קונג פו
קונג פו הוא הכינוי הכולל הנפוץ לאמנות לחימה סינית. סגנונות קונג-פו מסוימים משתייכים לקבוצת אמנויות הלחימה הקשות, אחרים לקבוצת האמנויות הרכות או המעורבות (רכה וקשה). חלוקה נהוגה אחרת היא בין סגנונות קונג פו מדרום סין לסגנונות קונג פו מצפון סין.
הסימן "קונג" או "גונג" מייצג "עשייה מתמשכת" והסימן "פו" מייצג "אדם". יחדיו נוצר מונח שאין לו כל מקבילה בעברית או באנגלית. "קונג פו" פירושו, בקירוב: מאמציו של אדם לשכלל את עצמו באמצעות עשייה עקבית.
"אמן קונג-פו" הוא אדם "משוכלל", במובן זה ששקד עמוקות על פיתוח נרחב ויסודי של עצמו. כמובן שהמאמצים שעשה לא היו לבד עם עצמו (מפני שהיצור המכונה "אדם" זקוק לשיתוף פעולה עם אחרים כמותו כדי להעמיק, להשתכלל ולהשתפר), אלא בסיוע מומחים מתאימים (אולי ישנם יוצאים מן הכלל).
השם שמשמש את הסינים עצמם והשם המקובל בקרב המומחים בעולם אומנויות לחימה סיניות הוא "וו שו". wu - צבאי, שייך ללחימה. shu - טכניקה, אומנות. אבל גם במונח הזה התקבל כאחיד לכל אומנויות הלחימה הסיניות רק בתחילת המאה ה-20. עד אז היו להם שמות שונים ומגוונים. גו שו, וו יי, צואן פא ועוד...
"קונג פו" או "גונג פו" התקבל כשם המקובל במערב לאומנויות לחימה סיניות בעקבות היצירה קולנועית של ברוס-לי בהונג קונג בשנות ה-60.
לאמנות זו קיימות שיטות וסגנונות רבים. מהעבר ועד היום ידועים כ-2,500 סגנונות קונג פו (וו שו). הסגנון אשר נחשב לעתיק ביותר, הוא סגנון האבקות סינית הידוע היום בשם שואי צ'יאו Shuai-Jiao. מומחים מצביעים על שנת 2697 לפני הספירה, תקופת הקיסר הצהוב. אז השם של השיטה היה כנראה "צ'יאו טי" Jiao Ti והיא שמשה את הצבא של הקיסר בלחימה נגד אויביו. בתקופת השושלת ז'ואו (שנות 1122-256 לפני הספירה) הסגנון התפתח והיה נקרא צ'יאו לי Jiao Li. גם אז הוא היה סגנון ששימש את הצבא הסיני. מאוחר יותר הוא הפך לסגנון של תחרויות שהתקיימו ברחבי סין בתקופת השושלת צ'ין (שנות 221-207 לפני הספירה). כבר אז התחרויות התקיימו על במות ליי טאי Lei Tai, בדיוק כמו שזה מתקיים היום בתחרויות קונג פו של מגע מלא - סאן דה (סאן שואו). אז, המצליחים בתחרויות היו מוזמנים לשרת כשומרי ראש של הקיסר. היום שואי צ'יאו נמנה עם הכלים הנלמדים במשטרות סין וטאיוון.
נכון להיום קיימים כמה זרמים עקריים בקונג פו (וו שו). אחד הזרמים המפורסמים ביותר הוא הזרם הבודהיסטי הנקרא " שאולין צ'ואן". את ההתחלה של שיטות הלחימה הבודהיסטיות נהוג לייחס לנזיר מהודו בשם בודהידרמה (או בסינית - דה מו) שהגיע לשאולין סה (מנזר שאולין) בשנת 520 לספירה. מטרתו הייתה להפיץ את הבודאיזם בכול רחבי סין. הוא התקבל במנזר קטן ולא ידוע במחוז חיינאן ששמו היה השאולין בתחתית ההר שאו שי Shao Shi, שם המנזר היה שאולין - "היער השקט", שם עסקו הנזירים הסינים בתרגום כתבים הודים עתיקים לסינית. דה מו (כך קראו לו הסינים) פיתח גרסה מחודשת של בודהיזם שהתקבל עי הסינים בזרועות פתוחות. הזרם החדש נקרא צ'אן (זן בביטוי היפני).
