סיפור שקראתי ואני רוצה לשתף אותכם!
קודם כל לפני שאני שם לכם פה את הקטע,אני רוצה לתת קרדיט לבן אדם ששיתף אותי בזה ללירן!
תקראו את הקטע עד הסוף באמת שזה מעניין,אנשים מדהימים!
שכול
בשורת איוב
"מי זה יכול להיות באמצע הלילה?", שאלה מיכל את בעלה אבנר, בתגובה לדפיקות הרמות שנשמעו על הדלת...
אבנר קם בבהלה לפתוח את הדלת, בדלת הכניסה עמדו 2 חיילים במדים. אבנר, הסתכל אליהם לשנייה, מנסה להבין מה הם עושים כאן בשעה כזאת מאוחרת, "אולי חברים של יואב" עלתה לפתע מחשבה בראשו, ואז בבת אחת, עוד לא לפני שפצעו מילה, נפל על הרצפה, כאילו ידע את אשר בפיהם.
מיכל קמה מהמיטה בבהלה נוכח קריאות אנשים זרים אל בעלה. לרגע עברו עיניה מבעלה השרוע על הרצפה ולחיילים הרכונים מעליו. לשניות עדיין לא עיכלה, לא הבינה מה קרה, ורק כאשר נפגשו עיניה בעיני בעלה, התמוטטה גם היא על הרצפה הקרה.
הימים הבאים עברו באופן נורא, נורא.
ההלוויה שהתקיימה למחרת היום הייתה קשה, קשה מדי.
היו שם עשרות אנשים, חברים, בני-משפחה וחיילים כולם בכו על הקבר שלו, של יואב, הבן שלה.
על הלוח הזמני ששמו על הקבר היה רשום "יואב יעקב בן אבנר ומיכל, בן 19 במותו, נפל בעת מילוי תפקידו".
על הקבר הטרי נשכבה מיכל באפיסת כוחות "יואבי, יואבי שלי... אל תלך" צעקה, הדמעות כבר לא ירדו לה, מאתמול בלילה עד למועד ההלוויה למחרת היום, היא כבר הספיקה לכלות את כל הדמעות.
אנשים ניסו לעזור, להרים אותה מהקבר, אך כלום לא עזר, היא רצתה למות איתו, למות במקומו, לקחת את מקומו בעולם שמעבר..
.
היא צעקה לאלוהים, בקול ולא בקול.. לאלוהים שמעולם לא היה האלוהים שלה, לאלוהים שמעולם לא דיברה אליו... לאלוהים שפתאום נגלה אליה בתוך הכאב הנורא הזה, אך הוא שתק...
שתק, כמת! כיואבי שלה.
ההלוויה נגמרה, איכשהו הצליחו למשוך אותה מהקבר, כולה מלאת בוץ וליכלוך, והביאו אותה הביתה.
אל הבית הקר, המנוכר, הבית שהיה גם שלו, הבית שהכיל בתוכו את הצחוק שלו, את הבכי, את הרגעים השמחים ביותר, את הרגעים הקשים ביותר. אל מפתן הדלת המיותם, אל מפתן הדלת המקולל שהביא את הבשורה הקשה מהכל, אליה.
אנשים הלכו ובאו, חיילים מהפלוגה שלו, מאובקים ומכוסים בשחור הגיעו לנחם, לבכות, לספר. אך הלב שלה נעלם, נשבר, נקרע, על כל חייל הייתה רואה את יואב. הימים היו קשים מנשוא.
ילדיה האחרים ניסו לנחמה, לעזור, שבורים גם הם, ניסו להבין מה קרה.
אך היא שקעה במרה עצובה, נעלמת ונשכחת, את מאור עיניה כימעט איבדה מהדמעות הרבות ששפכה, ידיה היו חבולות מהמכות שהרביצה לעצמה, פנייה היו שרוטות, וליבה היה שבור.
וכך הימים חלפו. ימי השבעה נגמרו, האנשים שביקרו הלכו והתמעטו, עד שלא הגיע אף אחד, ורק היא והמשפחה שלה, המשפחה החסרה שלה, המשפחה שלה - בלי יואב.
וכך התחיל מסע חייה - מסע השכול.
יואב
יואב היה בן 19, גבר נאה לכל הדעות, היה זה כבר שנה שהוא שירת בצבא תחת חטיבת הצנחנים, "הכי קרבי שאפשר", היה אוהב להגיד.
אחרי טירונות מאומצת וקשה, ואחרי מסע כומתה שלקח ממנו את כל כוחות הנפש, שחזרו לו מייד בחזרה עם הגעתם לכותל, להשבעה, הוא הגיע אל השירות האמיתי, למלחמה.
נכון שהארץ הייתה שקטה, אך רק למראית עין. הלחימה בחזיתות ללא בשורה של מלחמה ובתמימות של שלום, הייתה קשה ביותר. אך בין לבין, היו רגעים של שקט, רגעים פשוטים שאכן הזכירו שאין זאת מלחמה, כי אם רק לחימה, ועל כך נאמר, יחי ההבדל הקטן.
ואז, ביום אחד, השקט המעשי כל-כך ששרר בגבולותינו נקרע כאחד, עם הודעה על שניי חיילים חטופים ומטח נורא של קטיושות לעבר הצפון נפתחה המלחמה כאחת.
למרות שכל הארץ רעשה, פחדה ונבהלה, היו אלה החיילים, דווקא החיילים, שהיו בקו הראשון של המלחמה, שהגיבו בשמחה, סוף-סוף הם הולכים להילחם!
יואב הגיב ממש כמו חבריו לנשק, הוא היה נרגש לצאת למלחמה, "זה הרגע שחיכנו לו כולנו" אמר לחבריו.
