כתבה ששווה לקרוא כדי להבין מה זה להיות לוחם קרבי.

[Gigi Buffon]

אמממ כתבה די ארוכה אז רק מי שרוצה שיקרא ויגיב פה כי לדעתי היא נותנת תיאור מעולה של-איך זה להרגיש לוחם.
אני מניח שרובכם שמעתם על הבנאדם אבל לא יצא לכם לקרוא...זה בשתי הודעות כי זה ארוך ולא נכנס בהודעה אחת...
תקראו ותגיבו על הכתבה...

הצייד

רפ"ק י', מיחידת המסתערבים של מג"ב, הוא הראשון שמקבל את עיטור העוז אחרי 23 שנה. לפניו קיבלו את העיטור לוחמים מיתולוגיים כמאיר הר-ציון וגורודיש. וי'? רק השנה הוא חיסל עם צוותו, בלב מחנות הפליטים, 25 מבכירי המבוקשים בגדה. בעצם, הוא לא אוהב את התואר מחסל. הוא הרי נשלח להביא את המחבלים בחיים, זה הם שהתנגדו. אחר כך, בבית, הוא קרא בעיתון על הפנים האנושיות של אלה שהרג.
ראיון עם מכונת מלחמה יוסי יהושוע וראובן וייס



יש מעט מאוד דברים, שמצליחים לגרום לרב-פקד י', האיש שחיסל בקרבות פנים אל פנים הכי הרבה מחבלים, לעצור את נשמתו. לפני כחודש וחצי, היתה אחת הפעמים הבודדות. "מפקד היחידה הודיע לי שנבחרתי לקבל את עיטור העוז", הוא נזכר. "אמרתי 'תודה'. אפילו לא ידעתי מה זה. כשבדקתי באינטרנט פשוט קפאתי במקום. לקח לי זמן לעכל שאני מקבל את העיטור השני ביוקרתו בצה"ל, אחרי עיטור הגבורה. עיטור שכבר 23 שנה לא העניקו אותו לאף אחד". רפ"ק י' (30), הוא מפקד פלגה ביחידת המסתערבים של משמר הגבול, הימ"ס. ביום שלישי הקרוב יעניק לו הרמטכ"ל את העיטור בעבור "רצף של סיכולים". בשנה האחרונה בלבד אחראים י' וצוותו לחיסולם של 25 מתוך 35 מבכירי המבוקשים שנהרגו השנה בשטחי יהודה ושומרון. רובם באזור ג'נין, טול-כרם ושכם. מתחילת הלחימה פגעה הפלגה של י' בכמאה מבוקשים. על אחד מאותם אירועים הספיק י' לקבל את עיטור האומץ ממפכ"ל המשטרה. זה היה ממש לפני יום העצמאות האחרון. פעיל הטרור של הפת"ח, כמאל עבדאללה טובאסי (29), מי ששלח שנה קודם לכן את המחבלת המתאבדת לפיגוע בקניון עפולה, שבו נהרגו שלושה אזרחים, תכנן, על פי המידע של השב"כ, להרוס גם את יום העצמאות. "קיבלנו מידע שהוא מתכוון להוציא פיגוע התאבדות לכבוד החג", מסביר י', "והתחלנו להיערך למבצע הלכידה שלו". זה היה יום שבת בצהריים. י' ואנשיו נכנסו במשאית ללב מחנה הפליטים ג'נין, בדרכם לדירה שבה, על פי המידע שקיבלו, בילה טובאסי עם אחת מידידותיו. בחדר הפיקוד של המבצע המתח היה בלתי נסבל. טובאסי נחשב לוחם מקצועי, ממודר מאוד, שחושד בכל מי שחושב אפילו להתקרב אליו. ככל שהעמיקו לנסוע י' ואנשיו בתוך מחנה הפליטים, זרמו אליהם הדיווחים מהחפ"ק על עוד חמושים הנמצאים בשטח. מפקד חטיבת ג'נין אל"מ אורן אבמן, האחראי על המבצע, זיהה ביניהם כמה מבוקשים אולם הורה לי' לדבוק ביעד המקורי. המשאית המשיכה להתקדם לעבר הבית. ממש ליד הבית קיבל י' דיווח נוסף. "מכונית ומספר חמושים בתוכה מתקרבת אליכם. תגבירו ערנות". לאחר שהמכונית חלפה על פניהם, עצר י' את המשאית וירד ממנה עם לוחם נוסף. איש מבין אלו שחלפו במקום לא חשד כי מדובר במסתערבים. י' ואנשיו החלו לעשות את דרכם לכיוון הבית, כשמכונית נוספת חלפה על פניהם ונעצרה ממש בפתח הבית. טובאסי, לבוש מעיל צבאי, יצא מהבית לכיוונה כשרובה קלצ'ניקוב תלוי על צווארו. "הוא ראה אותנו, ולא קלט שאנחנו זרים", משחזר י'. "היינו, אני וא', במרחק של 20 מטר ממנו. לא זזנו. לא רצינו לעשות תנועה חריגה שתחשיד אותנו. מיד כשהוא הוריד מאיתנו את העיניים התחלנו את ההיתקלות. התקדמנו אליו תוך כדי ירי, יישרנו קו והוא לא הספיק להיכנס למכונית שחיכתה לו. פגענו בנהג, שנהרג. טובאסי הסתתר מאחורי מכסה המנוע. משם הוא הוציא את היד עם הקלצ' והתחיל לירות. הגענו עד למכונית, לאזור תא המטען שלה". לב מחנה