לצבא ההגנה לישראל שלום רב,
ישנה מסעדה אחת בתל אביב שהחליטה לכבוד יום העצמאות להעניק לכל לובשי המדים אוכל ושתיה חינם במשך שלושה ימים שלמים שלפני החג. חבר שלי, ג`ובניק בקריה, אכל שם עד שהתפוצץ. באותו הזמן אני הייתי בשטח ואכלתי טונה משימורים. את אותה טונה שאכלתי בבוקר, בצהריים, ובערב שלפני. ההבדל היחידי היה הכמות של האבק שנכנס לי לסנדוויץ`.
חברת סלקום נותנת סרטים חינם בימי חמישי לכל המנויים שלה. חבר שלי, ג`ובניק בקריה, מתחיל את החמשושים שלו תמיד בסרט חינם בקולנוע של עזריאלי. באותו הזמן אני בדרך כלל עסוק בניקוי האם 16 הארוך שלי, ובשיפצורים לאפוד.
פסטיבל בומבמלה בניצנים שהיה בחול המועד פסח, היה האירוע הכי אטרקטיבי בחג. חבר שלי, ג`ובניק בקריה, זיין שם פעמיים. באותו זמן אני הייתי בהתנחלות בדרום הר חברון, פטרלתי לאורך הגדר בפעם המי יודע כמה ושמעתי ילדים צוחקים בתוך הבתים.
חגיגות יום העצמאות במושבה שלי כללו טקס נחמד וזיקוקים, חבר שלי, ג`ובניק בקריה, היה שם כדי לקבל את השי שהמועצה נותנת מדי שנה. באותו הזמן, אני וכל הפלוגה שלי תפסנו כוננות מטכל"ית.
כשהשמש תזרח בבוקר של אמצע השבוע, חבר שלי, ג`ובניק בקריה, יסגור את התריס וימשיך לישון עוד קצת. באותו זמן, אני, כבר אהיה באמצע הלו"ז.
ביום שישי הבא תהיה מסיבה מטורפת איפשהו בארץ, ובטח תהיה שם הנחה לחיילים, חבר שלי ג`ובניק בקריה, יוכל לבחור אם הוא הולך אליה או לא. באותו זמן, אני כנראה אשלים שעות שינה באוהל.
אי שם בעתיד יושבת בחורה שתתקל בחבר שלי, ההוא מהקריה, מה שיקרה הלאה כבר תלוי בו. כשהוא יספר לי על זה בטלפון אני כנראה אתחיל להזכר באקסית שלי, ואיך נפרדנו חודש אחרי שהתגייסתי כי אי אפשר להחזיק חברה בקרבי.
יום ראשון הקרוב אחרי ארוחת צהריים, כשאני אתחיל להעמיס את הטיולית לירידה לשטח, חבר שלי מהקריה יזפזפ בשלט ויתלבט למי הוא רוצה להתקשר.
אני, חייל קרבי, מספר אישי, *******, עובד 17 שעות ביום, ישן 6 שעות בלילה, מחרבן רק כשמותר ויוצא הביתה פעם בשבועיים. נעים מאוד.
לחברה הישראלית יש נטייה מוצדקת לצ`פר חיילים. כמה חבל שלעולם לא יצא לי לטעום מזה משהו. איך עוזרת לי "הנחה לחיילים" אם אין לי זמן ללכת לקנות את זה? ג`ובניקים לעומת זאת יש זמן.
לג`ובניקים יש זמן, יש תנאים, יש שעות שינה, יש בנות, יש חיים!
אין לי שום בעיה שג`ובניקים נכנסים בהנחה לסרטים שאני לעולם לא אראה. מזיינים בנות שאני לעולם לא אפגוש. רוקדים במסיבות שאני לעולם לא אגיע, ואוכלים שווארמה שאני יכול רק לחלום.
