בקרב היסטוריונים החוקרים את מלחמת העולם השניה שוררת תמימות דעים בנושא אחד: זה לא היה כיף. Medal of Honor: Vanguard לפלייסטיישן 2 שומר על נאמנות היסטורית מלאה לפחות בתחום הזה.


מי שרגיל למשחקי יריות מהזן הפשוט יותר, שבהם הטקטיקה היעילה היא לקפוץ אל מול פני האויב ולירות כמה שיותר כדורים בתוך כמה שפחות זמן, יגלה שהמשחק הזה מתסכל להדהים. במשחק הזה תגלמו את קיגן, חבר ביחידה המוצנחת של ארה"ב, שמונחת מעבר לקווי האויב ויוצא לשורת משימות בסיציליה, צרפת וגרמניה. את רוב הזמן תבלו בו כשאתם מתחבאים מאחורי סלע או פינת בניין כלשהי, מציצים לרגע החוצה, ומנסים לצלוף בנאצים המסתתרים בהמשך לפני שתצללו חזרה אל המסתור. בתור סימולצית מלחמה יכול להיות שזה די ריאליסטי - אבל, כאמור, זה לא כיף. אתם לא לבד במערכה: חבריכם למחלקה נמצאים לידכם, אבל מהר מאוד תגלו שצוותתם ליחידה של דפ"רים. אחיכם לנשק יודעים לרוץ, לתפוס מחסה ולירות לכוון הנאצים, אבל נדיר מאוד שהם פוגעים במשהו. אם אתם לא הייתם שם, הם היו מתחבאים ויורים זה בזה עד עצם היום הזה.
המשחק אולי לא נראה טוב, אבל הוא נשמע מצוין: המוזיקה (כולל הנעימה הקבועה של הסדרה) מצוינת, והחברים האהבלים שלכם לפחות מעודדים אותכם. אחרי רצף של קליעות מוצלחות, החבריא נוהגים להתבדח "היי קיגן, תשאיר משהו גם לנו!", כן, בטח, אם הייתם פוגעים פעם במשהו. הזכרתי כבר שהם דפ"רים?

בשנים האחרונות יצאו, בהערכה גסה, מלאנת'לפים משחקים שמתרחשים במלחמת העולם השניה, ובערך חצי מהם שייכים לסדרת Medal of Honor. כך שקשה מאוד להאשים את Vanguard במקוריות. ומכיוון שהוא משחק בהחלט לא ארוך, לוחמים ותיקים בנאצים וירטואליים עלולים לקנות אותו, לשחק בו מההתחלה ועד הסוף ולשכוח שהוא התקיים אי פעם – הכל בתוך יום אחד. סתם עוד משחק. אי אפשר לדרוש מכל משחק להיות הדור-הבא, אבל "Vanguard" נותן הרגשה חזקה מאוד של הדור הקודם.

קרדיט לדורון פישלר!