לפי האגדה, דה מו, נכנס למערה ושם תרגל מדיטציה במשך תשע שנים. לפי אגדה אחרת, הוא ראה את הבעיות הנפשיות של הנזירים שנבעו לעתים ממצב בריאותי תשוש שלהם וזה גרם לו לפתח תרגילי צ'י קונג מיוחדים, הידועים היום כמערך "יי ג'ין ג'ינג" ("ספר השינויים בשרירים ובגידים"), שהיו אמורים לפתור בעיה זו, קטות(מילה יפנית) או ליתר דיוק "טאו לו" (מונח סיני מקורי) של "18 תנועות ידי הקדושים". מספרים על עוד טכניקה שהוא השאיר - "סי סוי ג'ינג" - על שינויים במוח הגולגולת ובמוח העצמות, אבל היא לא שרדה את המאורעות ההיסטוריים מאז.
כמובן, שאלה הם מיתוסים ואגדות. האמת ההיסטורית היא כנרא בכך שבמאה ה-7 אחד מיורשי הקיסרות של שושלת טאנג, לי שימין, במאבקו "על הכתר" החליט להשתמש בנזירים אנונימיים ממנזר נודח ולא ידוע (כפי שהיה דאז המנזר של היער השקט). הם עזרו לו בצורה מאוד החלטית ומסורה. לאבה הקיסר הציגו מידע שהאחים אחרים של שימין קשרו קשר נגדו ולהפלתו. הקיסר אישר פעולות נגדם. לנזירי "היער השקט" לא היה ממש קשה להתגבר על ההתנגדות של האצילים העדינים וביום אחד שימין נשאר היורש היחיד של הקיסרות.
לאחר עלייתו לשלטון שימין המשיך להשתמש בשירות המסור של הנזירים. ואלה שלמו לו בנאמנות ובעצם בנו עליו הימור שהצליח. הקיסר מסר לידי המנזר רכוש רב, נכסים, אדמות ונתן לנזירי שאולין זכויות מיוחדות. הוא הודה להם בכך שיצא בהודעה ממלכתית על כך שהמנזר שלהם הוא המרכז הטוב ביותר לאומנויות לחימה. בין הזכויות המיוחדות שקיבלו נזירי שאולין היה אישור לאכילת בשר, אישור לשאת נשק ואישור להחזיק צבא פרטי של נזירים לוחמים. מנזר שאולין מאז החל לשחק תפקיד פוליטי מאוד חשוב בממלכה והיה מאוד מעורב בפעילות הקיסר והממשל.
מנזר שאולין התפרסם והתחזק. במשך דורות הוא משך מומחים בלוחמה ונצבר בו ידע נרחב מאוד על שיטות לחימה ואימון. מדי פעם הנזירים ניסו להביא סדר בתחום זה ואז היו נוצרים טאו לו של סגנונות מחודשים. אבל נכון להיום אין סגנון כזה "שאולין צ'ואן". אלא קיימת קבוצה של שיטות לחימה, דרכי אימון וסגנונות שקשורים בדרך זו או אחרת לשאולין. השאולין המודרני בסין הגדולה עוסק באיסוף, שימור והפצה של ידע זה.
במהלך השנים התפצל קונג פו של שאולין לשיטות רבות שיצאו והמשיכו להתפתח בקרב העם: גבל שלמה צפוני ודרומי, עגור לבן, קוף,נמר,לונג-הו (אגרוף ארוך), וינג-צ'ון (הסגנון הראשון שלמד אמן הלחימה ושחקן הקולנוע ברוס לי, שפיתח מאוחר יותר את ה-Jeet-Kune-Do ואת הבסיס לוו ווי גונג פו), הונגר ועוד סגנונות רבים, שלכל אחד מהם מאפיינים ייחודיים.