הפליטים ג'נין ליד דירת המסתור של טובאסי. י' מסתתר מאחורי תא המטען, טובאסי מאחורי מכסה המנוע. השניים לא מפסיקים לירות זה על זה. בכל רגע עלולים חמושים נוספים להגיע למקום. בתוך שניות מקבל י' עוד אחת מההחלטות המסוכנות בחייו – לצאת ולהסתער. "זינקתי מאחורי תא המטען והופעתי מולו, פנים מול פנים. מרחק של מטר וחצי, אולי שניים. גם הוא עם הקלצ' זינק לעברי". מה עובר בראש ברגע כזה? "אין אפילו זמן לחשוב. כשהסתכלנו אחד על השני, זה היה שבריר שנייה של 'וואלה, עד עכשיו ראיתי אותו רק בתמונות'. אחר כך כלום. היה לי ברור שמהמצב הזה הוא לא יכול לפספס ושהוא יפגע בי. רציתי רק להרוג אותו. הוא יצא מולי עם הרובה, אני עמדתי מולו, וככה במשך כמה שניות ירינו אחד על השני. הוא לוחם רציני. נלחם עד הרגע האחרון". באותו אירוע נפצע י', לראשונה בחייו. כדור של טובאסי פגע במחסנית של י', שנפגע מרסיסיה בצוואר, בחזה ובסנטר. "אחד הלוחמים משך אותי מן הכביש למחסה. צעקתי לו 'תוריד אותי' וניסיתי ללכת ברגל. התחיל ירי מטורף מכל הכיוונים. קראתי לסגן שלי, ס', ואמרתי לו 'תמשיך על פי התוכנית'. הפציעה לא עניינה אותי בכלל. מה שהיה חשוב לי באותו רגע זה שהשגנו את היעד. אותי פינו תחת אש כבדה לבית החולים העמק בעפולה". החברים, אגב, המשיכו במבצע ולכדו גם את שני השותפים לתכנון הפיגוע, המוביל והמתאבד המיועדים. גם בבית החולים, לפני שהוכנס לחדר הניתוח, התעקש י' לדבר בעצמו בטלפון עם אשתו. "היא היתה אז בהריון. חודש שביעי. רציתי שתשמע את הקול שלי. אמרתי לה 'אני קצת בבית חולים. אם את רוצה, תבואי'. היא הגיעה עם אבא שלה. היתה מאוד רגועה. התנהגה בדיוק איך שציפיתי שתתנהג במקרה כזה".
במשמר הגבול היו קצת יותר נרעשים מן המבצע המוצלח, ומפקד מג"ב דאז, ניצב דוד צור, יחד עם מפקד ימ"ס איו"ש, נצ"מ ע', הגיעו לבית החולים וכאות הערכה העניקו לי' את דרגת הרפ"ק חצי שנה לפני המועד. להורים, אגב, י' לא סיפר דבר. "אמרתי להם שהתפוצצה לי אמגזית בפנים". רק לפני כחודש, כשפורסמה בעיתון תמונתו המטושטשת של י', לצד הידיעה על הבחירה בו לקבלת עיטור העוז, גילו הוריו היכן משרת בנם. "דודה שלי זיהתה אותי וסיפרה להורים. חבל, הייתי מעדיף שלא ידאגו". למה לא סיפרת להורים מה אתה עושה ומה באמת קרה לך? "זה חלק מהמנטליות הרוסית. לא שואלים שאלות. אם חשוב לך להגיד משהו, אתה תגיד אותו. אם לא, לא ישאלו אותך. זה כמובן לא אומר, שהם אוהבים פחות מאשר הישראלים". , בן יחיד לזוג הורים אקדמאים, גדל כ"ילד יהודי ממשפחה טובה במוסקבה. אבא עבד כמהנדס בתעשייה האווירית ' ואמא היתה מנהלת כוח אדם במפעל גדול". את לימודיו י סיים בבית ספר במוסקבה. הוא ניגן בפסנתר ונחשב ספורטאי מצטיין. אמו איבדה את משפחתה בשואה. "השואה טבועה בי מאוד חזק", אומר י'. "עם הזמן הבנתי עד כמה זה היה נורא וזה גרם לי להבין שאנחנו, היהודים, צריכים לדעת להגן על עצמנו בלי לשאול שאלות ובלי חשבון. אני זוכר שגם בבית הספר פתאום צצו תנועות אנטישמיות. כשאתה רואה אותם בגלוי, זה מתחיל להזכיר לך משהו מהעבר. אני, כילד, תמיד חשבתי מה יקרה אם יבואו אליי הביתה. היינו שני יהודים בכל בית הספר וחשתי באנטישמיות כלפינו. ההורים שלי גם נתנו לי שם כזה 'אכבר' יהודי, שהסגיר אותי מיד". בשנת 1991, כנער בן 16, עלה עם הוריו לישראל. "ההסתגלות לא היתה קלה. המצב הכלכלי היה רע והרגשנו היטב את הירידה ברמת החיים. גם אני יצאתי לעבוד ולעזור בפרנסת הבית. עשיתי הכל. עבדתי כפועל בניין, כסבל, הכרתי את הארץ מלמטה. אבל גם אז, ברגעים הכי קשים, תמיד ידענו שישראל היא המקום שלנו. כך הרגשתי גם לגבי הצבא. עוד שם, ברוסיה, שמענו