למרות הפחד הענק שכינן בלבם, ולמרות שידעו שרובם לא יצאו בחיים מהפעולות הקשות הללו שעוד מחכים להם, יצאו יואב וחבריו בלב שלם למלחמה.
והפעם, בשונה מפעמים קודמות, זאת לא הייתה לחימה, זאת הייתה מלחמה!
עידו
עידו, היה בן יחיד לאימו, בבת עינייה, חייה.
אביו של עידו נהרג בתאונת דרכים כשעידו היה בן שנתיים, הוא לעולם לא זכה להכירו, רק מהתמונות, ומהסיפורים שלה.
אימו - צילה, לעולם לא התחתנה שוב, "ליבי היה שייך רק לירון, ועכשיו הוא של
עידו" הייתה חוזרת ואומרת כשהיו מציגים בפניה את השאלה הזאת. ובכך אהבתה הייתה מלאה, כל לילותיה, ימיה, שעותייה היו מוקדשות באהבת אין קץ לבנה - עידו.
כשעידו הודיע לה בכיתה יב` שהוא מתכוון להתגייס לצנחנים, עננה כבדה נפלה על ראשה, ובמהלך הזמן שנשאר עד לרגע שהוא התגייס ניסתה לעשות הכל כדי שהוא יוותר על הרעיון. אך לאחר לחץ גובר של עידו וחוסר ההתפשרות מצידו, נכנעה צילה לבקשותיו, וחתמה על המסמך שמאשר לו להתנדב לצנחנים.
את היום הראשון שלו בצבא עידו לא יישכח לעולם, זה היה ב- 19 לנובמבר 2005, כולו נבוך ופעור, כפי שאומרים הסדירניקים הותיקים.
הוא הגיע לחטיבת הצנחנים מתוך בחירה, התנדבות, אך למרות שהיה נרגש להיות שם, הוא חשש, ככל טירון צעיר, מהטירונות הקשה, מהחיים השונים שעברו על החיילים שבחרו להתנדב לחיל כל-כך בכיר.
יואב הוא זה שניגש אליו ראשון, "מה אחי, מה שלומך?" שאל בחיוך משתהה, ותוך כך הציע לעידו סיגריה. עידו חייך, הינהן בראשו ואמר, "עידו כוכב, נעים מאוד, לא מעשן". ומאותו הרגע היו עידו ויואב חברים לנפש - אחים.
מכורח הנסיבות בילו הם שעות וימים ארוכים ביחד, יושנים ביחד, חולמים ביחד, אוכלים ביחד, וכן, גם נלחמים ביחד.
עידו ויואב היו בלתי נפרדים, אחים בנפש. לימים שהגיעו הפכו שניהם לסמל היחידה, הכי קרביים, ללא מורא, ללא פחד היו מסתערים ראשונים, תמיד ביחד, אף פעם לא לחוד.
גם כשיצאו הבייתה היו בלתי נפרדים. את רוב הזמן היו מעבירים אצל עידו, וצילה, אימו של עידו הייתה מארחת את יואב כאילו היה בנה הנוסף, היא נקשרה אל יואב כשם שעידו נקשר אליו.
למרות חברותם האמיצה היו עידו ויואב שניי הפכים, שניי עולמות נפרדים, בעיקר כאשר היה מדובר בנשים.
עידו היה ביישן, נחבא אל הכלים, לעולם לא הייתה לו חברה קבועה, לעולם לא זכה לאהוב מישהי. כן, הוא היה עם נשים, אך לעולם לא לגמריי, לעולם לא הרגיש שלם.
יואב, לעומתו, היה פרוע בכל מה שמדובר בנשים, הוא אהב נשים. במיטתו הוא אירח נשים רבות, אך כמו עידו, מעולם לא ידע אהבה שלמה, אהבה מלאה.
אך הדבר שהיה משותף לשניהם, היה שהם התברכו באהבת אם שלמה, באהבה שלא תקום ולא תהייה כמוה לעולם.
ועל שניהם, האימהות האהובות כל-כך, עוד ייבכו הרבה.
תקווה
היה זה יום ככל הימים, בהיר ובוהק, השמש הכתה בשמיים ובאדמה שמתחתיה בקרניים חסרות רחמים. חיילי השיריון שסגרו זה השבוע השני במוצב מרוחק בגזרת הר דב סבלו הן השמש הקופחת על ראשיהם והן ממבול הרקטות שהנחיתו לעברם חיזבאללה.
הפלוגה של יואב ועידו הגיעה אל המוצב. "זוהי רק תחנת ביניים", אמרו להם המפקדים, "אנחנו נכנסים פנימה!" שאגו הם אחד לשני.
השמש שקעה לאיטה, מנסה בכוח להותיר קרניים של חום על האדמה החרוכה.
החיילים החלו להתאסף, "קחו לכם כמה שעות להתארגן, לאסוף את הפק"ל ולתפוס כמה שעות שינה", פקדו המפקדים עליהם, "זה הרגע האמיתי, לרגע הזה אומנתם, רגע זה יחליף את כל הדקות והשעות הארוכות ששאלתם את עצמכם מדוע התגייסתם לקרבי בעת ששמרתם על המחסומים ושבדקתם בסליהם של נשים זקנות". החיילים החלו להתלחשש, הם הסתכלו אחד על השני, בולעים את המילים, סופרים את השניות. "תהיו אמיצים, אך לא גיבורים, אני רוצה את כולכם בחיים אחרי הפעולה הזאת!" שאג המפקד.
יואב ועידו הסתכלו אחד על השני, מעורערים לפתע בקיומם, אך יודעים ברגע את מקומם.
חדורים במוטיבציה לוחמנית, בהגנה על המולדת החרוכה, שילבו ידיים, הרימו עיניים, ובשנייה, לפני שהזילו דמעה, לפני שהרגליים ירעדו, לפני שהפנים יצבעו בצבעי הסוואה, החלו בשקט בשקט לשיר את התקווה.
