "דג" עם רחם.
הדולפינים הם יונקים ימיים השייכים לסדרת ‏הלווייתנאים (‏Cetacea‏), המתחלקת לשניים: לווייתני המזיפות ו‏לווייתני השיניים. הדולפינים מחולקים למספר ‏משפחות. כ-50 מיני דולפינים חיים בעולם, רובם ‏באוקיינוסים ומיעוטם במים מתוקים; לכולם שיניים ‏קטנות וזהות שמספרן יכול להגיע ל-200. אורכם של ‏רוב מיני הדולפינים מגיע לכשני מטרים, כאשר הזכרים ‏ארוכים בכ-10% מהנקבות. בטבע הדולפינים הם טורפים; דולפינים החיים בשביהדגים, בעיקר ‏מליחים, מקרלסרדינים. ישנם אף מינים הצדים ‏תמנונים. יכולים ‏להתרגל למזון אחר. מזונם העיקרי הוא ו
משקלם של רוב המינים הוא בין 60 ל-200 ק"ג. מבחינה אבולוציוניתמיוקן. הדולפינים חיים בלהקות ונחשבים לאחת החיות האינטליגנטיות ביותר בטבע, בעלי יכולת למידה, ונצפו מפתחים שיטות ציד מיוחדות שיש בהן דגש על עבודת צוות. היחס בין משקל המוח למשקל הגוף אצל הדולפינים הוא מהגבוהים בעולם החי. על הקשר בין בני אדם לדולפינים דובר רבות. הדולפין נחשב לחיה ידידותית לאדם. האמריקאים אף עשו שימוש ביכולות הדולפינים על מנת להטמין מכשירי ריגול ומוקשים ימיים (תוכנית היונקים הימיים של חיל הים האמריקני). הדולפינים אינם מונוגמיים, כלומר נקבה עשויה להזדווג עם כמה זכרים. דולפינים נראו כשהם עוזרים לדולפינים פצועים ואפילו לדולפינים מתים. נקבות הדולפין עוזרות אחת לשנייה בגידול הצאצאים ובהדרכתם. התפתחו הדולפינים לראשונה לפני כעשרה מיליון שנים בתקופת ה
מיקרופונים תת-מימיים קלטו מגוון צלילים שמשמיעים דולפינים. הם נוקשים בלסתותיהם לאות אזהרה, מייבבים כדי למשוך את תשומת לבה של דולפינה יפהפייה, ומשמיעים צלילי "קליק" שונים. באמצעות ה"קליקים" הדולפינים מנווטים את דרכם ומוצאים מזון במים, בהם הראות לא טובה. גופים הנמצאים במים מחזירים את הדי ה"קליקים", וכך יודעים הדולפינים באיזה כיוון, באיזה מרחק, ומהי צורתם של הגופים סביבם. שיטת התמצאות זו נקראת איכון הד (אקולוקציה; Echolocation).
האויבים העיקריים של הדולפינים הם הכרישים, ולעתים הם נושאים צלקות המתעדות מפגש עם כריש. גם הקטלנים, השייכים למשפחת הדולפיניים אך ההתייחסות העממית אליהם היא כאל לווייתנים ("Killer whale"), שמהירות השיוט שלהם גבוהה משל הדולפינים, טורפים לעתים דולפינים.
אויב נוסף של הדולפינים הם הדייגים. בסמוך למספר מיני דולפינים שוחות להקות דגי טונה. עקב קרבה זו מוצאים דולפינים רבים את מותם כתוצאה מהסתבכות ברשתות דיג שנפרסות לציד הטונה. ישנם פתרונות טכנולוגיים לפתרון בעיה זו, כמו למשל החלטת האו"ם משנת 1991 לקצר בחצי את אורך הרשתות, או שימוש ברשתות שמאפשרות היחלצות של הדולפינים. במדינות רבות מודבקת תווית מיוחדת "Dolphin Safe" על קופסאות טונה, שמציינות כי שיטות הדיג של הטונה הן ידידותיות יותר כלפי הדולפינים. עם זאת, שיטות דיג אלה אינן מבטיחות בוודאות שלא ניצודו דולפינים כשלל לוואי במהלך דיג הטונה. בישראל נהגו במשך תקופה קצרה בסוף שנות החמישים אף לצוד דולפינים שהפריעו לדייגים [1]. תופעה ידועה נוספת בהקשר זה היא עלייתם אל החוף (החפתם) של דולפינים, שעלולה להיגרם ממגוון סיבות כמו פגיעה בסונאר שלהם, טפילים, חיידקים או מחלות ועוד.
בשל אופיים הנוח, האינטליגנציה שלהם ויחסם הידידותי לבני האדם, מוצגים דולפינים רבים בשביה בדולפינריומים.