על הצבא הישראלי. זה היה בשבילי אתגר אישי לשרת בו. אמא חתמה לי על הסכמה לשירות קרבי וזה גם מה שאמרתי בבקו"ם, 'או קרבי – או כלום'. לקצין המיון נכנסתי עם מתורגמן. אבל אצל קצין המיון הייתי מאוד נחרץ. ממה שהספקתי לקלוט מהחיילים בחוץ לפני שנכנסתי אליו, הבנתי שהכי קרבי זה סיירת מטכ"ל. זה מה שביקשתי ממנו". לצה"ל דווקא היו תוכניות אחרות לגבי י' והוא נשלח לטירונות כלל-צה"לית משולבת עם אולפן לימוד עברית, בכרמיאל. "סיימתי את הטירונות, חזרתי לבקו"ם וביקשתי שוב – 'רק קרבי'. אני זוכר את השיחה הזו כאילו היא היתה היום. קצין המיון שאל אותי 'מה אתה רוצה?' ואני עניתי לו 'מקסימום חיכוך. מקסימום אקשן. איפה יש את זה?' הוא אמר לי 'יש לי משהו בדיוק בשבילך. משמר הגבול. האוטובוסים מחכים בחוץ. הם פועלים בתוך הערים, יש שם כל הזמן חיכוך'". י' נשלח לטירונות נוספת, הפעם של משמר הגבול, שבמהלכה שמע לראשונה על הימ"ס וביקש להגיע אליה. "עברתי את הגיבוש והמיונים, ועשרה חודשים אחרי הגיוס שלי הגעתי ליחידה". יחידת המסתערבים הצעירה, שהוקמה רק שלוש שנים קודם לכן, הפכה עבור י' לבית של ממש. אפילו לצורך קורס מ"כים הוא התקשה לעזוב אותה. "החמצתי פעמיים את היציאה לקורס מ"כים, כי בכל פעם שנפתח קורס כזה יצאנו למבצע גדול שלא רציתי לוותר עליו. כשנפתח קורס שלישי, כבר לא היתה לי יתרת שירות מספיקה כדי לעשות אותו". אבל מפקדיו של י' סירבו לוותר עליו. בצעד חריג ונדיר הוא הוחתם לשירות קבע, מבלי שעבר קורס מ"כים, ורק לאחר מכן, כאיש קבע, עבר את הקורס. "אז לא חשבתי בכלל על להישאר בקבע. חשבתי לסיים את השירות הסדיר כמו שצריך וללכת ללמוד באוניברסיטה. אבל המפקד שלי לא ויתר לי. חצי שנה אחרי שסיימתי קורס מ"כים הוא דחף אותי, כמעט בכוח, גם לקורס קצינים. בעיניי, להגיע אפילו לתפקיד של מפקד צוות ביחידה נראה בשמים. אבל הוא התעקש, שלב-שלב, עד שיצאתי לקורס קצינים". ב-1998 שב י' ליחידה, כקצין. "פתאום הייתי צריך לפקד על צוות,

"אולי מחלקים שם סוכריות אומץ"
יחידת המסתערבים של מג"ב הצליחה לשבור את שיא הצל"שים בצה"ל ובמשטרה, במהלך ארבע שנות הלחימה האחרונות. כמעט כל לוחם רביעי ביחידה זכה בצל"ש מפקד אוגדה, אלוף, מפכ"ל או רמטכ"ל על אומץ לב שהפגין במהלך קרבות פנים אל פנים מול מבוקשים בגדה. היחידה, שהוקמה בשנת 1990 כנגד מיידי האבנים מהאינתיפאדה הראשונה, שכללה את יכולותיה וכיום נחשבת ליחידת המסתערבים הטובה ביותר. רוב לוחמיה הם אנשי קבע מנוסים, קצתם בני מיעוטים ששולטים בערבית ונטמעים בשטח טוב מכל לוחם יהודי אחר. "למרות שרוב הלוחמים הם בעלי משפחות, באופן מפתיע הם מפגינים אומץ לב יוצא דופן כאילו הם בני 18 ואין להם מה להפסיד", מתאר קצין בכיר בצה"ל. "אולי מחלקים שם סוכריות אומץ", הוא צוחק, "אחרת לא ניתן להסביר את יכולת ההקרבה של הלוחמים האלה". "בניגוד ליחידות העילית של צה"ל אנחנו לא מקבלים את השמנת", אומר קצין בכיר ביחידה. "אלינו מגיעים חיילים מטירונות מג"ב רגילה. חיילים בודדים, מהפריפריה או בני מיעוטים, שהופכים ללוחמים הכי מקצועיים. אנחנו לוקחים אותם פועלי בניין והופכים אותם למהנדסים". רק באינתיפאדה הנוכחית ביצעה היחידה למעלה מ-1,000 מבצעים, ולמרות הסיכון הרב שבפעולות, מאז הקמתה לפני 15 שנה, היא איבדה שלושה לוחמים בלבד: מקים היחידה ומפקדה הראשון, רב-פקד אלי אברם (30) ז"ל, נהרג בשנת 1992 כשהסתער בראש אנשיו על בית בשכונה המזרחית בג'נין, שבו הסתתרו שניים מראשי ארגון "הפנתר השחור". בשנת 1999 איבדה היחידה את רב-סמל ראשון יהושע גבריאל (24) ז"ל, בהיתקלות עם מחבלים בדרום הר חברון, ובשנת 2002 נהרג קצין המבצעים של היחידה, פקד פטריק פרג (30) ז"ל, במהלך פשיטה על ביתו של המבוקש הבכיר ביותר בחברון, מוחמד קפישה.