המילים הראשונות של השיר כימעט לא נשמעו, אך לאחר כשנייה, לא היה אדם, גם לא בצד השני של הגזרה שלא שמע לפתע את קול החיילים, התמימים, הצעירים, ששרים את התקווה.
הם התפזרו בשקט, כל אחד תופס פינה, מנסה למצוא איזה רגע של שקט, של מנוחה, אך למרות שלא ישנו כבר כל-כך הרבה שעות, לא היה אחד מהם שהיה יכול לעצום עיניים.
יואב ועידו היו ביניהם, בין החיילים הצעירים כל-כך, בין הילדים האלו שברגע נהפכו לבוגרים כאשר כל עול המולדת הושם על גבם.
הם היו שם, סופרים את הרגעים עד שיצאו למלחמה, עוברים שוב על כל הפקודות, הנהלים, המצבים שאומנו להם.
ואז השמש נעלמה כליל במערב הרחוק, ונפל חושך ועלטה על המוצב.
רק הירח, הירח המלא האיר את פניהם, שכבר היו מרוחות בצבעי הסוואה...
רק הירח המלא האיר את פניהם, רגע לפני שיצאו למלחמה.
ירח
"אימא, מה נשמע?"
"מה? מי זה?,
זה יואב!,
מה את לא מזהה?"
"וואי, אני מצטער,
לא שמתי לב לשעה,
הערתי אותך?, אני מצטער.."
"לא, לא, אל תדאגי, לא קרה כלום, סתם החלטתי להתקשר, לשאול מה נשמע?!?"
"לא אימא, אני אומר לך, אני בסדר, באמת לא קרה כלום, נו, אני נשבע לך, הכל בסדר."
"טוב, טוב, אני מקווה שאני אוכל לדבר מחר"
"לא יודע, אני לא מבטיח"
"כן כבר אכלתי, שתיתי, ישנתי, נחתי..."
"נו אמרתי לך אל תדאגי"
"הכל בסדר"
"טוב, אז נדבר, טוב, תחזרי לישון"
"כן אימא, אני בטוח, הכל בסדר, אל תדאגי"
"תמסרי ד"ש לאבא"
"ביי אמא"
יואב ניתק את השיחה בחיוך, חושב לרגע על הבית, על אימא, איך היא ישנה בבטחה, בביטחון, רחוק מכאן, רחוק מהמלחמה. פתאום לרגע התמלא בגאווה, הוא הרגיש לרגע שהוא וחבריו, הם אלו שאחראים לכך ששם, בת"א הרחוקה כל-כך, ישנים בשקט...
הירח המלא כבר האיר את השמיים, עידו התקרב אליו בצעדים בטוחים: "למי התקשרת בשעה כזאת" שאל, "לאימא שלי" אמר עידו. "תגיד מה אתה דפוק, השעה 01:00 בלילה, בטח הרגת אותה" אמר בחצי חיוך.
בעוד עידו ויואב עומדים ומגחכים לעצמם, היו מפקדיהם עוברים על תנאי הפעולה.
"הירח מלא מידי, השמיים בהירים מידי, זה מסוכן" אמר ארז, המפק"צ של עידו ויואב.
"ממש אמצע היום פה, אני לא רוצה לצאת בצורה כזאת" התווכח ארז.
"אין לך ברירה, אתם חייבים, אנחנו חייבים להיכנס, אי אפשר לחכות, זמננו קצר, והמלאכה מרובה" רעם הסמג"ד.
ארז הסתכל על הסמג"ד בחימה, הוא ידע שלא יעזרו המילים שלו, שלא יעזור הכעס שלו, הם יוצאים לפעולה, זה הוחלט וכך צריך להיות. ולא, לא הייתה לו שום כוונה לסרב פקודה בעת מלחמה, הוא ידע מה יהיה העונש במקרה כזה.
"טוב" אמר ארז, "יש הנחיות מיוחדות?" שאל...
בעוד הסמג"ד שופך את ההנחיות והפקודות, היו עידו ויואב מביטים על השמיים, מתפלאים מעוצמתו של הירח ובוהק הכוכבים, לרגע לא חשבו על הסכנות בדבר, רק ראו את היופי, רק את היופי ראו, כלום מלבדו.
"קדימה ילדים, אני מקווה שאתם מוכנים, פק"ל מלא, אנחנו זזים, מספרי ברזל להתפקד!"
ילדים **לזיכרו של רב סרן רועי קליין ז"ל**
החיילים החלו להתפקד, מסתכלים על חבריהם ליחידה, בודקים את הפנים שיעמדו מאחוריהם ולפניהם, הפנים המושחרים בצבעי האימה הם שיגנו עליהם ממוות.
לא סתם חברים היו, חברים לחיים. כל חייל היה תלוי לחלוטין בחברו, לחיים ולמוות.
כל אחד מהחיילים סמך על חבריו שבעת סכנה, בעת פציעה, הם יעשו הכל כדי להגן על חייהם, הכל!!!
המפק"צ שלהם "ארז שלם", היה האדם שעליו הם סמכו בעיניים עצומות.
אף על פי שהיה מקשה על חייהם בכל דרך אפשרית, ידעו החיילים, החיילים שלו, שבעת קרב, ארז, ילחם כאריה כדי להגן עליהם.
ולכן, כל אדם מבין 13 הילדים, החיילים, שהיו תחתו, נשבע בליבו שגם את חייו ייתן למענו.
הכניסה ללבנון הייתה חלקה, כך לפחות נראה, צועדים בתור עורפי, מחומשים במשקפות לראיית לילה, גמאו החיילים 2 קילומטר אל תוך שטח האוייב.
המשימה הייתה לטהר את בינת ג`בל, מעוז ומעונם של מחבלי החיזבאללה.
