אמממ כתבה די ארוכה אז רק מי שרוצה שיקרא ויגיב פה כי לדעתי היא נותנת תיאור מעולה של-איך זה להרגיש לוחם.
אני מניח שרובכם שמעתם על הבנאדם אבל לא יצא לכם לקרוא...זה בשתי הודעות כי זה ארוך ולא נכנס בהודעה אחת...
תקראו ותגיבו על הכתבה...
הצייד
רפ"ק י', מיחידת המסתערבים של מג"ב, הוא הראשון שמקבל את עיטור העוז אחרי 23 שנה. לפניו קיבלו את העיטור לוחמים מיתולוגיים כמאיר הר-ציון וגורודיש. וי'? רק השנה הוא חיסל עם צוותו, בלב מחנות הפליטים, 25 מבכירי המבוקשים בגדה. בעצם, הוא לא אוהב את התואר מחסל. הוא הרי נשלח להביא את המחבלים בחיים, זה הם שהתנגדו. אחר כך, בבית, הוא קרא בעיתון על הפנים האנושיות של אלה שהרג.
ראיון עם מכונת מלחמה יוסי יהושוע וראובן וייס
יש מעט מאוד דברים, שמצליחים לגרום לרב-פקד י', האיש שחיסל בקרבות פנים אל פנים הכי הרבה מחבלים, לעצור את נשמתו. לפני כחודש וחצי, היתה אחת הפעמים הבודדות. "מפקד היחידה הודיע לי שנבחרתי לקבל את עיטור העוז", הוא נזכר. "אמרתי 'תודה'. אפילו לא ידעתי מה זה. כשבדקתי באינטרנט פשוט קפאתי במקום. לקח לי זמן לעכל שאני מקבל את העיטור השני ביוקרתו בצה"ל, אחרי עיטור הגבורה. עיטור שכבר 23 שנה לא העניקו אותו לאף אחד". רפ"ק י' (30), הוא מפקד פלגה ביחידת המסתערבים של משמר הגבול, הימ"ס. ביום שלישי הקרוב יעניק לו הרמטכ"ל את העיטור בעבור "רצף של סיכולים". בשנה האחרונה בלבד אחראים י' וצוותו לחיסולם של 25 מתוך 35 מבכירי המבוקשים שנהרגו השנה בשטחי יהודה ושומרון. רובם באזור ג'נין, טול-כרם ושכם. מתחילת הלחימה פגעה הפלגה של י' בכמאה מבוקשים. על אחד מאותם אירועים הספיק י' לקבל את עיטור האומץ ממפכ"ל המשטרה. זה היה ממש לפני יום העצמאות האחרון. פעיל הטרור של הפת"ח, כמאל עבדאללה טובאסי (29), מי ששלח שנה קודם לכן את המחבלת המתאבדת לפיגוע בקניון עפולה, שבו נהרגו שלושה אזרחים, תכנן, על פי המידע של השב"כ, להרוס גם את יום העצמאות. "קיבלנו מידע שהוא מתכוון להוציא פיגוע התאבדות לכבוד החג", מסביר י', "והתחלנו להיערך למבצע הלכידה שלו". זה היה יום שבת בצהריים. י' ואנשיו נכנסו במשאית ללב מחנה הפליטים ג'נין, בדרכם לדירה שבה, על פי המידע שקיבלו, בילה טובאסי עם אחת מידידותיו. בחדר הפיקוד של המבצע המתח היה בלתי נסבל. טובאסי נחשב לוחם מקצועי, ממודר מאוד, שחושד בכל מי שחושב אפילו להתקרב אליו. ככל שהעמיקו לנסוע י' ואנשיו בתוך מחנה הפליטים, זרמו אליהם הדיווחים מהחפ"ק על עוד חמושים הנמצאים בשטח. מפקד חטיבת ג'נין אל"מ אורן אבמן, האחראי על המבצע, זיהה ביניהם כמה מבוקשים אולם הורה לי' לדבוק ביעד המקורי. המשאית המשיכה