כנסו!!NBA יש תמונות+כתבה
לפני כמה ימים ראיתי משחק של הבולס עם מייקל ג'ורדן אבל נזכרתי בסקוטי פיפן שחקן נפלא
שזכה לאות כבוד בבולס ונתן הופעה הגופיה שלו נתלתה באצטדיון(זה מה שעושים לשחקנים גדולים לאות כבוד) באו נזכר
מעט אחרי שסקוטי פיפן הודיע על פרישה מכדורסל. עכשיו, כשהשיקגו בולס מצאו לנכון להוציא את המספר שלו לגמלאות ולתלות אותו על תקרת אולם היונייטד
סנטר, זו הזדמנות מצוינת להוציא את הכתבה מהנפטלין ולהיפרד בשנית.
אנשים שחיים באור הזרקורים זוכים לכך שכל הצלחה שלהם מובלטת ומקבלת הד תקשורתי, בדיוק באותה מידה שהם סובלים מהעובדה שכישלונותיהם גוררים אותם לשולחן הניתוחים הציבורי. כל זאת מתעצם בתחום מלחיץ כמו ספורט, תחום בו עובר קו דק מאוד - אך ברור ובלתי ניתן להפרכה - בין הצלחה לכישלון, ובין ניצחון להפסד. במקרה שלא בטוחים, תמיד אפשר להרים מבט ללוח התוצאות.
בתרבות האמריקאית בכלל, ובספורט האמריקאי בפרט, יש נוהג די מעצבן לקטלג אנשים ולהגדיר אותם בצורה פשטנית וקלה לעיכול (ע''ע "ציר הרשע", מלחמת בני האור בבני החושך וכו'). הספורטאים בארה''ב הם תמיד לוזרים או ווינרים, קשוחים או רכרוכיים, ולעולם לא סתם אנושיים. דרך המחשבה הזו נועדה למנוע מההמונים להתבלבל כי הרבה יותר קל לדמיין שהחיים הם סרט הוליוודי נוסחתי עם סוף טוב.
דוגמה אחת לתרבות הלא-סלחנית הזו, שמקדשת את הניצחון בכל מחיר, בזה להפסד וזוכרת לבניה את כל הכישלונות הוא סקוטי פיפן
המורשת שפיפן משאיר מאחוריו היא של שחקן ששיחק ככינור שני לשחקן הכדורסל הטוב ביותר בכל הזמנים בשושלות המפוארת של הבולס בשנות ה-90. בארה''ב אוהבים לקרוא לאנשים כאלו בתואר הלא מחמיא 'סייד קיק', וזה גם השם ששמענו בימים האחרונים מסביב לאירוע תליית הגופייה.
אבל כדאי לזכור שלפיפן מעולם לא היה סיכוי להיות ווינר, הרי כשלידך במגרש נמצא ג'ורדן, דבר אחד בטוח - אתה לא תהיה הגיבור בסופו של יום. מה שנשאר לסקוטי היה האפשרות להיכנס לנישה היחידה שנותרה פנויה, והיא של העוזר חסר האגו, אך הכמעט כל יכול. בשיקגו ג'ורדן צרך את רוב התהילה, קיבל את רוב האהבה וזכה לרוב ההערכה. הוא היה המלך הבלתי מעורער של העיר. בצד השני עמד, בצל, פיפן, ומעולם לא נמדד כשחקן בפני עצמו. הוא תמיד נאלץ להתמודד עם השוואות לא הוגנות להוד-אוויריותו. והשורה התחתונה היא שהעובדה שג'ורדן היה "מתנקש עם מכנסי כדורסל" או "אלוהים שמשחק כדורסל" (כך ע''פ לארי בירד) רק הבליטה את העובדה שפיפן הוא פשוט, נו... אנושי.
מבחינתי, למרות חסרונותיו הברורים לכל - ולמעשה בדיוק בגללם - תמיד יכולתי להזדהות עם פיפן הרבה יותר מאשר עם מספר 23. הרי מסביב לג'ורדן תמיד היו רינונים כי מדובר באדם קשה, ילדותי, מתנשא ואכזרי. העניין החל לצבור תאוצה עם צאת הספר הלא מחמיא בעליל "The Jordan Rules" (סם סמית', 1992), המשיך דרך ההערות הגועליות שלו לגבי מחירי נעליו ומפעלי נייקי במזרח הרחוק, ולא נגמר עד הפרישה האחרונה בהחלט (נכון לעכשיו). ולאחר שקריירת הכדורסל המפוארת שלו הגיעה לסופה, חבריו של מייק מהוושינגטון וויזארדס החליטו - פה אחד מיינד יו - לא לקנות לו מתנת פרישה. גם העובדה שהבעלים של המועדון אייב פולים בחר לפטר אותו בצורה מבישה מתפקידו כנשיא הקבוצה (תוך השמעת טענות קשות על יחסי האנוש שלו) לא משפרת את ההתרשמות מאופיו של אלוהים כאדם. פיל ג'קסון אמר זאת שוב ושוב שבעוד ג'ורדן היה מנהיג את הבולס על ידי הפחדה, פיפן עשה זאת עם מילה טובה וטפיחה על השכם.
למעשה, למרות שהיינו מעדיפים להתעלם מכך, כולנו הרבה יותר דומים – במקרה טוב - לסקוטי מאשר למייקל, למרות הפרסומת הכל כך פופולרית בארה''ב שאומרת "Be Like Mike". איך אפשר להזדהות עם שחקן אשר לא מפסיק לזכות, לנצח ולהצליח ועל ידי כך רק מזכיר לכולנו כמה אנחנו לא כמוהו? עדיף להיות to be like scottie.
בכלל, אני אישית מתרגש בכל פעם מחדש לגלות ולראות כי גם לאנשים "מורמים מעם" יש חולשות וחסרונות אנושיים. ועל המגרש לג'ורדן לא ממש היו לא מאלו ולא מאלו - הוא נהג להרוס את יריביו ולשבור אותם מנטלית. החסרונות שלו מחוץ למגרש, לעומת זאת, לא היו משהו שיכול לגרום לך לחבב אותו. ההיפך. האנושיות של פיפן, להבדיל, כן עשתה לי את זה. חוסר הבטחון (היחסי יש להדגיש) ברגעי לחץ דווקא היה נוגע ללב ואמיתי
ציטוט ההודעה