משימה זו לא הייתה עניין של מה בכך, כפר זה כבר הספיק להרוג 20 חיילים, "והיד עוד נטויה" - כך נאמר.
הפחד היה המנהיג הגדול באותו הלילה ההוא. לא היה אדם שלא פחד, גם הגיבור ביותר מהם, גם הותיק ביותר מהם, כולם פחדו את לשד עצמותיהם.
אך "הפחד הוא זריקת האדרנלין הטובה ביותר" לחש בקול ארז, וכולם ידעו שזה נכון, הפחד גרם לכך שכולם היו עירניים, זהירים ודרוכים.
ארז הסתכל בחרדה גדולה אל החיילים שאיתו, בוחן לרגע את פניהם באור הירח, מנסה לחרוט בזיכרונו כל קול, כל ליחשוש, כל סיפור מצחיק שהחיילים סיפרו אחד לשני, הכל ידע, במודע או שלא במודע, היא כדי שיהיה לו מה לספר למשפחות שלהם, למשפחות שישארו יתומות מאותו אהוב, מאותו אח, מאותו חבר, הוא ידע שלפחות אחד מהם לא ייצא בחיים מהפעולה הזאת, לא היה לו ספק.
בעוד היו חייליו משוטחים על האדמה היבשה, מעבירים בדיחות להפגת המתח, הוא הסתכל אל השמיים הבהירים המלאים בכוכבים ובירח המאיר את כל השטח, "זה לא טוב", אמר שוב לעצמו... "אנחנו אפילו לא זקוקים למשקפות לראיית הלילה" צעק קול בודד בליבו.
קול נשמע, ולפתע אור בהיר החריד את השמיים, החיזבאללה הדליקו את השמיים באור,"הם גילו אותנו", הבין בשנייה ארז.
שנייה אחר-כך כבר היו ארז וכל חייליו מותקפים במטח של פצמר"ים וטילים, כל מה שיכל לחשוב הוא אייך הוא מוציא את החיילים שלו, הילדים שלו מהאיזור הזה.
"תפסו מחסה, קדימה, זוזו" צעק.
אך החיילים נותרו המומים, מפחדים לזוז, עוד אף פעם לא ידעו איך להתחמק ממוות.
ארז התנער מהפחד שכיסה אותו, רץ אל עבר חייליו והחל תופס אחד אחד ומעיר אותם לרוץ "מעבר לגבעה" זעק, "קדימה".
יואב ועידו ראו את הנעשה, ובשנייה התעשתו, מיהרו לתפוס אחד את השני ולרוץ אל מעבר הגבעה, כפי שהמפקד פקד.
לפתע, ארז הבחין בחייל נוסף שהסתתר מאחורי אבן גדולה, ומטח הטילים כיסה אותו כימעט לגמריי, לא היה לו לאן לברוח, והנה ראה ארז, המחבלים מתקרבים...
יואב ועידו ראו את המתרחש, ועקבו בעינייהם המודאגות אחר ארז שנשאר עומד בשטח הפתוח, מנסה לגבש החלטה.
ארז, שהפחד נעלם ממנו כאילו לא היה, החל מסתער ביריות אל עבר המחבלים, הכל יעשה כדי לחלץ את החייל, את הילד שלו, משם.
עידו ויואב לא חשבו פעמיים, במבט אחד ביניהם שסיכם את הכל, רצו בהסתערות אל עבר המחבלים.
ארז צעק עליהם "עידו, יואב, הישארו במקום, זאת פקודה"... אך כלום לא עזר.
הילדים שלו, הסתערו איתו בזעם חסר מורא, אל עבר המחבלים.
פיתאום נשמע קול נפץ ועננת אבק התרוממה באוויר.
יואב הועף בבת אחת כמה מטרים קדימה.
ארז, שהיה רחוק יותר, רץ במהירות אל עבר יואב, תוך שהוא צועק "חובש".
יואב הסתכל קדימה ואחורה, אוזניו עדיין מצלצלות מהפיצוץ, ורק דבר אחד היה בראשו: עידו.
"עידו, עידו..." קרא, הקריאה שהחלה כלחישה עברה בהדרגה נוראית לצעקה...
"עידו"....
יואב קם בשנייה, שוכח את הכאב, והחל לרוץ אל עבר עננת האבק.
עידו היה שם.
לרגע יואב עצר את נשימתו, בודק את הדופק של עידו, בודק את חברו הטוב ביותר, את אחיו...
הוא חי, יואב כימעט צעק, "הוא חי"
ואז, עיניו נתלו באימה על ידו הימינית של עידו, "היד שלך" צעק יואב, "היד שלך איננה".
בתוך כל המולות הטילים והפיצוצים נשמעו זעקות "חובש", יותר מידי פעמיים, אך קריאת החובש שיואב זעק, הייתה זכורה לרבים מהחיילים, גם שנים אחרי התקרית.
יואב הצליח לגרור את עידו הפצוע אל מעבר לגבעה, למקום יחסית בטוח.
החובש טיפל במסירות נפש בעידו.
גם ארז הגיע מעבר לגבעה, אוחז בידו את החייל שהסתער לחלץ, בריא ללא פגע.
ליבו של ארז נחמץ בקירבו כאשר ראה את עידו. אך המחשבות שלו אייך להוציא את חייליו מהתופת לא מצאו מנוח.
"קשר גש אליי" צעק ארז.
בעוד ארז שואג בקשר לבקשת חילוץ, נשמעה לפתע קריאה של אחד החיילים, "רימון".
הרימון נחת לתוך קבוצת החיילים ההמומים.
ארז הסתכל לשמיים, הביט בירח המלא, המקולל, וזינק אל הרימון, מגן על ילדיו ומחסה עליהם.
כמה שעות אחר-כך, אחרי שנשלחה יחידית חילוץ, עידו כבר היה בדרך לביה"ח במסוק.