שהיו בו אנשים שממש גידלו אותי. קלטו אותי ביחידה. פתאום אני הקצין שלהם. זו היתה תחושה קצת מוזרה. להם ולי. אבל זה עבר מהר מאוד. היחסים ביחידה הם ממש משפחתיים, ומדובר באנשים ברמה אישית גבוהה. חוץ מזה, כולם ראו שאותי לא מעניין כלום. רק עבודה. נטו". ק שה מאוד לחלץ ממנו כותרת. את התכונות שפיתח ושכלל עד כדי אמנות, בנקודות הכי חמות באיו"ש, הוא מביא איתו גם לפגישות. שקט נפשי, קור רוח, שיקול דעת והמון הכנה מראש. אחרי כל שאלה שלנו הוא מביט ממושכות בפאלם-פיילוט שלו, שם הכין מראש תשובות לשאלות שאותן ציפה לשמוע. החשיפה התקשורתית, מוגבלת ככל שתהיה, עדיין מרתיעה אותו. "המסתורין הוא טוב. הוא חלק מן ההרתעה. זה לא שעשיתי משהו, סיימתי, קיבלתי את העיטור ועכשיו אני יכול להניח אותו על המדף ולספר. אני ממשיך לעבוד בשטח. גם האויבים שלנו קוראים את התקשורת הישראלית ולומדים ממנה. לכן, המטרה שלי היא להיחשף פחות ככל האפשר. בעבודה שלנו חשיפה פירושה מוות". אף על פי שהוא מצטנע, "אל תגזימו ותהללו יותר מדי. אני רק עשיתי את העבודה שלי הכי טוב שאני יודע. זה הכל. לא ציפיתי לעיטורים", כל מי שפעל לצידו נותר המום מן התעוזה ואומץ הלב. "משהו במנגנון הפחד שלו מנותק", אומר אחד מחבריו ליחידה. האינתיפאדה האחרונה נתנה לשותפים מסביב עוד הרבה סיבות להתפעל. בארבע השנים האחרונות ביצעה הימ"ס למעלה מאלף מבצעים. "כל מה שעשינו עד שנת 2000 היה הכנה. בית ספר לעימות האחרון", אומר י'. "מאז נכנסנו לקצב עבודה מטורף. אירועים בלתי פוסקים. כמעט כל יום מבצע". אל"מ תמיר היימן, מפקד חטיבת אפרים, האחראי על הערים טול-כרם וקלקיליה, מתקשה לשכוח את המבצע שעליו פיקד ללכידתו של בכיר הג'יהאד האיסלאמי, מאזן בדוי סלאמה. סלאמה, שהיה מוכר כ"תעשיין של חגורות נפץ", היה מעורב בתכנון פיגוע ההתאבדות בקפה לונדון בנתניה, שבו נפצעו 60 ישראלים, ובפיגוע ההתאבדות בכפר יעבץ שבשרון, שבו נהרגה מזל עפרי (63) ז"ל. "על פי המידע שהגיע, סלאמה הסתובב באחת מסמטאות מחנה הפליטים טול-כרם", נזכר אל"מ היימן. "ביקשתי מכל מפקדי היחידות המיוחדות להציג תוכניות למעצרו, אבל אף אחד לא רצה לבצע את הפעולה. כולם אמרו לי שמדובר במבצע מסוכן מדי. לב מחנה פליטים, מחבל חמוש, סמטאות צרות, בלי דרכי גישה, בלי דרכי חילוץ. אמרו לי 'זה לא ניתן לביצוע'. י' היה היחיד שאמר לי שזה אפשרי. הוא ארגן במיוחד רכב צר מאוד שיוכל לנוע בסמטאות, אבל הסיכון היה עצום. כל מכונית אקראית שהיתה עוברת בסמטה היתה עלולה לחסום להם את נתיב המילוט. אין שם איפה להסתובב. כלום. בתרגולות שעשינו י' מצא פתרון לכל בעיה, אבל אני עדיין לא הייתי רגוע. ידעתי שבמקרה שמשהו משתבש ואחד מאנשי הכוח נפצע, אני בבעיה. בגלל תנאי השטח, אין אפשרות להכניס לשם מסוק או אמבולנס. הבנתי שכדי לחלץ משם פצוע, אני אצטרך לכבוש חצי ממחנה הפליטים. רק המחשבה על זה גרמה לי לאולקוס". י' התעקש שהמשימה ניתנת לביצוע. הוא והצוות שלו נכנסו לסמטה במכונית, אבל סלאמה לא היה שם. הם חזרו פעם נוספת. הפעם המודיעין היה מדויק יותר וסלאמה היה במקום. י' ירד מהמכונית ממש צמוד אליו. סלאמה חשד בו. הוא שלף ראשון, אבל י' פגע ראשון והרג אותו. כל מחנה הפליטים התעורר מהירי, והמכונית התחילה לחטוף מטחי אש, סלעים ולבנים מכל כיוון. י' לא איבד קור רוח לרגע. הוא קפץ למכונית והתחיל לדהור לכיוון היציאה ממחנה הפליטים, תוך שהוא צועק בערבית 'ג'אייש ג'אייש' לפלסטינים שעמדו בדרך, 'זוזו, תפנו את הדרך. הצבא רודף אחרינו'. הפלסטינים, שהיו בטוחים שמדובר במבוקשים נמלטים, פינו את הסמטאות והמשיכו לחכות לצבא ש'רדף' אחרי המכונית של י'. כמובן שאף אחד לא הגיע". באותו מבצע אפילו טייסי חיל האוויר, שתיעדו אותו ממטוס הצופית שחג מעל המחנה, נותרו המומים מאיכות הפעולה. בסרט תיעוד האירוע נשמעת היטב השיחה בין טייס ותיק שהשתתף במשימות רבות, לבין טייס צעיר שיושב לצידו. טייס צעיר: "מי זאת היחידה הזו?" טייס ותיק: "מסתערבים של מג"ב. זאת אחת היחידות שלא שומעים עליה. מהניסיון שלי זאת אחת היחידות הכי רציניות שפועלות בשטחים.