להתקדם לעבר הבית. ממש ליד הבית קיבל י' דיווח נוסף. "מכונית ומספר חמושים בתוכה מתקרבת אליכם. תגבירו ערנות". לאחר שהמכונית חלפה על פניהם, עצר י' את המשאית וירד ממנה עם לוחם נוסף. איש מבין אלו שחלפו במקום לא חשד כי מדובר במסתערבים. י' ואנשיו החלו לעשות את דרכם לכיוון הבית, כשמכונית נוספת חלפה על פניהם ונעצרה ממש בפתח הבית. טובאסי, לבוש מעיל צבאי, יצא מהבית לכיוונה כשרובה קלצ'ניקוב תלוי על צווארו. "הוא ראה אותנו, ולא קלט שאנחנו זרים", משחזר י'. "היינו, אני וא', במרחק של 20 מטר ממנו. לא זזנו. לא רצינו לעשות תנועה חריגה שתחשיד אותנו. מיד כשהוא הוריד מאיתנו את העיניים התחלנו את ההיתקלות. התקדמנו אליו תוך כדי ירי, יישרנו קו והוא לא הספיק להיכנס למכונית שחיכתה לו. פגענו בנהג, שנהרג. טובאסי הסתתר מאחורי מכסה המנוע. משם הוא הוציא את היד עם הקלצ' והתחיל לירות. הגענו עד למכונית, לאזור תא המטען שלה". לב מחנה הפליטים ג'נין ליד דירת המסתור של טובאסי. י' מסתתר מאחורי תא המטען, טובאסי מאחורי מכסה המנוע. השניים לא מפסיקים לירות זה על זה. בכל רגע עלולים חמושים נוספים להגיע למקום. בתוך שניות מקבל י' עוד אחת מההחלטות המסוכנות בחייו – לצאת ולהסתער. "זינקתי מאחורי תא המטען והופעתי מולו, פנים מול פנים. מרחק של מטר וחצי, אולי שניים. גם הוא עם הקלצ' זינק לעברי". מה עובר בראש ברגע כזה? "אין אפילו זמן לחשוב. כשהסתכלנו אחד על השני, זה היה שבריר שנייה של 'וואלה, עד עכשיו ראיתי אותו רק בתמונות'. אחר כך כלום. היה לי ברור שמהמצב הזה הוא לא יכול לפספס ושהוא יפגע בי. רציתי רק להרוג אותו. הוא יצא מולי עם הרובה, אני עמדתי מולו, וככה במשך כמה שניות ירינו אחד על השני. הוא לוחם רציני. נלחם עד הרגע האחרון". באותו אירוע נפצע י', לראשונה בחייו. כדור של טובאסי פגע במחסנית של י', שנפגע מרסיסיה בצוואר, בחזה ובסנטר. "אחד הלוחמים משך אותי מן הכביש למחסה. צעקתי לו 'תוריד אותי' וניסיתי ללכת ברגל. התחיל ירי מטורף מכל הכיוונים. קראתי לסגן שלי, ס', ואמרתי לו 'תמשיך על פי התוכנית'. הפציעה לא עניינה אותי בכלל. מה שהיה חשוב לי באותו רגע זה שהשגנו את היעד. אותי פינו תחת אש כבדה לבית החולים העמק בעפולה". החברים, אגב, המשיכו במבצע ולכדו גם את שני השותפים לתכנון הפיגוע, המוביל והמתאבד המיועדים. גם בבית החולים, לפני שהוכנס לחדר הניתוח, התעקש י' לדבר בעצמו בטלפון עם אשתו. "היא היתה אז בהריון. חודש שביעי. רציתי שתשמע את הקול שלי. אמרתי לה 'אני קצת בבית חולים. אם את רוצה, תבואי'. היא הגיעה עם אבא שלה. היתה מאוד רגועה. התנהגה בדיוק איך שציפיתי שתתנהג במקרה כזה".