זרם אחר שמוכר היום בסין הוא הזרם של הרי אמיי שאן - אמיי פאי וו שו. אזור זה של סין (מחוז סה צ'ואן) תמיד משך אנשי הרוח שעסקו בדאו ג'ייה - תורת הדאו של לאו טסה ובבודהיזם. אלכימייה הפנימית שבה הם עסקו דרשה מהם להתבודד או להתכנס במנזרים בודהיסטיים ודאויסטיים באזורים הקדושים. כמו בשאולין, הידע שנצבר מכל המומחים שהיו מגיעים לאזור במשך מאות שנים שימש כור ייחודי ליווצרות סגנונות לחימה שונים. שיטות אמון מפורסמות כמו שיטה דינאמית "12 עמודי אמיי" או שיטה סטאטית "6 סוגי העיבוד". נזירי אמיי, בדומה לנזירי שאולין, אוספים ומפתחים גם היום את הסגנונות המסורתיים.
ידועים 13 סגנונות עקריים של אמיי פאי הנפוצים היום במחוז סה צ'ואן.
הזרם השלישי של קונג פו (וו שו) הוא זרם הרי וודאנג. הרים אלה נמצאים במחוז חוביי במרכז סין. שם הזה, "וו-דאנג", ההרים קיבלו לפי אגדה לאחר שנזיר ג'ן וו בעת שהתו כאן השיג את התובנה של דאו ועלה לשמיים מול עיני הקהל. הרי וודאנג הם במשך מאות שנים מהבאים מרכז חשוב להתפתחות תורת הדאו. באזור זה קיים ריכוז מיוחד של מנזרי דאו. לפי האגדה המפורסמת ג'אן סאנפן - יוצר השיטה "טאי צ'י צ'ואן" (טאי צ'י),דאויסט קדוש התגורר באזור זה וכאן נוצרו גם סגנונות "פנימיים אחרים" כמו באגוא ג'אנג וסונג יי. אבל כנרא האגדה הזאת מאוד רחוקה מהמציאות וסגנונות אלה נוצרו במקומות אחרים. אומנם, זרם סגנונות וודאנג הוא מאוד עשיר, מקורי ומשמעותי בהיסטוריית אומנויות לחימה של סין. כאן במאה ה-16 דאויסט-מומחה בלחימה בשם ז'אן סונצי יצר סגנון נייג'ייה צ'ואן - neijia quan, שמטרתו הייתה לעמוד מול שיטות לחימה של שאולין. הסגנון המפורסם ביותר היום מזרם זה הוא וודאנג צ'ואן, שנוצר בסוף מאה ה-15 על ידי דאויסט ז'אן שואוסין. ידוע גם סגנון קונמן צ'ואן הכולל חלקים מקודשים לחיות שונות. דרקון, טיגריס, פניקס ועוד. יש עוד לא מעט סגנונות בזרם הזה הנשמרים ונלמדים היום בסין.
חוץ מהזרמים העקריים אלה במשך מאות ואף אלפי שנים של התפתחות אומנויות לחימה בסין נוצרו ונשמרים עד היום אין סוף סגנונות אחרים. כך משפחות סיניות צ'ן, יאנג, וו, סון ועוד כמה יצרו זרם סגנונות טאי צ'י צ'ואן. סגנונות אלה יצאו מגבולות סין ומפורסמים היום בכל העולם. דונג חאיצ'ואן יצר במאה ה-19 את באגואז'אנג או פה קואה (Ba Gua Zhang) המפורסם מתוך הידע שהוא צבר מרחבי סין. מספרים שסינג איי נוצר על ידי גנרל יואה פיי במאה ה-11, אבל כנראה בנו אותו מה סואלי ודאי לונגבאנג במאה ה-18. סגנון הונגאר שמייחסים למנזר שאולין הדרומי נוצר במשפחת הונג ועל שמה נקרא. אין עדויות מוכיחות ששאולין הדרומי בכלל קיים בהיסטוריה. כנראה הסגנון התבסס על טכניקות של שאולין שנודעו והתפתחו בקרב העם בדרום סין. הוא מאוד נפוץ בקרב העם ברחבי המדינה בדרום. זה קרה לאחר הפלישה המנג'ורית מצפון ובריחה של הסינים ממרכזי התרבות שתמיד היו באיזור הצפוני של סין. שיטות לחימה מפותחות שהם הביאו עמם דרומה התערבבו בסגנונות מקומיים וכך נוצרו סגנונות הונג צ'יה (ידועים כמה כאלה).