[Gigi Buffon]

כשרואים אותם מסתובבים בשטח, מבינים שהם לא חיילים רגילים. הם מרגישים בבית שם. חיילים רגילים אחרים מסתובבים מאחורי קירות, קופצים כל הזמן. אלה הולכים בכפרים, כאילו בבית שלהם". "שלא תעשו ממני ג'יימס בונד", מדגיש י' לאחר הצפייה בסרטים. אבל מתברר שלא רק הטייסים מתלהבים. בעקבות אחת מפעולותיו הנועזות של י', שבה חוסל עיסא דבאבסה, רוצחו של דב דריבן ז"ל, קיבל מפקד ימ"ס איו"ש, נצ"מ ע', שיחה במכשיר הסלולרי האישי שלו. מעברו השני של הקו היה ראש הממשלה, אריאל שרון, שהודה לו בחום על הפעולה המוצלחת וביקש גם להעביר את תודתו לי'. דריבן (28) ז"ל, שהתגורר עם משפחתו במושב מעון בדרום הר חברון, נרצח בשנת 1998 על ידי רועים פלסטינים שאותם ניסה לסלק מאדמותיו. מאז הרצח ניהלו כוחות הביטחון מצוד בלתי פוסק אחר דבאבסה, שהיה זה שירה בדריבן למוות. במשך שלוש שנים נחלץ דבאבסה מלמעלה מעשרה ניסיונות מעצר. הוא אימץ אורח חיים של מבוקש: הקפיד לא לישון במקום קבוע והסתובב תמיד חמוש. המידע שהתקבל בימ"ס הצביע על כך שדבאבסה נמצא בביתו, סמוך לכפר יטא ליד חברון. י' ואנשיו, מסוערבים, הגיעו למקום. "כשהגענו", מספר י', "דבאבסה ישב על טרקטור וחפר בור בחצר. אין לי מושג מה הוא רצה להחביא שם. מסביב עמדו הרבה שכנים. משעמם להם שם. כשקורה משהו, כמו הבור שדבאבסה חפר, כולם באים לראות, עומדים מסביב. נדחקתי בין כולם. רציתי לראות אותו מקרוב, פנים אל פנים, לזהות אותו בוודאות. ברגע שהמבטים שלנו הצטלבו, הוא הבין. זה דפוס התנהגות שחוזר על עצמו אצל מבוקשים. הם חשדנים בצורה שלא תיאמן. החושים שלהם מאוד מחודדים. כמו חיות שמצליבות מבט עם הצייד שלהן. זה קרה לי הרבה פעמים. כשהמבטים מצטלבים, זה האות". דבאבסה זינק מן הטרקטור וניסה לשלוף, אבל י' הקדים אותו. "כשראיתי שהוא שולף אקדח, יריתי בו. הוא נפל לתוך הבור שחפר. חפר לו קבר. אבל אני לא רציתי להשאיר אותו שם. התכופפתי לבור, תפסתי בחגורה שלו, והתחלתי למשוך אותו החוצה". הפלסטינים שעמדו סביב הבור התנפלו על י'. הירי הוציא מהבתים תושבים נוספים. "התחיל בלגן מסביב. מישהו תפס לי בשערות ומשך בכל הכוח. ככה, כשאני מתכופף למטה עם יד בתוך הבור, אוחז בדבאבסה המת מהחגורה, יריתי לו ברגליים. בזווית העין ראיתי את הבן של דבאבסה, צעיר בן 17 בערך, רץ אליי עם טורייה. גם הוא חטף ברגליים". שאר חברי הצוות, שנכנסו מיד לפעולה, דאגו להרחיק את ההמון הזועם ולשלוף את י' מן המקום. י' לא ויתר ונשא את גופתו של דבאבסה עימו. הגדירו לכם את זה בהוראות המשימה? "במקרה הזה לא, אבל היה חשוב לי להביא את הגופה שלו. שיראו שהבאתי אותו. שמתי להם אותו על השולחן". אנחנו לא יחידה של רוצחים", אומר רב-פקד מ', סגן מפקד ימ"ס איו"ש. "כשאנחנו יוצאים למבצע, אנחנו מגיעים כדי לעצור את המבוקש. זה תמיד התכנון. מתוך מאות המבצעים שאנחנו עושים בשנה, רק חלק קטן מסתיים בהרוגים. בדרך " כלל מדובר במבוקשים היותר בכירים. בשנת 1990, כשהיחידה הוקמה, המודעות של האויב לנושא ההסתערבות היתה נמוכה מאוד. היום הם חשדנים בצורה בלתי רגילה. הבכירים שבהם לא מחזיקים מכונית ולא טלפון סלולרי. הם לא סומכים אחד על השני. המסתערבים זה הדבר שהכי מפחיד אותם. כשמחבל כזה נפגש אפילו עם בן-דוד שלו, הוא לא יכול להיות בטוח אם זה באמת בן-הדוד שלו, או שזה אני מחופש. בגלל זה גם רמת הסיכון שלנו עלתה בעשרות מונים. "היכולות של הטרוריסטים עלו מאוד. הם הוכשרו על ידי המשטרה הפלסטינית. למדו לירות, לצלוף, להפעיל מטענים. היום הם משתמשים בזה נגדנו. אחרי כל מבצע מוצלח שלנו, הם עושים הפקת לקחים. בודקים מי יכול היה להסגיר את היעד, איך הגענו אליו, מאיפה באנו ועם איזה מכוניות. רושמים את הצבע שלהן ואת מספרי הרישוי. בודקים כמה היינו בפעולה. עושים תחקירים של ממש, כי הרי לכל מבוקש בכיר יש מעגל אבטחה. הם מנסים לאתר איפה היתה הפ ֿ?רצה. "היום הם גם חמושים הרבה יותר מאשר בעבר. יש להם רובי