במשמר הגבול היו קצת יותר נרעשים מן המבצע המוצלח, ומפקד מג"ב דאז, ניצב דוד צור, יחד עם מפקד ימ"ס איו"ש, נצ"מ ע', הגיעו לבית החולים וכאות הערכה העניקו לי' את דרגת הרפ"ק חצי שנה לפני המועד. להורים, אגב, י' לא סיפר דבר. "אמרתי להם שהתפוצצה לי אמגזית בפנים". רק לפני כחודש, כשפורסמה בעיתון תמונתו המטושטשת של י', לצד הידיעה על הבחירה בו לקבלת עיטור העוז, גילו הוריו היכן משרת בנם. "דודה שלי זיהתה אותי וסיפרה להורים. חבל, הייתי מעדיף שלא ידאגו". למה לא סיפרת להורים מה אתה עושה ומה באמת קרה לך? "זה חלק מהמנטליות הרוסית. לא שואלים שאלות. אם חשוב לך להגיד משהו, אתה תגיד אותו. אם לא, לא ישאלו אותך. זה כמובן לא אומר, שהם אוהבים פחות מאשר הישראלים". , בן יחיד לזוג הורים אקדמאים, גדל כ"ילד יהודי ממשפחה טובה במוסקבה. אבא עבד כמהנדס בתעשייה האווירית ' ואמא היתה מנהלת כוח אדם במפעל גדול". את לימודיו י סיים בבית ספר במוסקבה. הוא ניגן בפסנתר ונחשב ספורטאי מצטיין. אמו איבדה את משפחתה בשואה. "השואה טבועה בי מאוד חזק", אומר י'. "עם הזמן הבנתי עד כמה זה היה נורא וזה גרם לי להבין שאנחנו, היהודים, צריכים לדעת להגן על עצמנו בלי לשאול שאלות ובלי חשבון. אני זוכר שגם בבית הספר פתאום צצו תנועות אנטישמיות. כשאתה רואה אותם בגלוי, זה מתחיל להזכיר לך משהו מהעבר. אני, כילד, תמיד חשבתי מה יקרה אם יבואו אליי הביתה. היינו שני יהודים בכל בית הספר וחשתי באנטישמיות כלפינו. ההורים שלי גם נתנו לי שם כזה 'אכבר' יהודי, שהסגיר אותי מיד". בשנת 1991, כנער בן 16, עלה עם הוריו לישראל. "ההסתגלות לא היתה קלה. המצב הכלכלי היה רע והרגשנו היטב את הירידה ברמת החיים. גם אני יצאתי לעבוד ולעזור בפרנסת הבית. עשיתי הכל. עבדתי כפועל בניין, כסבל, הכרתי את הארץ מלמטה. אבל גם אז, ברגעים הכי קשים, תמיד ידענו שישראל היא המקום שלנו. כך הרגשתי גם לגבי הצבא. עוד שם, ברוסיה, שמענו
על הצבא הישראלי. זה היה בשבילי אתגר אישי לשרת בו. אמא חתמה לי על הסכמה לשירות קרבי וזה גם מה שאמרתי בבקו"ם, 'או קרבי – או כלום'. לקצין המיון נכנסתי עם מתורגמן. אבל אצל קצין המיון הייתי מאוד נחרץ. ממה שהספקתי לקלוט מהחיילים בחוץ לפני שנכנסתי אליו, הבנתי שהכי קרבי זה סיירת מטכ"ל. זה מה שביקשתי ממנו". לצה"ל דווקא היו תוכניות אחרות לגבי י' והוא נשלח לטירונות כלל-צה"לית משולבת עם אולפן לימוד עברית, בכרמיאל. "סיימתי את הטירונות, חזרתי לבקו"ם וביקשתי שוב – 'רק קרבי'. אני זוכר את השיחה הזו כאילו היא היתה היום. קצין המיון שאל אותי 'מה אתה רוצה?' ואני עניתי לו 'מקסימום חיכוך. מקסימום אקשן. איפה יש את זה?' הוא אמר לי 'יש לי משהו בדיוק בשבילך. משמר הגבול. האוטובוסים מחכים בחוץ. הם פועלים בתוך הערים, יש שם כל הזמן חיכוך'". י' נשלח לטירונות נוספת, הפעם של משמר הגבול, שבמהלכה שמע לראשונה על הימ"ס וביקש להגיע אליה. "עברתי את הגיבוש והמיונים, ועשרה חודשים אחרי הגיוס שלי הגעתי ליחידה". יחידת המסתערבים הצעירה, שהוקמה רק שלוש שנים קודם לכן, הפכה עבור י' לבית של ממש. אפילו לצורך קורס מ"כים הוא התקשה לעזוב אותה. "החמצתי פעמיים את היציאה לקורס מ"כים, כי בכל פעם שנפתח קורס כזה יצאנו למבצע גדול שלא רציתי לוותר עליו. כשנפתח