קראטה
קראטה היא גרסה מודרנית (תחילת המאה ה-20, בסביבות 1905) לאמנויות לחימהיפניות שמקורן באי היפני אוקינאווה.
הקראטה התפתח ביפן, ונקרא במקורו (JEPAN).
תרמו לפיתוחו סגנונות לחימה סיניים ובעיקר על ידי השורין-ג'י קמפו (shorin-ji) שעל שם מנזר שאולין בסין, השורינג'י קמפו הונחלה לנזירי שאולין על ידי בודהידהרמה (מייסד הזן-בודהיזם) ומשם הופצה למקומות רבים.
שיטה זו בסופו של דבר הגיעה לאיי ריוקיו (Ryukyu islands) ופותחה ל-אוקינאווה-טה (okinawa-te).ההשערה היא שלשני איסורים אלה תרומה עצומה להתפתחות הקארטה באיים, במובן של הגנה עצמית ללא נשק, לאומנות לחימה אוקינוואית שהיא הקראטה שאנו מכירים היום.
- לפני 600 שנה בערך,לאחר שהמלך שו האשי (sho Hashi) איחד את שלושת הטריטוריות באוקינאווה, אומצה מדיניות לאומית שהחזקת נשק אסורה על הכל.
- מאתיים שנה אח"כ בערך (1609) הוחרם כל הנשק על ידי הממשלה כאשר איי ריוקיו היו תחת שליטה יפנית.
כמו-כן אין ספק שמעבר מומחים לאומנויות לחימה בין סין לאוקינאווה תרם אף הוא רבות להתפתחות הקארטה ולעיצובו.
בתקופה ההיא הקראטה נלמד במחתרת ובסודיות ולא הוצג בפומביות.
בתקופת הקיסר מייג'י (Meiji) שבין השנים 1868-1912, נפתחה מערכת החינוך הפורמלית והמערכת הצבאית, ובשנת 1902 הוחלט לכלול את הקראטה כחלק ממערך הלימודים של בתי הספר הציבוריים ובתי הספר התיכוניים באוקינאווה, הייתה זו הפעם הראשונה שהקראטה הוצג לפני הציבור.
בשנת 1906 יצאו מספר מדריכים וג’יצ’ין פונוקושי (אבי השוטוקאן) ביניהם להציג את הקארטה ברחבי אוקינאווה.
בשנת 1922 הוזמן ג’יצ’ין פונוקושי להציג את הקראטה בתצוגה אתלטית שנערכה בטוקיו שביפן, בגמר ההצגה התבקש על ידי קבוצות רבות להשאר ביפן ולתת הרצאות יותר מעמיקות על הקראטה, בסופו של דבר הוא נשאר ביפן על מנת להפיץ ולהפוך את הקראטה לאומנות לחימה פופולרית.
ג’יצ’ין פונוקושי שילב שתי שיטות שורי-ריו (Shorei-Ryu) ושורין-ריו (Shorin-Ryu) לכדי שיטה אחת. "שוטו" (ביפנית: "רשרוש העלים ברוח") היה שם העט של ג’יצ’ין פונוקושי (אשר עסק בין היתר בכתיבת שירים), ולכן המקום שבו אימן נקרא "שוטוקאן".
עם חלוף הזמן פיתחו תלמידיו ואחרים וריאציות משלהם, והשם קראטה הפך להיות שם כללי לאמנויות לחימה יפניות רבות, בעוד ששיטתו של ג’יצ’ין פונאקושי קיבלה את השם "שוטוקאן קראטה".
האיש הראשון אשר ייסד את הקראטה היה שושו מאטסומורה (1779 -1889), אשר העביר את סגנונו לאיטוסו אנקו (1830 - 1915), שהיה מורה המפורסם ביותר, שלימד את כל מייסדי שיטות הקראטה השונות. הוא קרא לסגנונו שורי-טה. תלמידו של קוקובה קוסאי שינה את השם לשורין ריו.
שיטות הקראטה הנפוצות כיום הינן סאידו, שוטוקאן, גוג'וריו, קיוקושינקאי, שיטוריו, וואדוריו ושורין ריו.
פירוש המילה קראטה הוא, 'יד ריקה'. ויש לכך שתי משמעויות:המילה קראטה מתחלקת לשני חלקים - קארה - פירושו "ריק". בצורת כתיבה אחרת (שנהגית אותו הדבר) פירוש המילה הוא "זרה" (הכוונה לסין, ממנה הגיעו מרבית הטכניקות). טה - "יד". הפירוש המקורי של המילה היה "היד הזרה" ולפני כ-80 שנה שינה ג'יצ'ין פונקושי את צורת הכתיבה (קנג'י) של המילה "קראטה" למשמעותה הנוכחית מכיוון שהקראטה התנתק ממקורותיו הזרים (הסיניים) והתפתח באוקינאווה בצורה עצמאית.
- יד ריקה מכלי נשק - בקראטה משתמשים אך ורק בנשק הטבעי הטמון בגוף האדם.
- יד ריקה מכל כוונת זדון - הקראטה מיועד להתגוננות, ותורתו מטיפה ליחס של כבוד אל הזולת.
צו הכבוד הוא: "אין התקפה ראשונה בקראטה"(Karate Ni Sente Nashi).