קלצ'ניקוב, אם-16, אקדחים, כוונות טלסקופיות. לא קל לעצור מבוקש כזה חי. הוא רק רואה אותך ומיד יורה. לא חשוב בכלל אם אתה נראה ערבי או לו. מספיק רק שיחשוד. הוא לא מניח את הנשק ומגיע אליך בידיים מורמות. אלו המקרים שבדרך כלל נגמרים במוות. למבוקשים ברמות האלה אי-אפשר הרי להגיע בשום דרך אחרת. אם זה היה אפשרי, היו עושים את זה ™?". אחרי כל פעולה, שמסתיימת במות המבוקש, י' מקפיד לקרוא את רשימותיו של גדעון לוי בעיתון "הארץ". "אנחנו הרי לא סתם מקבלים מידע וקופצים למבצע", הוא מסביר. "אנחנו מכירים היטב את כל היעדים שלנו. לומדים עליהם הכל. מי הם, איך הם חיים, לאיזה פיגועים הם אחראים. יש כאלו שאני מכיר כל כך טוב, עד כדי כך שאני חולם עליהם בלילה. חולם איך אני מצליח לשים עליהם יד. ולמחרת, אחרי מבצע כזה, פתאום אני קורא על אותו אחד שגרם למותם של עשרות ישראלים, שהוא היה מוכר בגדים מסכן ועני או רוכל בשוק. על האלמנה והילדים המסכנים שלו. גדעון לוי נותן לי את הצד השני של המראה". על מי למשל חלמת? "המהנדס. יחיא עייאש. רציתי אותו כל כך". א חודשים). יש משפחה את י'. אשתו אבא לשני הכיר ילדים: בשנת בת 1999. (שלוש) "מישהו ובן (שמונה שהכיר את שנינו עשה את השידוך והתחלנו לצאת". שנתיים לאחר מכן נישאו. "היא תימנייה גזעית ונוצר בינינו חיבור מדהים. גם המשפחה שלה קיבלה אותי בהמון אהבה. משפחה תימנית פתוחה, חמה. שונה מאוד מהמשפחה שאני גדלתי בה. אצלם למדתי לאכול סחוג, חילבה, מרק תימני". הוא רחוק מאוד ממראה המחסל הקלאסי, זה מהסרטים. נמוך, בקושי 1.70 מ', בהיר עור. המוצא הרוסי מעולם לא הפריע לו להסתערב. הזקן שהוא מגדל דרך קבע מחפה קצת על העור הלבן. בבית לא התפלאו על הזקן? "שאלו, אבל אמרתי שאני אוהב את המראה". למרות שהוא מבין ומדבר ערבית כמעט שוטפת, מקפידים החבר'ה בצוות לגנוב"" לו את השיחה, במקרה שמישהו פונה אליו. הוא שם בשביל הביצוע, וכמפקד, בעיקר בשביל לקבל החלטות. נצ"מ ע' אומר שזה מה שמייחד אותו. "בתוך שניות הוא מקבל תמיד את ההחלטות הכי נכונות". "אומץ הלב המטורף שלהם. זה מה שמבדיל אותם מיחידות אחרות וזאת הסיבה לעיטור העוז שי' קיבל", אומר אל"מ היימן. "אני זוכר מבצע במחנה הפליטים טול-כרם. י' הצליח להגיע למחבל בתוך בית קפה ופגע בו בקרב פנים מול פנים. הכוח התחיל להתקפל ליציאה, אבל אז התקבל המידע שהמבוקש נפצע והולך על רגליו. בינתיים, מהיריות, כל מחנה הפליטים התעורר. התחיל ירי מכל הכיוונים. י' קיבל פקודה לסגת אבל לא ויתר. הוא נכנס שוב לנקודת ההיתקלות בבית הקפה והלך על עקבות הדם. ככה הוא רץ בעקבות כתמי הדם בין הבתים, עד שאיתר את המבוקש הפצוע, מסתתר באחת החצרות. הוא נכנס לחצר, שלף את המבוקש והעביר אותו לחקירה בשב"כ". "זה י'", אומר רפ"ק מ'. "הבן אדם יודע שיש לו אישה וילדים בבית ונכנס לכאלה סיכונים. לא עושים את זה כדי לקבל צל"ש ולשכב בקבר". בפעולה אחרת, בעת נסיעה בסמטאות טול-כרם, זיהה הכוח של י' מכונית ובה כמה מבוקשים חמושים. י' ואנשיו פתחו באש מתוך המכונית הנוסעת ופגעו ביושבי המכונית, שהחלה להידרדר במורד הכביש. למרות שלא היה ברור מי מבין המבוקשים במכונית נפגע, י' לא היסס. הוא זינק ממכוניתו ורץ לעבר מכונית המבוקשים המידרדרת. הוא פתח את דלתה, משך החוצה את גופת הנהג ההרוג, זינק למקומו ומשך את בלם