[Funy]

דג


מערכת הרבייה וההתרבות

אברי הרביה אצל דגים כוללים אשכים אצל הזכר ושחלות אצל הנקבה. ברוב מיני הדגים מדובר בזוג אברי רבייה בגודל דומה, שמאוחים באופן חלקי או מלא. יכולים להימצא גם אברי רבייה משניים. כמה סוגי דגים הם הרמפרודיטים והם בעלי שחלות או אשכים בשלבים שונים של מחזור חייהם. ישנם גם מינים (Hypoplectrus, לדוגמה) שהם בו זמנית זכר ונקבה.
הרוב המוחלט של הדגים מתרבים על ידי ביצים, המתפתחות מחוץ לגוף הנקבה. ברוב המינים הללו ההפריה נעשית מחוץ לגוף האם, כאשר הזכר והנקבה מפזרים את תאי המין שלהם במים שבקרבתם. אולם, ישנם כמה מינים בהם ישנה הפריה פנימית, כאשר הזכר מעביר את תאי הזרע בעזרת איבר מיוחד לכך לפתח הרבייה של הנקבה.
הצעירים הבוקעים מבין הביצים המופרות מכונים פגית, בדרך כלל הם אינם מפותחים לגמרי, ניראים שונים מהמופעים של השלבים הבוגרים יותר ונושאים איתם שק חלמון גדול שמשמש אותם לתזונה. שלב הפגית בדרך כלל קצר (כמה שבועות), ובמהלכו הפגית גדלה, משנה את צורתה ועוברת מתזונה המבוססת על שק החלמון לתזונה המבוססת על זואופלנקטון. התהליך תלוי בזמינות של זואופלנקטון ולכן פגיות רבות מתות במהלכו.
שלד הדג

הדגים מקבוצת מיקסינים, קבוצת צמדים וקבוצת דגי הסחוס מאופיינים בשלד סחוסי.
שאר הקבוצות, דגי גרם - מקריני סנפיר ובעלי סנפירים בשרניים, ודגי ריאות, מאופיינים בשלד גרמי (כלומר עשוי עצם).
השלד האופייני לדגי הגרם, מורכב מגולגולת המשמשת נקודת המשען של שאר השלד, עמוד שידרה לאורך כל הגוף המסתיים בסנפיר זנב גרמי, שני זוגות של סנפירים - זוג סנפירי החזה, וזוג סנפירי הגחון, סנפירים לא-זוגיים - סנפיר הגב (קידמי ואחורי), הזנב וסנפיר השת. כל הסנפירים מחוברים בעצמות אל שלד הדג. בגולגולת של דגי הגרם ישנן עצמות מיוחדות לשמירה מערעל הזימים המכונות קשתות הזימים.



כת התנועה
השרירים בדג מחוברים לקרומים אורכיים ורוחביים, הקשורים לשלד ולעור. רוב הדגים נעים על ידי כיווץ של זוגות של שרירים משני צידי עמוד השידרה לסרוגין. ההתכווצויות הללו יוצרות תנועה בצורת האות S הנעה במורד גופו של הדג. כאשר כל פיתול מגיע לסנפיר האחורי נוצר כח דחיפה אחורי שיחד עם הסנפירים האחרים מניע את הדג קדימה. הסנפירים משמשים גם לייצוב גוף הדג בתנועה, ולהגדלת שטח הפנים של הדג להגברת כוח הדחיפה בתנועה. המבנה ההידרודינמי של גוף הדג מקטין את החיכוך במים ומקל על התנועה בהם.
כדי להימנע משקיעה כתוצאה מכך שרקמות הגוף יותר כבדות מהמים,יש אצל דגי גרם רבים איבר המכונה שלפוחית אוויר (המכונה גם שלפוחית השחיה ושלפוחית ציפה). השלפוחית מאפשרת על ידי מעבר של גזים לכוונן את הציפה של הדג במים. שלפוחית האוויר היא איבר הומולוגי לריאות של שוכני היבשה ומקובל לחשוב שהריאות התפתחו ממנה במהלך האבולוציה.

