לקטתי מתוך סיפוריו של הרב קרליבך.

החזן העוור

לפעמים כועסים על אדם, אוחר כך מתביישים: איך כעסתי עליו? איזו טעות, איזו טעות, איזו טעות...
לי היתה אחת הפעמים בחיים - לצערי יש לי הרבה מה להתביש - אבל באותו הרגע התביישתי, כמעט לא רציתי לחיות.

באיזה מקום, יש בית כנסת, ושם מתפללים ממש עם כל הלב, עם כל הנשמה.
במיוחד שיש שם הרבה ילדים קטנים, והם שרים ממש כמו מלאכי השרת.
פעם באתי לשם בשבת בבוקר. לצערי, החזן - מעולם לא שמעתי דבר כזה. אין לו קול, אין לו שום דבר.
לא זוכר את המנגינות - טוב, אז אני סולח לו. אבל המילים, הוא אפילו לא אומר את המילים טוב.
הוא אומר: 'שוכן, מרום, קדוש, לישרים, תהילה, ובמקהלות, משיחך...'
ממש לא רציתי להתפפל איתו.
היתתי בטוח, מסתמא מסתמא הוא אדם עם הרבה כסף, יש לו יארצייט (יום זכרון להורה שנפטר), או משהו, והוא נותן כמה מאות שקלים לבית הכנסת ומרשים לו להתפלל... איזה גועל נפש.

עמדתי לי בפינה והתפללתי לעצמי. אבל מה אפשר לעשות, כשמוציאים את ספר התורה, מוכרחים, מוכרחים, מי לא רוצה לנשק את הספר תורה?
אז טוב, אני ניגש לארון הקודש לנשק את התורה, וארון הקודש שם יש לו מדרגות על למעלה, ואני רואה ששני יהודים מחזיקים בחזן.
ואני שואל אותם: הוא לא יכול ללכת?
והם אומרים: לא, אתה לא מכיר אותו? הוא החזן העוור...

הוא היה חזן ראשי בלעמברג, והיה לו קול ממש כמו ללויים בבית המקדש, והיה באוששויץ ארבע שנים, ורוב מכות אין לו עוד עיניים, אין לו קול, וגם, שכח את המילים של התפילה...
והיום בקשו ממנו שיעבור עוד פעם לפני התיבה.

אם פעם אחת ביום הכיפורים, או דקה אחת, אזכה להתפלל כמו שהוא התפלל אז בשבת בבוקר...
מסתמא הוא זכר את כל התפילות בלעמברג, כשהיה לו קול, איך שהוא ראה את הכל, ועכשיו הוא שבור,שבור, שברי שברים.
אם יש אדם אחד עם לב שבור, זהו החזן העוור.

איך זה לא הרגשתי את עומק התפילות שלו.
חשבתי איך אני חיצוני חיצוני, אין לי שום פנימיות.
עמדתי ככה ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי.

בנתיים החזן התקרב עם שני היהודים ששומרים עליו, וכל אחד מהמתפללים מנשק את התורה.
כשהוא עבר על ידי, במקום לנשק את הספר תורה נשקתי את ידיו הקדושות.

אתם יודעים, כשאדם בסוף ימיו - הקב"ה נותן לו קצת חיים חדשים.
באותן הרגע הוא שאל את היהודים שלידו: מי האדם שנשק את ידי?
אמרו לו: שלמה קרליבך. הוא פונה אליי עם העיניים, בלי אור, רואים את המכות שעל פניו, ואומר לי: שלמה'לה, אני אוהב את המנגינות שלך...
הוא נתן לי חיים חדשים..
נשארתי שם באותה העיר שבוע שלם. הלכתי כל יום לטייל אתו. איזה יהודי. איזה אדם נשגב.

אחרי כמה חדשים התגעגעתי אליו. החלטתי לצלצל אליו. אשתו ענתה לי ואמרה לי:
שלמה'לה, החזן העוור כבר לא בעולם הזה. עכשיו הוא חזן שוב בגן עדן...




יום טוב.