היד. המכונית נעצרה. "הצצתי למושב האחורי", נזכר י', "היה שם מחבל אחד הרוג. השני, שהיה חמוש, ישב והסתכל עליי. הייתי מסוערב והוא חשב שאני מקומי שנחלץ לעזרתו. רק כשהמבטים שלנו נפגשו, הוא הרים את הקלצ' שלו. הקדמתי אותו והוא נהרג". בתחקיר המבצע, כשנשאל מדוע החליט לסכן את עצמו ולא הניח למכונית להידרדר, הסביר י' למפקדיו כי חשש שבמכונית יש אמצעי לחימה שצריך לקחת אותם. החלטה דומה שקיבל י' עוררה אצל מפקדיו כעס של ממש. "קיבלנו מידע על שני מבוקשים שמסתובבים בקלקיליה ומתכננים להוציא פיגוע", מספר נצ"מ ע'. "י' והכוח שלו הגיעו למקום ועצרו את מכונית המבוקשים. כל האזור התלקח. התפתח במקום קרב יריות, נזרקו אבנים. י', שתוך כדי הקרב ביצע סריקה במכונית המבוקשים, נכנס אליה ונסע בה עד למחסום צה"ל מחוץ לעיר. בתוך תא המטען שכבו שתי חגורות נפץ, כל אחת במשקל 20 ק"ג. רתחנו עליו. במצב כזה ההוראה היא לבודד את האזור ולבצע פיצוץ מבוקר במכונית. הוא הסביר שלאור הקרב שהתפתח, זו היתה הדרך היחידה להשיג את חגורות הנפץ. מה שהוא עשה זו כמעט נסיעת התאבדות. כולנו הרי מכירים את איכות הבטיחות הירודה במטעני הנפץ שלהם. זה בקלות היה יכול להתפוצץ לו במכונית במהלך הנסיעה".
" אין דבר שאבקש ממנו והוא יגיד לי שהוא לא מסוגל לבצע", אומר רב-פקד ג', קצין אגף המבצעים ביחידה. "הוא עשה דברים במקומות שיחידות אחרות לא חולמות להיכנס לשם. במחנה הפליטים ג'נין, למשל, מרוכזים 150 חמושים בשטח מאוד קטן. אתה יודע איך אתה נכנס, אבל לא יודע אם תצא. י' נכנס לשם במכונית עם עוד ארבעה חבר'ה חמושים, מסתובב שם כמו בבית. אין שם מקום לטעויות. אתה צריך להכיר את בתי הקפה, את החנויות. לדעת לזהות את המבוקשים הבכירים. אחרי אחת, שתיים, שלוש או ארבע היתקלויות שם, עוד אפשר להגיד שזה מזל. מעבר לזה, ובמקרה של י' מדובר בעשרות מבצעים בשנה, זו מקצועיות".

הצל"ש הוקפץ בשתי דרגות
ביום שלישי הקרוב יקבל רפ"ק י' את עיטור העוז מידי הרמטכ"ל. תהיה זו הפעם הראשונה זה 23 שנה שמוענק עיטור זה, הנחשב שני בחשיבותו במדרג העיטורים הצבאיים. עיטור העוז מוענק על ידי הרמטכ"ל על "מעשה גבורה שנעשה תוך כדי חירוף נפש במהלך תפקידו הקרבי של החייל". י' מצטרף כמספר 232 לרשימה המצומצמת והמכובדת של מקבלי עיטור העוז, שעימה נמנים בין היתר הלוחם האגדי מיחידת 101, מאיר הר-ציון, האלוף שמואל גונן (גורודיש) ז"ל, האלוף ('מיל) יצחק מרדכי, רב-אלוף ('מיל) אמנון ליפקין-שחק, רב-אלוף צבי (צ'רה) צור ז"ל, רב-אלוף מוטה גור ז"ל, רב-אלוף רפאל איתן ז"ל והאלוף אמיר דרורי ז"ל. ההחלטה על הענקת העיטורים נעשית בידי ועדת צל"שים מטכ"לית, שבראשה עומד בשלוש השנים האחרונות האלוף ישי בר, נשיא בית הדין הצבאי לערעורים. מה שאפילו י' אינו יודע הוא, שההמלצה המקורית היתה להעניק לו את צל"ש הרמטכ"ל. אלא שחברי הוועדה המטכ"לית התרשמו מביצועיו עד כדי כך, שבצעד חריג ביותר "הקפיצו" את העיטור המומלץ בשתי רמות. "במקרה של י'", מסביר האלוף בר, "הבנו שנתקלנו במישהו יוצא דופן ושלפנו מהבוידעם את עיטור העוז". לצד עיטור העוז יוענק בטקס – שוב, לראשונה זה 23 שנה – עיטור המופת, כשהפעם הוחלט, לראשונה בהיסטוריה, להעניק את העיטור ליחידה ולא ללוחם בודד. את עיטור המופת יקבל ביום שלישי גדוד הסיור של חטיבת גבעתי, בפיקודו של סא"ל עופר וינטר, על הצטיינותה בלחימה ברצועת עזה, ובפרט על הפעולה בזייתון, שבמהלכה עלה אחד הנגמ"שים על מטען והתפוצץ. כתוצאה מכך נהרגו שישה לוחמים. תחת אש כבדה המשיכו החברים ליחידה להילחם בתוך השכונה הפלסטינית, עד שהצליחו לאסוף את גופות חבריהם ולהביאם לקבורה בישראל.