הקראטה כשלעצמו איננו ספורט, אלא אמנות לחימה המתאפיינת בשימוש במכות ובעיטות להתקפה וגם להגנה.
בכדי לאפשר קיום תחרויות בלא שהדבר יגרור אסונות, פיתחו התאחדויות קארטה ארציות שונות, רשימה של מעשים האסורים במהלך התחרות.
מעשים אסורים לדוגמה:כמו כן נעשה שימוש בשיטות של "אין מגע", או "מגע חלקי". בהן התוקף עוצר את המכה סנטימטר לפני הפגיעה, או מחליש מאוד את העצמה ברגע האחרון. השופט (או המאמן) מחליט אם המכה הייתה אפקטיבית לולא העצירה המכוונת.
- הכאה בנקודות חיוניות שבגוף היריב.
- נעיצת יד בעיני היריב.
שיטת הלחימה שהתקבלה כמקצוע אולימפי באולימפיאדת סיאול ואילך אינה קארטה, אלא שיטת לחימה קוריאנית דומה למראה, הנקראת טאיקוונדו.
למרות כל זה הקראטה בארץ הפך לתחרותי ומתקיימות כל שנה תחרויות מטעם התאחדות הקראטה בישראל. הקראטה הופך יותר ויותר לספורטיבי וכיום מתקיימים מאבקים רבים בין הוועד האולימפי והתאחדות הקראטה האירופאית על הכנסת הקראטה לאולימפיאדה. שיטת הניקוד היא כזאת:המנצח הוא מי שהשיג יתרון של 8 נקודות ,או בתום שתי הדקות של הקרב מי שיש לו את מספר הנקודות הכי גבוה.
- איפון- נקודה אחת - מקבלים על כל מכה לפנים (ג'ודאן) או לגוף
- ניהון- שתי נקודות - מקבלים על כל בעיטה לכיוון הבטן והגב, וכן על ביצוע שתי טכניקות שנכנסו כשוות נקודה אחת כל אחת.
- סאנבון-שלוש נקודות - מקבלים על בעיטה לראש או הפלה של היריב והצגת מצב של אגרוף בלא פגיעה.
דרוג אנשי הקראטה מצוין באמצעות שם הדרגה ובאמצעות צבע החגורה. הדרגות מתחילות ב'קיו 9' עד ל'קיו 1'. המעבר בין דרגות אלו נמשך, על פי אורך אימון של כתשע שעות חודשיות, בין חודש לשישה חודשים. ככל שהדרגה גבוהה יותר כך הגעה אליה נמשכת זמן רב יותר.
הדרגה הבאה, אחרי 'קיו 1', היא 'דאן 1'. ממנה עולים לדרגה 'דאן 2' וכך הלאה. המעבר בין דרגות אלו יכול להמשך משנתיים ועד לעשרים שנה. באופן עקרוני בקראטה יש רק חגורה לבנה, חגורה חומה וחגורה שחורה.
החגורות וצבען לקוחות מהמנזרים בהם עסקו בזן, שם חגורה שחורה מסמלת את מי שכבר הגיע להארה ולכן יכול להדריך, וחגורה לבנה הוא מי שעוד לא. כמו-כן מי שקיבל את החגורה השחורה רשאי לאמן תלמידים אחרים. איש קראטה המקבל את החגורה השחורה נחשב כמי שהתחיל ללמוד קראטה, כלומר, הגיע לרמה בה הוא מתחיל לעסוק בקראטה. המעבר לחגורה שחורה מסמן מהפך ברמת הרצינות וברמת ההבנה של הקראטה והוא מנטלי יותר מאשר פיסי.
עם הגעת הקראטה ליפן, נוספה החגורה החומה בדרך מעניינת. בשעת האימון נפצעו התלמידים ממכות חבריהם. ומכיוון שלא כיבסו את החגורות, הן הפכו חומות מהדם. וכך חגורה חומה העידה שהתלמיד מתאמן כבר זמן רב.
החגורות הצבעוניות הנהוגות כיום במערב הן תוספת מאוחרת יותר, שמטרתה כנראה לתת לתלמיד הרגשת התקדמות בין קיו לקיו. סדר החגורות הנהוג כיום בעולם:לאחרונה נוספו בחלק מהמועדונים חגורות בעלות שני צבעים (לדוגמה צהוב-לבן) המסמלות שלב ביניים.
- קיו 9- חגורה לבנה
- קיו 8- חגורה צהובה
- קיו 7- חגורה כתומה
- קיו 6- חגורה ירוקה
- קיו 5- חגורה כחולה
- קיו 4- חגורה כחולה שנייה / סגולה
- קיו 1,2,3- חגורה חומה ראשונה, שנייה, שלישית
נשק בשימוש תלמידי קראטה:
למרות השם, תלמידי קראטה מתקדמים לומדים גם שימוש בנשק - בדרך כלל נשק מסורתי (קובודו) יפני/אוקינאווי.
נפוץ מאוד בהקשר זה לימוד שימוש בנשקים הבאים:רוב כלי הנשק האלו הם בעצם וריאציות על כלים חקלאיים, שהיו בשימוש באוקינאווה. למשל, הטונפה היא במקור ידית לסיבוב אבן ריחיים, הנונצ'קו הוא וריאציה על מורג לדייש וכו'.
