קוטנר האזין ל"שווים" של דנקר @ בוטנר ומצא בו זמר ששר יפה ומדוייק וקבוצת שירים ענוגים עם לחנים שמזכירים לו זמנים של פעם


העיקרון היחיד שאני מאמין בו בהאזנה למוסיקה הוא, כמו שקרא פעם ג'ורג' מייקל לאחד מאלבומיו: "להאזין בלי דעות קדומות". זה לא קל, ואני מודה שגם אצלי לא פעם האהדה או הרתיעה המוקדמת לא מאפשרים לי להיצמד לעיקרון הזה. זה יכול להיות בגלל סגנון מסויים שאני אוהב או שונא מראש, פרצוף או שם של זמר או להקה על העטיפה שגורמים לי להחליט שמדובר בדיסק חרא או נפלא או סתם לא מספיק מעניין בכלל שאתייחס אליו. מימוש העיקרון הבסיסי הזה הופך קשה במיוחד כשאתה (כלומר אני) נמצא באיזושהי עמדה, או פוזה של עמדה, של אחד ש"מבין" ושכל מיני בעלי דיעה מחפשים אותך כדי לקבל אישור לדעתם או חסרי דיעה ש... בקיצור יש ממש לחץ חברתי מסויים לשמוע את דעתך ובמיוחד אם היא מתאימה לתדמית שלך... ממש קשה להקשיב ככה לתקליטים ועוד לומר מה דעתך...

ולמה אני כותב את כל ההקדמה הארוכה הזו? כי הנה יש לי דוגמא מצויינת ממש מהזמן האחרון: אלבום הבכורה של רן דנקר ועילי בוטנר. הרי ברור מראש שאין לשניים האלה, ובמיוחד לרן דנקר, שום צ'אנס לחצות בשלום את משוכת המבקרים המחזיקים מעצמם מעודכנים, חדשנים ואולי גם אלטרנטיביים. לעילי בוטנר החיים יותר קלים, הוא מוסיקאי מוכר (למרות שזה שהוא ניגן ב"כוכב נולד" כבר כמעט פוסל אותו מראש...). אבל רן דנקר? הרבה לפני שיצא האלבום היה כבר ברור לגמרי שמדובר במישהו מאד בעייתי... לא רק שהוא בכלל לא זמר אלא שחקן, דוגמן וסלב-על אלא שנוסף לכל אלה הוא בחור חתיך, סמל סקס, אליל הבנות... עם נתונים כאלה הרי בטוח שאין לו מושג איך בכלל שרים. ובטח השירים שלו חרא. מוצר מיינסטרים משעמם המכוון למעריצות בנות 10.

האמת היא שגם שני הקליפים שקידמו את האלבום הזה ("שווים" ו"בואי נעזוב") הכינו אותנו למנת סכרין בלתי אפשרית. קליפים מוצלחים ללא ספק, אבל הכל בהם היה יפה ומדוייק להפליא. הכל נקי מדי. בטח למאזין כמוני שתמיד יעדיף קצת יותר לכלוך וחיספוס ופראות על קיטש...

אבל הנה מגיע האלבום המלא ומה אני אגיד לכם... הוא מפתיע לטובה. קודם כל, בתור בחור "שהוא בכלל לא זמר אלא שחקן" הוא שר ממש יפה, מדוייק, נעים ולעתים קרובות עם מין עצב בקול שנשמע מאד נוגע ומשכנע. והשירים... את זה שלדנקר יש טעם טוב בבחירת שירים כבר ידענו מזמן (או לפחות למי שבחר בשבילו את "יקירתי" ו"את מביאה הכל") אבל כאן כבר מדובר באלבום קונספט של ממש. קבוצת שירים קטנים וענוגים שכתב והלחין עילי בוטנר, מאד שונים מהמוסיקה הישראלית הפופולרית של ימינו. השיר הפותח, לדוגמא, "יומולדת", בעיבוד הנפלא של אדם גורליצקי וגדי גידור. השיר הזה מזכיר לי באווירה שלו, משום מה, את המנגינות של סשה ארגוב, אחד המלחינים הישראלים הגדולים והחשובים של שנות החמישים והששים, רחוק 1000 שנות אור מכוכב נולד בשיר שלנו של ימינו. אז נכון שיש פה כמה רגעים פחות מושלמים (בעיקר בטקסטים), אבל בניגוד לציפיות המוקדמות, בסך הכל החבר'ה האלה הצליחו למקסם את הפוטנציאל המוסיקלי שהיה להם. הם באמת שווים.

קרדיט למוזיקה 24