הצימאון לשקט.
הצימאון לשקט.
לרגעים בהם הרעש עושה כל העולה על רוחו,
אני מוצא נחמה ברגעים קטנים של שקט.
אני נכנע אליהם לימים בהם הנפש כבר קשה מלנשוא.
אני משתוקק לסימפוניה הזו,
זו שתשחרר את האמוציות החבויות שבי.
זה קשה.
יש לילות שבהם הרעש אינו נותן מנוח.
כל רחש, כל צליל, כל נהימה,
שוברת את קו הדממה.
מוציאה ממני את כל הזעם והרוע,
עד שלפעמים כבר איני מכיר את הצד הזה שבי.
זה שחבוי בין הצללים העמוקים שבתוכי.
זה שצבעו שחור בגוון אפל, ומתעורר בשעות קטנות של לילה.
הוא משתוקק לצאת לרגעים בהם סערת הרעש משתלטת בכל עבר.
הוא נלחם למען השלווה, רוגע, דממה, והשקט.
הוא נלחם למען הצליל הקטנטן הזה.
זה שנשמע ברגעים של שקט מוחלט,
בכדי שהנפש תדע מנוח מרגעים שקשה להכיל.
הוא מחכה לו שם בפנים. ממתין בסבלנות.
לבוש בחליפת האיפוק, מכף רגל ועד ראש.
אבל גם הזמן שלו מוגבל, קצוב, ואינו ניתן לניבוי.
כי לזמנים בהם הרעש חוגג לו מכל עבר,
הזעם הבלתי מרוסן מחפש את הדרך הכי קצרה החוצה.
הוא מחפש את דלת הפורקן.
זו שברגע שהיא תיפתח, כבר לא יהיה ניתן לטרוק אותה.
כבר לא יהיה ניתן לעצור את מה שעומד להגיע.
כי זעם שיוצא מחוסר שליטה,
רומס את כל החלקים התמימים שעומדים בדרכו.
ואולי זו לא אשמתו של הרעש.
ואולי זה האני שצריך להשלים איתו.
ואולי אני צריך לחפש את הדרכים אל השקט.
למצוא את הגשרים שהיו שבורים עם הזמן.
כי לפעמים אתה נוטה לחפש את מה שתמיד היה מונח לך מול העיניים.
והיום...?!
היום אני סופר את הרגעים בהם הזעם יוצא משליטה,
אבל לא עוד. כי אני אמצא את השקט. אני אמצא את הדרך.
את המסלול המושכל לבחירות הנכונות.
אלה שבסופו של דבר, ימצאו יותר את הצדדים השקטים שבי,
ופחות את אלה שמתרעמים להם עמוק בפנים.
אלה שלפעמים מוציאים אותי מדעתי.
כי אחרי הכל. השקט הוא הבחירה שלי. על כל המשתמע לטוב ולרע.
כי גם לשקט יש מחיר שאולי אותו לא כולנו היינו רוצים לשלם.
אבל יש כאלה שבלעדיו לא יכולים להסתדר. לא יכולים לתפקד.
פשוט לא יכולים להפסיק לחפש אותו. וכשהם ימצאו אותו, רק אז...
השלמות שלשמה הם המתינו כל כך הרבה זמן,
מתרחשת לה עמוק מבפנים.
זה השקט.
השקט הפנימי.
זה שחבל שאין לו צופים, זה שחבל שאין לו קהל..
ציטוט ההודעה