יואב הסתכל לשמיים נטולי הדאגות, עמד מול הדגל המאולתר שהניפו במוצב, הצדיע וצעק:
"את החיים שלי הייתי נותן בשבילך המפקד, את החיים שלי!!!!
מי ידע, שתהייה זה דווקא אתה שתוותר על החיים שלך כל-כך בקלות, בשביל להציל חבורת ילדים שכמונו".
אחרי הפעולה, כבר לא היו ילדים בפלוגה, כבר לא היו ילדים....
לזיכרם של כל חיילי מערכות ישראל שהקריבו את חייהם למעננו...
ולזיכרו של גיבור יחיד ומיוחד, שאף שלא הכרתי אותו, ולעולם לא הכיר, נגע בנשמתי עד כדי כאב....
לזיכרו של רב סרן רועי קליין ז"ל, שנפל מוות גיבורים, כאשר זינק ללא מורא על רימון שהושלך לעבר אנשיו, ובמותו ציווה להם את החיים.
השם ינקום דמם, תנוחו על משכבם בשלום, חיילים שלנו, אהובים.
שלא נדע עוד מלחמה.
אחי...אחי...
הזמן חלף, והלילות והימים נעלמו כלא היו.
יואב היה מקפיד להתקשר, מתי שיכל, לבדוק מה עם עידו.
ליבו נחמץ בקרבו על הכאב שחברו עובר ועוד יעבור.
אך הימים חלפו, נעלמו, וכך גם המלחמה.
התפוגגה לה ברוח ללא שום ליאות, נעלמה כלא הייתה.
והיו זעקות בעם על כך ששום דבר לא בסדר, שלא השגנו כלום, שזה לא היה שווה, שאנשים מתו לחינם, שהצפון נהרס ורבים איבדו את ממונם, היו המון זעקות, המון, אך יואב לא היה ביניהם,"בסדר או לא בסדר" אמר לחבריו ולמשפחתו, "זה היה התפקיד שלנו, בשביל זה אנחנו היינו כאן, ואני לא מוכן לשמוע אפילו לשנייה שהמוות של החברים שלי לפלוגה היה סתם, ארז לא נהרג סתם, עידו לא נפצע סתם, אומנם לא ניצחנו ניצחון סוחף, אך הוכחנו שאנחנו יכולים ואם היו נותנים לנו עוד כמה רגעים, לא הייתה נשארת חיזבאללה."
היו עוד הרבה מילים חוץ מזה שהוא רצה להגיד, אך הוא חשב שכדי לשמור אותם לעצמו, לא הרבה אנשים הסכימו איתו.
בנתיים, חזרו יואב וחבריו לפלוגה לשירות הרגיל, לשמירות, לביטחון השוטף אך למרות שהיה נדמה כאילו הכל חזר לקדמותו, שום דבר לא היה כך.
לא היה יום שיואב לא הרגיש ריקנות, לא היה יום שיואב לא חשב על עידו, על החברות שביניהם, על הלחימה שלהם ביחד כגוש אחד, משום מה, הרגיש יואב כאילו עכשיו הוא כבר לא יכול להילחם יותר, "מי ישגיח עליי?" חשב, "איך אוכל לצאת לקרב בלי עידו?".
בתוך כל החרטות בליבו החליט יואב ללכת לבקר את עידו, לדבר איתו, רק עידו היה מבין אותי, אמר, רק עידו.
היה זה יום שבת בבוקר כאשר הגיע יואב אל ביתו של עידו.
"אחי, אחי, איפה אתה?!?" צעק בחדווה ובחיוך יואב, "אני כאן" שאג עידו, "על המרפסת".
אימו של עידו, צילה, הכניסה את יואב למרפסת ומהירה להביא מגש עם שתייה קרה ועוגיות.
"מה קורה אחי?" שאל יואב
"אני בסדר, כפי שאתה רואה, חי לי בכייף, תופס בחורות, הולך לים, פשוט נהנה מהחופש", אמר עידו בעוקצנות חביבה.
"אה, אני רואה שהחלטת להיות היום ליצן, מה?!?תאמין לי התגעגעתי לשטויות שלך" גיחך ברצינות יואב.
במשך השעה הקרובה העבירו יואב ועידו בדיחות, סיפורים, חידושים מהצבא, משלימים פערים.
"אחי אני חייב לדבר איתך על משהו" אמר יואב
"שפוך" אמר עידו.
"אני לא יכול יותר, זהו נגמרתי, אני לא יכול יותר" אמר יואב.
"מזאומרת, אתה לא יכול יותר?!?, לחרבן?!?" גיחך עידו.
"אחי זה לא צחוק", הרצין יואב, "אני לא יכול להילחם יותר", "אני מרגיש שנתתי את כולי, את כולי, ואחרי שארז נהרג, ואתה נפצעת, אני לא מרגיש שאני יכול לעשות את זה יותר".
"תגיד לי מה אתה רציני??" שאג עידו, "אתה לא יכול לעשות את זה יותר?", "אני לא יכול לעשות את זה יותר, אני, לא אתה", "טיפש אחד, הייתי נותן את ידי הימנית בשביל לחזור לצבא, לחזור לפלוגה"., אמר בספק חיוך ספק דמעה, עידו.
"אתה לא מבין" שאג יואב, "אני לא יכול", "אין לי מישהו שישגיח עליי", "אתה לא שם", "אני מפחד" אמר בשקט יואב.
"הפחד הוא זריקת האדרנלין הטובה ביותר, שכחת?!?" לחש עידו, "כי ארז לא שכח..."
יואב שתק, מסתכל על חברו שהמשיך לדבר
"יואב אחי, אתה חייב, שנינו יודעים שאתה חייב, הלוואי שהייתי יכול להיות שם בשבילך, להיות שם איתך, אבל אני לא יכול, אפילו להחזיק נשק היום אני לא יכול" אמר עידו תוך שהוא מסתכל בעצבות אל עבר ידו החסרה.
