פרשת אחרי מות- שלא יהיו מצוות בזויות עליו
פרשת אחרי מות-- הרב כפיר ברוך מבורך דדון
שלא יהיו מצוות בזויות עליו
בפרשתינו מופיעה מצות כיסוי הדם, השוחט חיה או עוף צריך לכסון את דמן אחר השחיטה, והגמרא בשבת (כב.) אמרו, ושפך וכיסה, במה ששפך בו יכסה שלא יכסנו ברגל, שלא יהיו מצוות בזויות עליו. דהיינו מן הפסוק ”ושפך את דמו וכסהו בעפר“ למדו רבותינו במה ששפך, כלומר ביד בה שחט, בה יכסה את הדם, ולא יכסה ברגל. ולכאורה הואיל ודבר ה נלמד מן הכתוב במפורש, מדוע הוסיפו חכמים טעם נוסף שלא יהיו מצוות בזויות עליו.
ויש לבאר בזה שחכמים ידעו את נפש האדם, שיש אדם שהדבר מאוס לאחוז בידו עפר ולכסות את הדם, ויש אדם שמרוב ששוחט עופות רבים כבר נעשה הדבר אצלו כהרגל, ויבוא לכסות ברגל, משום כך הוסיפו חכמים טעם נוסף לגזירת הכתוב, כדי שלא יהיו מצוות בזויות עליו.
ובעניין זה מביאה הגמרא (פסחים נז.) מעשה ביששכר איש כפר ברקאי שהיה כהן גדול, והיה כורך ידו בכפפות כדי שלא יגיעו ידיו בבשר ובדם של הקרבנות משום שהיה מפונק, ופעם אחת היו יושבים המלך והמלכה והתווכחו בניהם, המלך טען שבשר הגדי טעים יותר מבשר הטלה, והמלכה אמרה ההיפך, אמרו, נקרא לכהן הגדול שבקי בדבר, כשהגיע יששכר ונשאל שאלה זו השיב בתנועת זלזול, טלה חביב יותר שמשום כך מקריבים ממנו שני כבשים לקרבן תמיד. כעס המלך על תנועה זו של זלזול וגזר לקצוץ ידו הימנית, מששמע זאת יששכר, שיחד את עבדי המלך שיקצצו לו זאת, את ידו השמאלית, וקצצו את ידו השמאלית, כששמע המלך זאת, ציווה לקצוץ לו גם את ידו הימנית, ועל שזלזל במצוות בא על עונשו וקצצו את שתי ידיו.
ובזה יש לרמוז את הפסוק ”נקי כפים ובר לבב“, שהירא שמים ידיו נקיות אך לא בגלל שיש בליבו זלזול ממצוות שחיטה וכיסוי הדם. וה‘ יזכנו להדר בעבודת ה‘ ובקיום המצוות.
מעיינה של תורה
”וכל אדם לא יהיה באהל מועד בבואו לכפר בקודש עד צאתו“- ”וכל“ מלשון ריבוי. וכמעשה שהיה: בשנה שמת בה שמעון הצדיק, הכהן הגדול הכשר והחסיד שבימי המקדש השני, משיצא ביום הכיפורים מקודש הקדשים, אמר למקורביו: כי בשנה זו הוא מת, אמרו לו: מנין אתה יודע? אמר להם: בכל שנה ושנה שהייתי נכנס לבית קודש הקדשים ביום הכיפורים, היה זקן אחד לבוש לבנים ומעוטף לבנים נכנס עמי ויוצא עמי, ואילו שנה זו נזדמן לי זקן אחר לבוש שחורים ונתעטף שחורים, נכנס עמי, ולא יצא עמי, ושאלו תלמידים את רבי אבהו, מעניין הכתוב בפרשתינו: ”וכל אדם לא יהיה באהל מועד“, ריבה הכתוב ואמר ”וכל“ לומר כי אפילו אותן שכתוב בהן ”ודמות פניהם פני אדם“, הם חיות הקודש שלמעלה, גם אחד מהם ”לא יהיה באהל מועד“ - בשעה שכהן גדול כשר וצדיק נכנס ביום הכיפורים לשרת כדין, שרב זכותו באותה שעה שכל המלאכים הנקהלים שם, שיהיו חולקים לו כבוד ובורחים מלפניו, אם לא שהוא לא מחסידי כהונה ועושה עבודתו שלא כדין, שאז יבעטו בו ויגרשוהו, ושמעון הצדיק איך היה שם עמו מלאך בדמות זקן לובש לבנים, כדרך דמות מלאכים?! אמר להם רבי אבהו: ומי אמר שאדם היה - מאותן חיות הקודש בדמות אדם, האמורים - הזקן הלבוש לבנים הזה שהוא בא ויצא עמו, והלא הקב“ה בכבודו - כשם שדניאל ראהו בחזונו: ”ועתיק יומין יתיב, לבושיה כתלג חיוור ושיער ראשה כעמר נקא“ - וזקן בימים ישב, לבושו כשלג לבן ושער ראשו כצמר נקי. הוא הזקן לבוש הלבנים אשר - נכנס עמו ויוצא עמו, והוא ודאי לא מתרבה ממה שנאמר כאן ”וכל אדם לא יהיה באהל מועד“, שודאי ה‘ עמו בבואו ובצאתו. (מדרש רבה המבואר)
ציטוט ההודעה