נצ"מ ע' זוכר אירוע בלב ג'נין, שבמהלכו נתקלו י' ואנשיו בחמישה מבוקשים חמושים, שנסעו בג'יפ טויוטה חדיש, שנגנב משטח ישראל כמה ימים קודם לכן. "עקבנו אחרי הקרב מהחפ"ק. האבק עוד לא שקע, ופתאום ראיתי את הג'יפ נוסע מהמקום. צעקתי לי' בקשר, 'י', הג'יפ בורח. אחד המבוקשים ברח'. להפתעתי, הוא ענה לי בקול הכי רגוע: 'אל תדאג. זה בסדר. זה אני בתוך הג'יפ'. שאלתי אותו 'מה אתה עושה שם? לאן אתה נוסע?' והוא בשיא קור הרוח ענה לי: 'מה זאת אומרת? למה שנשאיר להם כזה ג'יפ? צריך להחזיר אותו לבעלים שלו'". כמעט לגבי כל שם שאנחנו מעלים, התגובה של י' זהה – "אנחנו", עם חצי חיוך אך עם חשש. בין היתר נמצאים ברשימה זיאד דעאס (27), האיש שרצח ב-2001 את שני המסעדנים הישראלים, אתגר זיתוני ומוטי דיין ז"ל, והיה אחראי גם לפיגוע באולם האירועים ארמון דוד בחדרה, שבו נהרגו שישה ישראלים, ומהדי טמבוז, מפקד התנזים של טול-כרם. "הפעולה שבה נהרג טמבוז היתה מכה אנושה לטרור בטול-כרם", אומר רפ"ק מ'. "באותו קרב י' והצוות שלו הרגו עוד ארבעה מחבלים יחד איתו. חיסלו את כל 'המטכ"ל של טול-כרם'. במושגים שלנו, זה כמו להרוג ליחידה צבאית את המפקד, הסגן שלו וקצין האג"ם". אתה לא מרגיש לפעמים כמחסל בשירות המדינה? "אני לא זוכר אפילו פעם אחת ששלחו אותי להרוג מישהו. אין דבר כזה. תמיד שולחים אותי לעצור. אבל גם אם ישלחו אותי לסכל – אני אעשה את זה. אני סומך על הדרג המחליט. אני יודע איזו מערכת קשה של אישורים יש לכל מבצע. זו לא מלחמה פרטית של אף אחד. אם היתה מוטלת עליי משימת סיכול, הייתי מבצע את ההוראה. תארו לעצמכם מקרה שיודעים בוודאות על מישהו בדרך לפיגוע, ולא ניתן לעצור אותו בשום דרך. במקרה כזה, נניח שבלתי אפשרי לסכל ממסוק, הייתי מבין אם היו שולחים אותי". כשהילדים שלך יגדלו, היית רוצה שיידעו מה אבא שלהם עשה? "הבן שלי עוד תינוק. אני אחנך אותו ברוח של להגן על המולדת.
כשיגדל, הוא יעשה מה שיבחר. אם הוא ילך לקרבי, אני אשמח. ואם הוא באמת יגיע ליחידה מובחרת וירצה לדעת פרטים, אני אספר לו". מה לגבי צלקות נפשיות? בטח שמעת על דניאל עוקב שהיה בסיירת רימון בעזה וכעבור שנים רצח תייר אנגלי, או על מסתערבים מדובדבן ושמשון, שנפגעו נפשית בשירותם הצבאי. "זה נראה מאוד יפה בסדרות הטלוויזיה, שאחרי ששוטר הורג מישהו בקרב ירי ברחוב, מיד מצמידים לו פסיכולוג, ובלי האישור שלו לא נותנים לו לחזור לרחובות. כאן, בשטח, זה אחרת. אין שום פסיכולוג וגם לא צריך. אני לא רואה שום פסול במה שאנחנו עושים. אנחנו חלק מהמאמץ של כולם לעצור את הטרור". אז איך אתה נרגע? מה אתה אוהב לעשות כשאתה לא ביחידה? "חוץ מלהיות עם האישה והילדים, אני אוהב מאוד לרכוב על אופנועים כבדים. חוץ מזה, אני גם אוהב מחשבים ולנגן בפסנתר". אחרי כל מה שאתה עושה, יש מישהו שנחשב בעיניך גיבור? "כן. מאיר הר-ציון. אני מעריץ אותו. קראתי עליו כל מה שאפשר. היתה לו תעוזה יוצאת מהכלל. גם הוא קיבל את עיטור העוז. בתקופה שלו היה אפילו יותר קשה לפעול מאשר היום. אז לא היה את חיל האוויר. נכנסת פנימה ולא ידעת מי יוציא אותך. הייתי מאוד רוצה להיפגש איתו. לשמוע ממנו את הסיפורים". כל השנים האלה תחת מתח לא הפכו אותך לאדם עצבני? "ממש לא. קשה מאוד להרגיז אותי ולהוציא אותי מהשלווה. אני לא עצבני, עד שמעצבנים אותי. בדרך כלל זה קורה כשיורים עליי". •


5) היא הגברת הראשונה והיחידה בתפקיד, אחרי הצלחה [לא פרטית] במהלך 6 ימים, באה מכה לא קטנה, דווקא כשהיינו עם המכנסיים למטה..המכה היא אמנם זו שלראש השנה מקושרת, אך הפעם הערך שלנו הוא הגברת