נמאס לי.
לא, לא יכולה.. לא יכולה להפסיק לבכות, נמאס לי.. אני רוצה שזה יגמר כבר
אבל הדמעות זולגות מעצמן, אני מנסה לעצור.. אבל אני לא יכולה..
זה קשה.
בא לי למות..
בכל דבר אני חייבת להכשל.
כל אחד חייב להכאיב לי איכשהו, האנשים הכי הכי קרובים
וזה כל כך כואב לי.. עמוק עמוק... כולי מלאת כאב
איכשהו, אני תמיד טועה, אני תמיד ארגיש לא בסדר.. גם כשאני לא אבין מה הולך בדיוק.. עם הבנאדם השני
באמת, אני מודה.. אני לא מבינה..
לפעמים כן.. אותו, תמיד. אבל הפעם לא.. הכל ברמזים.
נמאס לי שמכאיבים לי כל כך
שלא מבינים אותי, שלא מבינים את עוצמת האהבה, והכבוד וההערכה לאנשים כל כך חשובים..
נמאס לי שכולם נעלמים בדיוק כשצריך אותם,
ולהרגיש כאילו, אין אף אחד לצידך..
נמאס לי לזייף חיוכים, והרגשה..
להעמיד פנים שהכל טוב ושמח..
שלא רע לי, שהכל.. מצויין...
נמאס לי שכשאני בחברת אנשים, פתאום להיות שקועה בעצמי.. ובאי נעימות, להתחיל לבכות
ואז ללכת, רחוק.. להתרחק.. עד שזה יגמר..
ולחזור, ולהמשיך את השקר.. לחייך ולצחוק..
אולי בגלל זה יש אנשים שאומרים שאני מסתורית, ומעניינת.
אבל כלום לא מעניין, זה סתם רגש טיפשי ומיותר,
אני צריכה להיות שמחה באמת.
כלום אני לא רוצה עכשיו, כלום
רק חיבוק חזק, ושמישהו ינגב את הדמעות.. שלא מפסיקות להרטיב את הפנים..
שמישהו יחבק וילחש לי שהוא איתי, ושאני לא לבד..
ושהוא לא עוזב אף פעם..
קשה לי, ונמאס לי להפרד מאנשים..
הם נעלמים לי, וכולם חומקים לי מבין האצבעות.. ואני לא תופסת אותם.. אני לא תופסת.
נמאס לי לריב עם ההורים שלי ולהתמודד מול כל הבעיות האלו.. שבעצם.. אין שום התמודדות.
הכל נהרס, הכל..
מצב בריאותי, ירוד לגמרי.. לגמרי לגמרי.
ואני פשוט מפחדת ללכת לרופא
מפחדת פחד מוות.
אקס, חבר קרוב מאוד.. אהבה גדולה שיכלה להתממש אם רק היה רצון יותר גדול משני הצדדים.
אני כל כך מצטערת, על הכל.
שיתחיל להסתדר כבר משהו, אני כל כך מקווה לטוב..
מתי הוא יגיע, אני מחכה.. בינתיים.. הוא לא בא...
עד אז, אני הרוסה
האנשים הכי מתאימים שיהיו איתי, לא כאן.
בחרו להעלם, להתעלם... לשכוח
למות.
אתם לא חייבים להגיב..
זאת סתם פריקה חפירתית 3\>



ציטוט ההודעה












יש חתימה! 




