סיימתי בצפר ומרגיש מיואש ממורמר ומדוכא מהחיים, התאבדות לא הפתרון, אבל משעמם.
הנה זה הגיע.
סיימתי תבגרות האחרונה שלי לכל החיים.
ממוצע הבגרויות שלי די נחמד, לא קיבלתי ציון סופי אחד מתחת ל80, וציוני הבגרויות עצמם עוברים ת'85 (כולם).
מה עכשיו?
יושב בבית. קם ב10 בבוקר, הולך לישון ב1\2\3 בבוקר. כל יום זה ככה.
אין למה לקום.
אין בצפר.
מחכה לצבא שלא יבוא (פטור בעיה בריאותית).
אין את החברים שאתה רואה כל יום, אין את הבנות מהשכבה, אין את המורות שאתה שונא, אין את המורות שאתה אוהב. אין את הצחוקים, אין את השעמום בין השיעורים, אין את ההרגשה שאתה עושה משהו מועיל למען החיים שלך = ללמוד.
יכלתי להרשם כבר השנה ללימודים גבוהים אבל אמרתי "למה מי מת? אני רוצה לחיות ת'חיים לפני שאני עושה תואר".
והנה מצאתי את עצמי "חי את החיים". יושב בבית כל יום מחדש ומשתעמם. יש עבודה , מרוויח 1500 בחודש מלא לעשות כלום (עושה כסף מהבית מהמחשב - הכל חוקי). יש כסף. יש רישיון. יש אוטו. מה עכשיו?
מה אני עושה?
איך אני ממלא את עצמי מחדש? מצאתי את עצמי היום (יום שבת) פשוט יושב כל היום בחדר, לא עושה כלום, כמו מת.
יוצא פעם בשבוע עם חברים/בנות, יציאות מאוד מאוד מאוד כיפיות. ממלאות לי את כל השמחת חיים לכמה שעות של שישי שמח.
ואחרי שאני חוזר הביתה, הולך לישון, וקם לעוד שבוע ממורמר וחסר תועלת.
איפה הבצפר?
עם מי אני מסתובב עכשיו?
החברים בצבא. כל מי שאני מכיר בצבא. בטח יכירו שם חברים חדשים וישכחו ממני. אני לא בא לבכות, כנראה שאם הייתי בצבא גם אצלי זה היה ככה. אבל אני לא בצבא, אין לי איפה להכיר אנשים, אין לי למה לקום בבוקר, אין לי סיבה לקום מוקדם בבוקר, אני קם כמו זומבי ב10-12 בבוקר, והולך כל לילה לישון ב1\2\3.
וכל היום מעביר מול המחשב/טלויזיה/ווצאפ.
מה עושים? להתאבד אני לא אתאבד, כי אולי החיים עכשיו חרא אבל מי יודע מה יהיה עוד שנתיים-שלוש.
מה שכן אם המצב הזה יימשך ויהיה זהה בעוד 5-10 שנים, התאבדות כבר תהיה מוצא נחמד. (אין לי מחשבות אובדניות נא לא לשלוח לי פה כל מיני אגודות קו חם וכאלה חח).
כאילו בתכלס יש פוטנציאל לחיים שלי. יש אוטו יש רישיון, יש מראה טוב, יש כסף, יש לימודים ובגרות טובה ואפילו פסיכומטרי נחמד.
אז למה אני מרגיש כל כך חסר תועלת בחיים?
אני בן 18. מארק צוקרברג בגיל 20 הפעיל לראשונה את פייסבוק.
אני רואה את עצמי בעוד שנתיים עושה משהו שקרוב לעשירית מזה?
אני מרגיש כל כך חסר תועלת, וזה מרגיש לי שאם אני עכשיו אהיה בבית למשך שנה שלמה, לאף אחד חוץ מ3-4 אנשים לא באמת יהיה אכפת והם אפילו לא ידעו מזה.
תודה על הפריקה
מחכה לעצות (אם יש).
מה שחשבתי בינתיים זה:
- למצוא עבודה בתור מלצר או משהו.. גם כסף נחמד יחסית לגיל שלי שיכול ללכת לחסכון, וגם איכשהו קשרים עם אנשים (מלצרים אחרים) שאני אפגוש שם?
- ללכת בכל זאת ללמוד באוניברסיטה.. ולהוציא תואר ולראות לאן החיים לוקחים אותי.
הרי אוניברסיטה = בצפר. ובבצפר הרגשתי הכי חי ממה שאני מרגיש כל החיים. יש שם אנשים, יש שם חיים.
אני ממש סבלתי בבצפר מכל המבחנים והחרא, אבל עכשיו כשאני בבית בודד אני מעריך כל שנייה שהייתי שם בחברת אנשים יום-יום מחדש.
ציטוט ההודעה