כריש לבן (קרחה לבנה) באורך משוער של 3-4 מטרים צולם באי גואדלופה ליד מקסיקו


מערכת העצבים והחישה

מערכת העצבים המרכזית מורכבת משני חלקים: מוח הנמצא בגולגולת , ומוח השדרה הנמצא בתוך חוט השידרה.
מח הדג הטיפוסי קטן ביחס למסת הגוף, בהשוואה לבעלי חוליות אחרים, כאחד חלקי חמש-עשרה מהמוח של יונק או עוף בגודל דומה. אולם ישנם כמה דגים עם מח יחסית גדול כמו הכרישים, להם מח ביחס מסה דומה לציפור או יונק כיס.
המוח מחולק לכמה אזורים. מצידו הקידמי נימצאות אונות הריח; זוג מבנים המקבל ומפענח גירויים המתקבלים מאזור הנחיריים דרך עצבי הריח. אונות הריח גדולות במיוחד אצל דגים הצדים לפי חוש הריח כמו כריש ושפמנון. מאחוריהן נימצאות שתי אונות הטאלנספלון המקבילות למח המרכזי אצל חולייתנים מפותחים יותר, אצל דגים תפקידן העיקרי הוא הרחה. שני המבנים הללו יחד מכונים המח הקידמי.
דיאנספלון הוא אזור במוח המחבר בין המח הקידמי למוח האמצעי ונימצא מתחת לאונות הראיה. הוא משמש בתפקידים הקשורים בהפרשות הורמונליותהומאוסטזה של גוף הדג. מיד מעליו נימצאת בלוטת האצטרובלשעון הביולוגי ושליטת בשינויי צבע של עור הדג. ובשמירה על ה המשמשת להבחנה באור, שמירה על ה
המוח האמצעי כולל שתי אונות ראיה; אלו גדולות במיוחד אצל דגים הצדים בעזרת הראיה כמו פורל הקשת וציקלידים.
המאטנספלון או המוח האחורי קשור בעיקר בשחיה ובשמירה על שיווי המשקל של הדג. הוא מורכב מאונה אחת ובדרך כלל זהו החלק הגדול ביותר במוח הדג.
גזע המוח הוא החלק האחורי ביותר במוח ושולט בחלק מהשרירים והאיברים בגוף הדג. בדגי הגרם זהו החלק השולט בנשימה ובבקרה על הלחץ האוסמוטי בגוף.
ברוב הדגים אברי החישה מפותחים ביותר. כמעט לכל הדגים הפעילים ביום יש עיניים מפותחות המאפשרות ראיית צבעים טובה לפחות כמו ראייה של בני אדם. לדגים רבים יש גם קולטנים כימיים מיוחדים המאפשרים חישה יוצאת דופן של טעמים וריחות. למרות שיש לדגים אזניים בראש הם בדרך כל אינם שומעים היטב. אולם, לרוב הדגים ישנם קולטנים רגישים בקו הצד של הגוף המאפשרים להם לזהות זרמים ותנודות וכך לחוש בתנועה של בעלי חיים אחרים טורפים וכאלה שעשויים לשמש כטרף. לכמה דגים כמו הכרישים ישנה יכולת לזהות זרמים חשמליים חלשים. אחרים, כמו הצלופח החשמלי, מסוגלים לייצר זרמים חשמליים.
מערכת העיכול

התפתחות הלסתות אצל הדגים איפשרה להם מקורות תזונה מגוונים הכוללים צמחים ובעלי חיים.
בדגים, בדומה לבעלי חוליות אחרים, המזון ניבלע דרך הפה, ונטחן בושט. כאשר המזון מגיע לקיבה הוא ממשיך להתפרק ובמינים רבים של דגים ישנו עיבוד נוסף על ידי כיסונים דמויי אצבעות המפרישים אנזימי עיכול וסופגים חומרי מזון. מן הקיבה נימשך מעי עד לפתח הביב. במעי מסתיים פירוק המזון וספיגתו וחומרי הפסולת ניפלטים דרך הביב. איברים כמו הכבד והלבלב מפרישים אנזימים נוספים וחומרים כימים מאכּ‏לים בזמן שהמזון עובר במערכת העיכול.
מערכת ההפרשה

כמו רוב שוכני המים, הדגים מפרישים פסולת חנקנית ("שתן") בצורת אמוניה. חלק מהפסולת עוברת בדיפוסיה דרך הזימים אל המים שמסביב, והשאר מסונן מהדם דרך הכליות, ומופרש מפתח הביב. בניגוד לרוב היונקים, את הדג משמש פתח שופכה אחד, פתח הביב, שנמצא באזור סנפיר השת, עבור מערכת המין, הפרשות העיכול והפסולת החנקנית.
דגי ים נוטים לאבד מים מגופם בתהליך של אוסמוזה. ולכן כמעט אינם מפרישים "שתן", כלומר פסולת חנקנית נוזלית. הכליות מרכזות את השתן כך שיאבדו כמה שפחות מים מגופם. דגי מים מתוקים, לעומת זאת, צריכים לשמור על המלחים בגופם ולהיפטר מעודפי מים. לכן הכליות אצלם מותאמות להפריש מים בכמויות גדולות עם מעט מאוד מלחים. ישנם דגים המסוגלים לשנות את תפקוד הכליות שלהם, מה שמאפשר להם בין השאר, לעבור בין סביבה של מים מתוקים ומים מלוחים.

[SFY]

תביא קרדיט לויקיפדיה.

[SFY]

תביא קרדיט לויקיפדיה.

[SFY]

תביא קרדיט לויקיפדיה.
הצפת את הפורום,ואסור לפתוח יותר מ5 נושאים ביום.
רוב הנושאים ננעלו מלבד 5 נושאים,קיבלת האזהרה.

[SFY]

תביא קרדיט לויקיפדיה.

[Funy]

נו מה הקטע לא רואים שזה וקיפדיה ?..

[Funy]

אין חוקים לפורום איך אני ידע ?..

[Funy]

נו מה הקטע לא רואים שזה וקיפדיה ?..