"אבל אם אתה לא תעשה את זה, מי יעשה את זה? "מי ישמור על הילדים שלי, מי ישמור על אימא שלי?, מי ישמור על אימא שלך?", "אתה באמת מוכן שאיזה טירון מחוצקן בלי ניסיון יעשה את זה?!?"
"אחי, תעשה את זה בשבילי, אני הייתי עושה את זה בשבילך", "ארז עשה את זה בשבילנו...."
יואב שוב שתק, מסתכל על עידו מהרהר על דבריו. הוא לא אמר מילה, רק חייך, חיבק את חברו חיבוק חם, והעביר את השיחה הלאה מהם, אל מחוזות אחרים ואל ימים אחרים.
הפחד
"קדימה ילדים, זזים, מספרי ברזל להתפקד".
אחרי השיחה הנוקבת עם עידו, אסף יואב את עצמו מחדש וחזר לפלוגה מחודש ונרגש.
לא היה זה פלא כאשר המליצו עליו לקצונה, ולא היה מפתיע שהוא הסכים.
אחרי מסעות מפורכים, לילות רבים ללא שינה, גמר יואב את קורס הקצינים בהצלחה ניכרת.
כמה חודשים אחרי כן, יואב קיבל את הפלוגה שלו, את ילדיו.
יואב הרגיש ש- 13 החיילים הללו היו ילדיו בכל רמ"ח אבריהם, לקח לו זמן למצוא את הזיק הזה בעיניהם שקרב אותם לליבו, זיק שיצית בו אש, זיק שיעשה אותם האנשים הכי יקרים לליבו, אותו הזיק שיגרום לו להסתער ללא מורא לקרב, ללא מחשבה, אותו זיק שידע שיהיה שם בשבילו כאשר הוא יהיה זקוק לכך ביותר. לקח לו זמן למצוא, אבל הוא מצא, תוך כדי אימונים מפרכים, עונשי משמעת קשים, הקפצות באמצע הלילה, ימים נטולי שינה שהוא העביר אותם, הוא מצא.
עכשיו זאת הייתה הפעם הראשונה שהם יצאו לקרב, הפעם הראשונה שהם יצאו למארב.
"זאת פעולה שיגרתית", הבטיח לו המג"ד, "עניין של מה בכך", המשיך ואמר.
יואב ידע שזה לא עניין פשוט, כל פעולה הרי יכולה להסתיים רע, לא משנה כמה פשוטה היא, הוא רעד על הילדים שלו, הוא פחד פחד מוות לאבד חייל, אך אם כל זאת ידע, שזוהי צליחת האש הראשונה שלהם, והחיילים שלו כבר ספרו את השניות עד שיצאו לפעולה כלשהי, כל פעולה.
"ילדים" צעק יואב, והילדים התאספו סביבו, "אנחנו יוצאים לאבטח את הציר, קדימה, קחו 15 דקות, פק"ל מלא, הייתם פה!" פקד יואב.
הוא שמע את הלחישות שלהם, הוא ראה את המבטים שהם זרקו אחד לשני, והוא לא יכל לפספס את השמחה המוצפת בפחד שקרנה על כל אחד מהם. לרגע הוא חזר אחורה, ללילה שונה כל-כך מזה, ירח מלא, הוא נזכר, פניהם הצבועות, הוא ראה, ושירת התקווה, הוא שמע. הלילה הנורא בחייו... הנורא מכל.
הוא ניער את ראשו שמצא בו מחשבות קשות, הפנה את גבו והתרחק מהם.
"לא, היום זה לא יקרה לי", לחש לעצמו יואב, "זה לא יקרה".
"אחי, מה קורה, הערתי אותך?!?"
"נו מה אתה חושב טמבל, השעה 12 בלילה", ענה עידו
"קרה משהו שאני צריך לדעת?" עידו שאל בחשש.
"לא.." ענה יואב
"אז מה נתקפת געגוע בשעה 12 בלילה, המיטה שלך קרה מדי?!?" התריס בחיבה עידו.
"ממש מצחיק, שכחתי שמאז שאין לך יד תפסת הומור, ממש ליצן החצר, אולי אני אגשש לראות אם יש מקום בצה"ל בשביל אחד כזה,נמצא איזה תקן בצוות הווי ובידור הריי תמיד התלוננת שאת רוצה לחזור", אמר יואב.
"ממש מצחיק, נו יאללה, או שאתה מדבר, או שאני מנתק, אני ישן פה, מה אתה לא מבין?".
"טוב תקשיב, אני יוצא עוד מעט, אתה יודע, פעם ראשונה, אני מת אחי, מת מפחד" אמר יואב, הדיבור בקודים היה משהו חשוב שלמד עוד בטירונות, האוייב תמיד מקשיב.
"עוד פעם התחלנו עם הפחד הזה?", "אתה באמת רוצה שאני אגיד את המשפט הזה שוב?!?" אמר עידו, "תפוס את עצמך בידיים, יהיה בסדר, ואם לא, גם ככה משעמם לי פה, לא איכפת לי שתצא לאיזה רגילה קטנה בביה"ח..." צחק עידו. "לא באמת אחי, אני סומך עליך, וכך גם הילדים שלך, אתה יודע את זה, דפוק להם איזה נאום קטן, שאני בטוח שהכנת ושיננת כבר לפני שנה, וצא לשלום וחזור בשלום"
"יהיה בסדר" אמר עידו, "אני סומך עלייך אחי".
יואב ניתק את השיחה, וחייך לעצמו.
"איך הטמבל הזה תמיד יודע להרגיע אותי" חשב.
רגליו נשאו אותו לנקודת המפגש ליד הדגל, הילדים שלו כבר היו שם, מוכנים וארוזים עם פק"ל מלא. מחכים למוצא פיו.