קורס שלישי, כבר לא היתה לי יתרת שירות מספיקה כדי לעשות אותו". אבל מפקדיו של י' סירבו לוותר עליו. בצעד חריג ונדיר הוא הוחתם לשירות קבע, מבלי שעבר קורס מ"כים, ורק לאחר מכן, כאיש קבע, עבר את הקורס. "אז לא חשבתי בכלל על להישאר בקבע. חשבתי לסיים את השירות הסדיר כמו שצריך וללכת ללמוד באוניברסיטה. אבל המפקד שלי לא ויתר לי. חצי שנה אחרי שסיימתי קורס מ"כים הוא דחף אותי, כמעט בכוח, גם לקורס קצינים. בעיניי, להגיע אפילו לתפקיד של מפקד צוות ביחידה נראה בשמים. אבל הוא התעקש, שלב-שלב, עד שיצאתי לקורס קצינים". ב-1998 שב י' ליחידה, כקצין. "פתאום הייתי צריך לפקד על צוות,
"אולי מחלקים שם סוכריות אומץ"
יחידת המסתערבים של מג"ב הצליחה לשבור את שיא הצל"שים בצה"ל ובמשטרה, במהלך ארבע שנות הלחימה האחרונות. כמעט כל לוחם רביעי ביחידה זכה בצל"ש מפקד אוגדה, אלוף, מפכ"ל או רמטכ"ל על אומץ לב שהפגין במהלך קרבות פנים אל פנים מול מבוקשים בגדה. היחידה, שהוקמה בשנת 1990 כנגד מיידי האבנים מהאינתיפאדה הראשונה, שכללה את יכולותיה וכיום נחשבת ליחידת המסתערבים הטובה ביותר. רוב לוחמיה הם אנשי קבע מנוסים, קצתם בני מיעוטים ששולטים בערבית ונטמעים בשטח טוב מכל לוחם יהודי אחר. "למרות שרוב הלוחמים הם בעלי משפחות, באופן מפתיע הם מפגינים אומץ לב יוצא דופן כאילו הם בני 18 ואין להם מה להפסיד", מתאר קצין בכיר בצה"ל. "אולי מחלקים שם סוכריות אומץ", הוא צוחק, "אחרת לא ניתן להסביר את יכולת ההקרבה של הלוחמים האלה". "בניגוד ליחידות העילית של צה"ל אנחנו לא מקבלים את השמנת", אומר קצין בכיר ביחידה. "אלינו מגיעים חיילים מטירונות מג"ב רגילה. חיילים בודדים, מהפריפריה או בני מיעוטים, שהופכים ללוחמים הכי מקצועיים. אנחנו לוקחים אותם פועלי בניין והופכים אותם למהנדסים". רק באינתיפאדה הנוכחית ביצעה היחידה למעלה מ-1,000 מבצעים, ולמרות הסיכון הרב שבפעולות, מאז הקמתה לפני 15 שנה, היא איבדה שלושה לוחמים בלבד: מקים היחידה ומפקדה הראשון, רב-פקד אלי אברם (30) ז"ל, נהרג בשנת 1992 כשהסתער בראש אנשיו על בית בשכונה המזרחית בג'נין, שבו הסתתרו שניים מראשי ארגון "הפנתר השחור". בשנת 1999 איבדה היחידה את רב-סמל ראשון יהושע גבריאל (24) ז"ל, בהיתקלות עם מחבלים בדרום הר חברון, ובשנת 2002 נהרג קצין המבצעים של היחידה, פקד פטריק פרג (30) ז"ל, במהלך פשיטה על ביתו של המבוקש הבכיר ביותר בחברון, מוחמד קפישה.
שהיו בו אנשים שממש גידלו אותי. קלטו אותי ביחידה. פתאום אני הקצין שלהם. זו היתה תחושה קצת מוזרה. להם ולי. אבל זה עבר מהר מאוד. היחסים ביחידה הם ממש משפחתיים, ומדובר באנשים ברמה אישית גבוהה. חוץ מזה, כולם ראו שאותי לא מעניין כלום. רק עבודה. נטו". ק שה מאוד לחלץ ממנו כותרת. את התכונות שפיתח ושכלל עד כדי אמנות, בנקודות הכי חמות באיו"ש, הוא מביא איתו גם לפגישות. שקט נפשי, קור רוח, שיקול דעת והמון הכנה מראש. אחרי כל שאלה שלנו הוא מביט ממושכות בפאלם-פיילוט שלו, שם הכין מראש תשובות לשאלות שאותן ציפה לשמוע. החשיפה התקשורתית, מוגבלת ככל שתהיה, עדיין מרתיעה אותו. "המסתורין הוא טוב. הוא חלק מן ההרתעה. זה לא שעשיתי משהו, סיימתי, קיבלתי את העיטור ועכשיו אני יכול להניח אותו על המדף ולספר. אני ממשיך לעבוד