סיפורה של נלי (עם אהבתם תאחרים כנסו)
סיפורה של נלי:
(הערה: העברית שלי עדיין קצת רעועה מכיוון שהרבה שנים חייתי באנגליה, לכן לא אפציר בכם להבין כל מילה ומילה שכתבתי. אם בכל זאת משום מה נתקלתם בקושי מסויים בקריאת סיפורי, אבקשכם לדלג למילה הבאה מכיוון שכפי שציינתי בשורה הראשונה הנ"ל העברית שלי טעונה שיפור כדלקמן)
מעשה שהתרחש, כך התרחש:
הלכתי לתומי ברחוב אווניגסטון 37, ליד המרכול הגדול שמשרת את קהל באי המקום לפני כחודשיים. הייתי לבד, ולא יכולתי שלא להבחין בכלב גוסס על ערש דווי ששרה במקום, שותת דם. אחזתי ברצועת הכלב וקראתי לו "בוא רקסי, בוא, אקח אותך לווטרינר". אך רקסי לא יכל לענות לי, כיוון שלא שלט בשפת בני האנוש. עד מהרה התייאשתי מן הרעיון של הבאת הכלב לווטרינר, ודגלתי ברעיון של להמית אותו כיוון שהמוות עדיף לו על פני חייו האומללים שבין כה וכה יסתיימו בתוך פחות מיממה (כך היה נראה לי על פי מצבו). חשבתי כיצד להרוג את הכלב, ונזכרתי שיש לי בנרתיקי משאף אשר בו אני משתמשת בשעת התקף אסטמה, שיוכל לשמש לי ככלי עזר להמתת הכלב (על המשאף כתוב לא לקחת יותר מ-4 מנות ביום, וחשבתי לתת לכלב כ-19 מנות בכדי להרוג אותו). שלפתי את המשאף מנרתיקי, והוא אכן היה חם ורטוב עם ריח של מחזור. "בפעם הבאה אשים אותך באמתחתי" חשבתי לעצמי. בכל אופן, קרבתי את המשאף לפיו של הכלב ובאתי ללחוץ עליו, אך הכלב גילה התנגדות בשארית כוחותיו והזיז את ראשו בדיוק כשלחצתי על המשאף. ריססתי לו בטעות את החומר על העיניים, וכעת הוא יותר סבל משסבל לפני כן. הוא ייבב ולבי נתמלא רחמים עליו. "די רקסי, תפסיק לזוז, אני רק רוצה לעזור לך!" קראתי אליו. הוא שכב מרוח על המדרכה, דמו זורם לעבר תעלת הביוב הקרובה, מביט בי בעיניים דומעות שחורות וגדולות. אחזתי שוב במשאף בכדי לנסות שנית את הרעיון, קרבתי אותו לפיו ולחצתי, אך כנראה שלא כיוונתי טוב כי כל החומר ניתז לו לתוך הנחיריים. רקסי ייבב ויילל כי זה שרף לו. זה שבה את לבי, וכמעט שבכיתי. "איזה חמוד" חשבתי לעצמי, "אפילו בשעותיו האחרונות הוא רוצה לשחק". "מספיק עם המשחקים רקסי, אנו חייבים לגמור את זה" אמרתי לו, וניסתי בפעם השלישית למלא אחר המטרה שהצבתי לעצמי. שוב קרבתי את המשאף לפיו וכאשר לחצתי עליו הפעם הוא עשה תנועה מהירה עם הראש וסובב אותו הצידה, וכתוצאה מכך ריססתי לו את החומר לתוך האוזן. רקסי שוב יילל, ובכה, דמעות גדולות נוזלות מעיניו. בשארית כוחותיו ראיתי כיצד הוא מנסה לקום ולברוח מן המקום, אך כאשר עמד נפל שוב ושוב, ניסיונותיו לא הועילו. "לאן אתה הולך רקסי? לבית הקברות של הכלבים? איפה זה? תראה לי" אמרתי לו. אך רקסי לא הראה לי איפה בית הקברות הזה, כנראה מחשש ששאר הכלבים ייעשו עליו חרם חברתי. "טוב," חשבתי לעצמי, "שיטת המשאף לא פועלת כיוון שהוא מגלה התנגדות. כנראה שאאלץ בכל זאת לקחת אותך לווטרינר והוא ירדים אותך" אמרתי לרקסי. אחזתי בו בזרועותיי, והרמתי אותו. הוא היה די כבד ונראה מאוד אומלל. דמו זלג עליי ולכלך אותי. למרות שהייתי ספוגה בדם שאפילו לא שלי, לא נגעלתי והייתי מאוד החלטית לעמוד במשימה שלי. הלכתי אתו לאורך כל רחוב אווניגסטון עד שהגעתי למרפאה. חשוב לציין שהייתי בשלב זה מלאה בדם מהפופיק ומטה, שהיה ספוג במכנסיי הלבנות ולכלך אותי לגמרי. נכנסתי לרופא, והוא קידם אותי בברכת:
"Good morning Nelly. WOW!!!What the Fucking motherfuckity fuck of period you've got down there?!!?!?! I never seen any fucking strong period like this before!!!!"
"חחח" צחקתי, "לא לא דוקטור, אני לא במחזור, זה לא דם שלי". הרופא נרגע קצת, ושאל אם כן למה הגעתי. עניתי לו שברצוני להמית את רקסי. "בבקשה" ענה לי הרופא. הוא לקח בעדינות רבה את רקסי מידי, השכיב אותו על שולחן הניתוחים, וביקש ממני לצאת מהחדר. "אני כבר אדאג לכך שימות" אמר הרופא. עזבתי את המרפאה, ובדרך פגש אותי חבר. "נלי!!!" הוא קרא בפחד "מי ביתק לך את קרום הבתולין בצורה אכזרית שכזו?!! אני אהרוג אותו!!! רק תגידי לי מי!!!" חשבתי לעצמי שזו הזדמנות נפלאה להרוג כך את רקסי מבלי שהרופא יצטרך לעשות עבודה מלוכלכת, לכן עניתי לחבר "ג'יימס, בתוך החדר של הרופא!! יש שם כלב!!! הוא ביתק אותי!! תהרוג אותו!!!" אך תגובתו של ג'יימס לא היתה כפי שציפיתי שתהיה: "איכסססססה אעלקי יא חולת נפש מופרעת! שכבת עם כלב יא חולה בראש?! תרחקי ממני....!" קרא ג'יימס. "לא לא ג'יימס! אתה לא מבין! לא שכבתי איתו באמת" אמרתי לו אך הוא ענה "לכי ממני ואל תגעי בי בכלל יא פסיכופטית מטורפת!!" וכשסיים לומר זאת ברח ממני בריצה. מאז אותו יום כל החברים שלי קוראים לי בשם "נלי זאופלי" ורובם הפסיקו איתי את הקשרים, ועוד משהו מוזר... אלו שנשארו בקשר תמיד פונים אל כל העולם חוץ ממני כשהם נוסעים לחו"ל בכדי שישמרו להם על הכלב משום מה... וגם הוועד בניין שלנו תלה שלט בחצר של הבניין "זהירות כלב בחצר" ועוד כל מיני דברים לא מובנים שכאלו אשר התרחשו מאז אותו מקרה מוזר... בכל אופן, רציתי לציין שמאז אותו מקרה לא היו לי יותר התקפי אסטמה... המממ....
ציטוט ההודעה