פניהם הצבועות האורו קלות באור הירח החיוור, ויואב החל לנאום את הנאום שכתב ושינן כבר לפני שנה: "ילדים, אנחנו יוצאים עכשיו לאבטח את הציר, אין לכם מה לחשוש, זוהי פעולה פשוטה שעשו אותה מאות לפניכם, ויעשו אותה מאות אחריכם, אני מקווה שלא שכחתם לקחת הכל, תעשו בדיקה שנית לפני שאנחנו יוצאים, אני מקווה שהתרוקנתם טוב-טוב, כי מי שירגיש צורך לחרבן באמצע, יצטרך לעשות את זה בתוך הקסדה שלו". יואב הפסיק לרגע, מסתכל על החיוכים שלהם.
"ילדים, אני רוצה שתהיו אמיצים, אך לא גיבורים, אני רוצה את כולם חיים אחרי הפעולה הזאת, ברור?!?" צעק יואב, "ברור" ענו בפה אחד החיילים.
"אנ יודע שאתם מפחדים, אך הפחד הוא זריקת האדרנלין הטובה ביותר." אמר יואב את המשפט שנחקק בליבו. "שימו לב לכל רעש, לכל צליל. הסתכלו היטב בחברים שלידכם, הם אלו שיבדילו בין מוות לחיים, הם ואני!!!" שאג.
"קדימה ילדים, זזים, מספרי ברזל להתפקד".
בנתיים בבית החמים והנעים סגר עידו בחשש את השיחה, הוא לא יכל לחזור לישון יותר, בדאגה ובפחד נורא חיכה כל הלילה לשיחה מיואב.
רק בבוקר יואב שלח לו הודעה: "הכל בסדר, חזרנו, יש הצלחה".
סתיו
כך עברו הימים והחודשים על יואב, היו ימים שהיה נדמה כאילו כלום לא יקרה, והיו ימים שהוא היה מתפלל שכלום לא יקרה.
כל יציאה ממארב אחד לשני היה יואב מתמלא בפחד, אך הזמן שחלף גרם לו להכיר את פקודיו טוב יותר ולסמוך עליהם בעיניים עצומות.
פעמיים רבות היה מתעורר מחלום בלהות שחלם בשעות המעטות שיכל לישון בחלום שוב הוא היה שם בלילה המקולל ההוא, בלילה הנורא ההוא, שוב ושוב שמע את עצמו צועק לחובש, ושוב ושוב ראה את ארז מזנק ללא מורא על הרימון.
אחרי חלומות שכאלה הוא היה מעביר את שאר הזמן במחשבות: האם גם הוא יכל לעשות את זה בעצמו, האם גם הוא יכל להקריב את עצמו ללא חשש למען האחר למען הילדים שלו, למען החיילים שלו??!?
הוא לא ידע אם הוא יכל לעשות את זה, אך הוא התפלל שברגע הגורלי, שברגע הסופי רגליו וליבו לא יאכזבו אותו.
היה זה שלהי נובמבר והסתיו החל מבצבץ מכל פינה, העצים ערומי העלים וציפורי הנחניאלי שהגיחו מכל פינה החלו לרמז שהחורף קרב ובא.
למרות מזג האוויר העגמומי היה מצב רוחו של יואב מרומם, משום מה הוא מצא את עצמו מחייך אל החיילים ואף פוטר אותם מניקיון זה או אחר, משהו שלא היה מתאים לו.
"יואב", קרא הסמג"ד. ויואב ניגש
"תקשיב, תכין ת`ילדים, אנחנו יוצאים עוד שעתיים לפעולה".
יואב הקשיב ברצינות שאפיינה אותו לכל אורך השירות.
"אנחנו הולכים לעשות פעולה מודיעינית" אמר הסמג"ד, "בעיקרון המטרה היא לאסוף חומר רגיש מבית של מחבל", "המקורות מדווחים לי שלא אמורה להיות התנגדות רבה".
"יש הנחיות מיוחדות?" שאל יואב.
"בלי שטויות" אמר הסמג"ד, "לא צריך מתאבדים בסיפור הזה", "המצב הוא פשוט, מקסימום תחסלו מחבל או שתיים, לא צריכים להיות בעיות מיוחדות".
"אוקיי", אמר יואב.
ההכנה של החיילים שלו הייתה פשוטה, כולם כבר ידעו את מיקומם, את תפקידם, כבר לא היה צריך לנאום נאומים חסרי שחר, כבר לא היה צריך לעשות שיחה לאימא, לחברה, לאבא, כולם כבר הורגלו לכך, לחיים האלו, למצב הזה. שום דבר לא הכין אותם שהפעולה תהייה שונה מקודמיה, שום דבר לא הכין אותם למארב שיתקלו בו, שום דבר.
גם לא מזג האוויר העגום.
מארב
השעה הייתה 02:00 בלילה, החושך היה מוחלט, יואב היה כפוף לחלוטין בין השיחים, וכך גם כל החיילים שלו. השטח היה שקט, שקט מידי, אף אחד לא הזיז שריר, לא דיבר מילה, היה חשוב לשמור על שקט מוחלט כדי שלא יתגלו.
לאחר ששמרו על דממה מוחלטת כימעט חצי שעה, החליט יואב שזה הזמן להסתער, בשנייה אחת בודדת הסתערו קבוצה של 15 חיילים בבת אחת לעבר הבית המבוקש.
גם ההסתערות נעשתה בדממה, החיילים סובבו את הבית כדי לחפש פרצות, כדי לחפש מחבלים מסתתרים.
יואב וחייל נוסף הטילו מצור על הדלת.
בעזרת הידיים סימן יואב לחיילים שלו את רגע הפריצה לבית.