אני חייל קרבי מתוך אידיאולוגיה. אני בוחר (!) לוותר על כל זה בשביל לשרת את המדינה. אני בוחר להיות קרבי. אני בוחר לתת את המקסימום למדינה. בוחר לעשות מסעות, וריצות, ולזחול בבוץ ובקוצים.
אני מוותר על הנאות האזרחות מכיוון שאני מאמין שמדינת ישראל צריכה לוחמים. אני חושב שגם לג`ובניקים (אלה ששם בגלל בחירה או אלא ששם בגלל אידיאולוגיה) צריכים להיות כמה שיותר תנאים. כי כולנו עושים צבא.
אבל יש דבר אחד שמפריע לי. דבר אחד שמציק לי. והוא - שאפילו הצבא נותן יותר תנאים לג`ובניקים מאשר ללוחמים. יש לי מין תמונה בראש של ענק לבוש מדים שעל ברך אחת שלו יושב ג`ובניק חייכן עם גלידה ביד. ועל הברך השניה יושב לוחם שרוט ומלוכלך. הענק הזה מלטף את הג`ובניק החייכן ונקי, ומתעלם מהלוחם השבוז.
איך זה יכול להיות שבפלוגה שלי מתקמצנים על כל בית בפלנלית. ולעומת זאת חבר שלי מהקריה, מספר לי שיש להם מחסנים של חומרי שיפצור והוא יכול להביא לי כמה שאני רוצה.
איך זה יכול להיות שאני רב עם חבר מהכיתה על חלבה בשימורים במנת קרב המזורגגת הזאת, ולעומת זאת חבר שלי מהקריה אוכל 3 פעמים ביום ארוחות פאר.
איך זה יכול להיות שאני גר באוהל שנופל בכל רוח, דחוס בין כל הקיטבגים, עם מנורה מצ`וקמקת שבקושי מספיקה לי לראות איפה אני דורך, ולעומת זאת חבר שלי הפאקינג ג`ובניק מהקריה גר בחדר משלו.
איך זה יכול להיות שאני לא מספיק להטעין אפילו את הפלאפון, כי הזרם כל כך חלש, ויש 5 שקעים לפלוגה של 130 חיילים. אבל לחבר שלי יש שקע משלו? הא?! ושיחות חינם מאיזה משרד בבנין!!!
אולי אני טועה, אבל אני ממש מרגיש שיש חוסר איזון מטורף בין המשאבים שהצבא משקיע בג`ובניקים לבין המשאבים שמשקיעים בנו הלוחמים. הוכחה: אני גר באוהל קיבינימאט!!! אני לא רוצה לעשות פחות תרגילים, או לוותר על ריצות מד"ס. אני פשוט רוצה קצת יותר נוחות. זה הכל, אפילו שיהיו לי תנאים מינימלים של דירת שיכון. אוכל טוב, מיטות נוחות, גישה לחשמל, יותר הקצאות לחומרי שיפצור. בקיצור – יותר כסף! שורה תחתונה, אני לא מתבייש לומר, יש בזבזנות חמורה בכל מה שקשור לג`ובניקים. בעוד אני חי כמו במדינה שלישית. כשלפעמים אין לי מים חמים להתקלח. אני לא חושב ששיפור התנאים אצל הגדודים ייצור חיילים מפונקים, אלא חיילים עם מוטיבציה, חיילים שמקבלים טפיחה על השכם. כיום המצב הוא הפוך, החיילים בגדודים עושים את העבודה הכי קשה מנטלית, ושוחקת, בתנאים הכי קשים ועם היציאות הכי גרועות הביתה.
אני מקווה שהמכתב שלי ישפיע על מישהו, איפשהו, ויזיז משהו. ואולי בעתיד הקרוב תהיה איזשהי רפורמה בבזיון הזה ואני אוכל להגיד לאח שלי הקטן "בוא להיות קרבי, היום זה לא מה שהיה פעם, זהו, נגמרה ההפקרות, היום הצבא מבין שלקרביים מגיע יותר".
בתודה מראש
ישראל ישראלי (ההוא מהויזה)