בשטח. גם האויבים שלנו קוראים את התקשורת הישראלית ולומדים ממנה. לכן, המטרה שלי היא להיחשף פחות ככל האפשר. בעבודה שלנו חשיפה פירושה מוות". אף על פי שהוא מצטנע, "אל תגזימו ותהללו יותר מדי. אני רק עשיתי את העבודה שלי הכי טוב שאני יודע. זה הכל. לא ציפיתי לעיטורים", כל מי שפעל לצידו נותר המום מן התעוזה ואומץ הלב. "משהו במנגנון הפחד שלו מנותק", אומר אחד מחבריו ליחידה. האינתיפאדה האחרונה נתנה לשותפים מסביב עוד הרבה סיבות להתפעל. בארבע השנים האחרונות ביצעה הימ"ס למעלה מאלף מבצעים. "כל מה שעשינו עד שנת 2000 היה הכנה. בית ספר לעימות האחרון", אומר י'. "מאז נכנסנו לקצב עבודה מטורף. אירועים בלתי פוסקים. כמעט כל יום מבצע". אל"מ תמיר היימן, מפקד חטיבת אפרים, האחראי על הערים טול-כרם וקלקיליה, מתקשה לשכוח את המבצע שעליו פיקד ללכידתו של בכיר הג'יהאד האיסלאמי, מאזן בדוי סלאמה. סלאמה, שהיה מוכר כ"תעשיין של חגורות נפץ", היה מעורב בתכנון פיגוע ההתאבדות בקפה לונדון בנתניה, שבו נפצעו 60 ישראלים, ובפיגוע ההתאבדות בכפר יעבץ שבשרון, שבו נהרגה מזל עפרי (63) ז"ל. "על פי המידע שהגיע, סלאמה הסתובב באחת מסמטאות מחנה הפליטים טול-כרם", נזכר אל"מ היימן. "ביקשתי מכל מפקדי היחידות המיוחדות להציג תוכניות למעצרו, אבל אף אחד לא רצה לבצע את הפעולה. כולם אמרו לי שמדובר במבצע מסוכן מדי. לב מחנה פליטים, מחבל חמוש, סמטאות צרות, בלי דרכי גישה, בלי דרכי חילוץ. אמרו לי 'זה לא ניתן לביצוע'. י' היה היחיד שאמר לי שזה אפשרי. הוא ארגן במיוחד רכב צר מאוד שיוכל לנוע בסמטאות, אבל הסיכון היה עצום. כל מכונית אקראית שהיתה עוברת בסמטה היתה עלולה לחסום להם את נתיב המילוט. אין שם איפה להסתובב. כלום. בתרגולות שעשינו י' מצא פתרון לכל בעיה, אבל אני עדיין לא הייתי רגוע. ידעתי שבמקרה שמשהו משתבש ואחד מאנשי הכוח נפצע, אני בבעיה. בגלל תנאי השטח, אין אפשרות להכניס לשם מסוק או אמבולנס. הבנתי שכדי לחלץ משם פצוע, אני אצטרך לכבוש חצי ממחנה הפליטים. רק המחשבה על זה גרמה לי לאולקוס". י' התעקש שהמשימה ניתנת לביצוע. הוא והצוות שלו נכנסו לסמטה במכונית, אבל סלאמה לא היה שם. הם חזרו פעם נוספת. הפעם המודיעין היה מדויק יותר וסלאמה היה במקום. י' ירד מהמכונית ממש צמוד אליו. סלאמה חשד בו. הוא שלף ראשון, אבל י' פגע ראשון והרג אותו. כל מחנה הפליטים התעורר מהירי, והמכונית התחילה לחטוף מטחי אש, סלעים ולבנים מכל כיוון. י' לא איבד קור רוח לרגע. הוא קפץ למכונית והתחיל לדהור לכיוון היציאה ממחנה הפליטים, תוך שהוא צועק בערבית 'ג'אייש ג'אייש' לפלסטינים שעמדו בדרך, 'זוזו, תפנו את הדרך. הצבא רודף אחרינו'. הפלסטינים, שהיו בטוחים שמדובר במבוקשים נמלטים, פינו את הסמטאות והמשיכו לחכות לצבא ש'רדף' אחרי המכונית של י'. כמובן שאף אחד לא הגיע". באותו מבצע אפילו טייסי חיל האוויר, שתיעדו אותו ממטוס הצופית שחג מעל המחנה, נותרו המומים מאיכות הפעולה. בסרט תיעוד האירוע נשמעת היטב השיחה בין טייס ותיק שהשתתף במשימות רבות, לבין טייס צעיר שיושב לצידו. טייס צעיר: "מי זאת היחידה הזו?" טייס ותיק: "מסתערבים של מג"ב. זאת אחת היחידות שלא שומעים עליה. מהניסיון שלי זאת אחת היחידות הכי רציניות שפועלות בשטחים.



ציטוט ההודעה