"קדימה", זעק יואב, והחל לרסס לכל עבר, הבית היה ריק, אף אדם או חייה לא נראו בבית, ריק.
החיילים החלו להסתובב בבית והבעה של תמיהה עלתה על פניהם.
דרוכים ולחוצים עם הרובה הטעון ביד הסתובבו בכל החדרים והחלו לחפש אנשים.
"קדימה, אם לא אנשים תמצאו מסמכים, קדימה תהפכו את הבית מצדי, שלא נצא בידיים ריקות".
יואב לא סיים את המשפט לפתע נשמע רעש לא מובן, וניפוץ חלון.
אחד החיילים זעק "רימון".
רגליו של יואב רעדו והוא לא זע, חייליו הם אלו שהזיזו אותו, שזרקו אותו רחוק.
אחרי הפיצוץ שהרימון עשה, נשמעו מטחי יריות כבדים.
יואב התעורר בבת אחת, אוסף את עצמו מחדש, והחל לרוץ ולרסס לכל עבר.
חייליו הסתערו אחריו תוך שהם מתחמקים מיריות.
אחרי 15 דקות בוערות של קרב, וקריאות רמות של עזרה בקשר הגיעו כוחות החילוץ של צה"ל.
יואב החל לנשום לרווחה, עיניו כבר החלו לקלוט באופק את המסוק המתקרב ובא.
לפתע ללא התראה מוקדמת, נפתחה הדלת ובפתחה עמד מחבל עמוס בנשק.
אף אחד מחייליו של יואב לא שם לב לדלת הנפתחת, רק יואב...
"חיילים, בדלת" שאג יואב, אך צעקותיו נבלעו ברעש הקרב.
יואב החל לרוץ אל עבר המחבל, תוך שהוא לוחץ בכוח על ההדק של הרובה, אך הרובה משום מה היה ריק מכדורים, לרגע יואב שם לב שנגמר לו התחמושת.
הריצה של יואב כאחוז אמוק לא הייתה מתוכננת, באין תחמושת יואב החליט להסתמך על ידיו.
המחבל טרם ראה אותו, ויואב הצליח להפתיע אותו מאחור.
יואב נתפס באחיזת מוות על המחבל, כאשר המחבל פלט צרור של כדורים, רק אז הסתובבו חייליו תוך שהם רואים תמונה עגומה ולא ברורה של יואב נתלה על המחבל.
אחוזי חימה רצו אל המחבל תוך שהם מיירטים אותו נזהרים לא לפגוע ביואב.
לאחר קרב קצר הם הכניעו את המחבל.
יואב נעמד כשגבו פונה אל הדלת, מביט אל חייליו, גאה בהם, בטוח שזהו הכל נגמר, כאשר לפתע הרגיש כאילו ליבו יוצא בו, ונפל על הרצפה.
לשנייה חייליו עמדו כהמומים, מנסים להבין מה קרה. אחד מהם התעשת במהרה ופגע ברגע בצלף שהפיל את יואב.
"חובש" זעק אחד החיילים, והחובש מיהר להגיע, מפנה בעזרת חבריו את יואב למקום בטוח, החל לטפל בפצעיו.
כוח החילוץ שהגיע דקות מעטות אחר כן הצליח לטהר את השטח לחלוטין.
המסוק שיואב שמע דקות קודם לכן, הוא זה שבסופו של דבר הוביל אותו לביה"ח.
יואב נפטר על גג ביה"ח שנייה אחרי שהורד מהמסוק.
"מי זה יכול להיות באמצע הלילה?", שאלה מיכל את בעלה אבנר, בתגובה לדפיקות הרמות שנשמעו על הדלת...
אבנר קם בבהלה לפתוח את הדלת, בדלת הכניסה עמדו 2 חיילים במדים. אבנר, הסתכל אליהם לשנייה, מנסה להבין מה הם עושים כאן בשעה כזאת מאוחרת, "אולי חברים של יואב" עלתה לפתע מחשבה בראשו, ואז בבת אחת, עוד לא לפני שפצעו מילה, נפל על הרצפה, כאילו ידע את אשר בפיהם.
מיכל קמה מהמיטה בבהלה נוכח קריאות אנשים זרים אל בעלה. לרגע עברו עיניה מבעלה השרוע על הרצפה ולחיילים הרכונים מעליו. לשניות עדיין לא עיכלה, לא הבינה מה קרה, ורק כאשר נפגשו עיניה בעיני בעלה, התמוטטה גם היא על הרצפה הקרה...
יואב חי
"אבא, אתה בסדר?!?" שאל יואב לנוכח הדמעות שעלו בעיניו של אביו.
"אני בסדר" אמר עידו, אביו של יואב.
יואב בן ה- 13 ישב פעור עיניים אל מול אביו, נדהם עד עכשיו מהסיפור שאביו סיפר לו.
עידו הסתכל אל יואב בעיניים מצועפות, תפס אותו וחיבק אותו.
"אתה מבין יואב, אני חיי בזכותו, וכך כל החברים שלי בפלוגה, לו הוא לא היה רץ אל עבר המחבל ומנסה להכניע אותו בידיים חשופות, אני לא הייתי פה, גם לא אתה".
"לא ידעתי" ענה יואב, "אבא לא ידעתי", "למה לא סיפרת לי?"
"כי היית צעיר מידי" אמר אביו, "צעיר מדי", "אבל עכשיו, עכשיו הגיע הזמן שתדע למה קוראים לך יואב"....
ועל כך נאמר וייכתב: "מציל נפש אחד בישראל, כאילו הציל עולם ומלואו".
ועל צערה של האם השכולה, ושל המשפחה האבודה ייאמר וייכתב הרבה, אך ליבו של יואב ונשמתו יחיו, יחד עם שמו, לעד, דרך אותם האנשים שהוא הציל.
ציטוט ההודעה
נכתב במקור על ידי wade5