ידוע גם זרם קונלון פאי שהתפתח בהרי קונלון בצפון סין. זה הוא גם זרם סגנונות דאואיסטיים המתבסס על מיתוסים ואמונות של דאו. היום משפחת סגנונות זו נשמרת במחוז חיילונג ג'אן בעיר חרבין.
בצפון סין התפתחו כמה סגנונות "מוסלמים" בקרב העדות שקיבלו הדת המוסלמית. דוגמה לכך צ'א צ'ואן - סגנון שהיה אחד מכמה בסיסים לצ'אנג צ'ואן של הוו שו המודרני התחרותי.
קונג פו בארץ:
קונג פו גוג'ו: שיטה אשר פותחה על ידי גראנד מסטר ירון בנימיני, בבסיסה קראטה, סגנונות קונג פו (לרבות אגרוף ארוך ואגרוף הדרום, לעתים מיוחסים כעגור ונמר בהתאם), ותאי צ'י בסגנון צ'ן.
סגנון ההונג גאר: סגנון חיצוני המקפיד על עמידות נמוכות, עבודת ידיים זריזה ובעיטות מהירות אשר נחתם לפני כמאתיים שנה ופותח במשך כ-500 שנה. סגנון זה נקרא גם "סגנון הנמר והעגור", כיוון שהעוסקים בו מחקים מאפיינים מסוימים של חיות אלה: הנמר מתאפיין בעמידותיו הנמוכות ובכוחו הפיסי ואילו העגור מתאפיין בתנועותיו הזריזות והמתוחכמות - זו הסיבה שיש גם קצת בעיטות גבוהות בסגנון. ראש השיטה בארץ הוא אודי רענן - תלמידו של צ'ן הונג צ'ון וכיום הוא מלמד במרכז אביחי(אודי). יש לציין שסגנון זה משתייך לסגנון השאולין הדרומי.
סגנון ווינג צ'ון - בגרסה קאנטונית ,או כפי שהוא נשמע במנדרין - יונג צ'ון, סגנון דרומי מובהק, שנשמר והתפתח גם מחוץ מגבולות סין - בוייטנאם, וגם בהונג קונג. נקשרו אליו שתי שיטות של "קונג פו" אמריקאי, הגרסה של אומנויות לחימה סיניות, כפי שהתקבלה והתפסמה במערב בשנות ה-60 של המאה ה-20, כאשר הסין עצמה הייתה עדיין סגורה והמסורת המקורית לא הייתה נגישה למערב. הראשונה היא ה-jeet kune do שיצר ברוס לי והשנייה היא wu wei kung fu, וו ווי גונג פו שפיתח סיפו ג'וזף קאולס, תלמידו של ברוס לי. בראש השיטה wo weu gong fu (התנועה הספונטנית של הגונג פו) עומד היום הישראלי אייל קורן, שקיבל את ראשות השיטה מידיו של קאולס ב-20 בינואר 2006. ראש שיטת ווינג צון בישראל הוא אסף אגמי, תלמידו של גרנג-מאסטר קרנשפכט.
וו שו מודרני ותחרותי. סיאן סין צ'ואן. מאטיס אברמוביץ' הוא בין היחידים בארץ מבצע טאו לו (קטא) של סגנון צוי צ'ואן - "האגרוף השיכור". הסגנון הזה משתייך למשפחת סגנונות סיאן סין צ'ואן הנקראים גם סגנונות של חיקוי. מועדון לונג דאו של מאטיס הפועל בחיפה ובקריות עוסק בתחום זה של קונג פו. מאטיס בזמנו קיבל הסמכה מהתאחדות סין של קונג פו (וו שו) להדרכה בסגנון חואו צ'ואן - "סגנון הקוף" שגם שייך למשפחת סגנונות סיאן סין צ'ואן. מאטיס היה אלוף ישראל בקרבות מגע מלא של קונג פו - סאן דא. והיום שלושה מתלמידיו מחזיקים באותו תואר.
ספוילר: 
