מתישהו יהיה יותר טוב, קצת פחות קרועה, קצת הרבה רגועה, מאוד לבד, ודי נוגה, מאוד עיפה.

מחפשת משהו לחפש מחפשת את המקום להתחיל, אני צריכה לכתוב. יש עוד ספר עם שמי עליו, אבל אולי באמת רצתי קדימה.
אולי רציתי כל כך שלא יכולתי באמת... אני לא יודעת. קל יותר לתת הסברים לכישלונות מאשר פשוט לומר שהיה כישלון.

אני רוצה אנשים לשיחה טובה. אני רוצה חברים שלא מוצאים עוד היום. שישבו איתי על שטיח, ברגליים משוכליות, עם כוס שוקו וידברו איתי באמת. עם רגשות אמיתיים, על הקצוות ועל הדברים שמצחיקים. אני תוהה האם אנשים שאני רוצה לפגוש עוד קיימים. או אם הם בכלל יתענינו בי. מישהו בכלל עוד רוצה את הדברים האלה? אניחנו שוקעים בחלומות גדולים, רחוק מהמתיקות הפשוטה של הקקאו.

נמאס לי מהסיבוך של הדברים. למרוצת שלפעמים אני מחפשת אותו... בסופו של דבר כשאתה עייף וריק אתהמוצא את הדרך לזחול בשקט לפינה חמימה. ורק מקווה לא להיות בה לבד.

ניסיון חים או לא, חוויות או לא. בסוף היום האדם בורח אל השקט שלו, העינין הוא שבימינו השקט הוא בילתי אפשרי, עם הפנס רחוב, המוזיקה הרועשת מהמסיבות. דעתנו מוסחת אל הבאלגנים והדרמות. יש כאלה שמתבגרים החוצה. יש כאלה שנשארים משוטטים. ויש כאלה שאף פעם לא יודעם מה, מה באמת טוב.

אני לא באמת יודעת מה טוב. עכשיו מרגיש לי ככה. זה קשה לחשוב שזה דבר שבטח ישתנה אוטוטו... אבל...

העיפות נוגסת לי ביום. תכף אכנס למקלחת אולי עכשיו. אולי מיד. כשהראש שוב נשמט, רק מקווה לנשיקה על הצוואר, שלא תגי. לא הפעם. וזה לא נאמר מתוך יגון כבר או משהו. אולי רק געגוע. אולי מתוך לבד.אולי מתוך הכאב שבבטן. אבל נראה לי שבעיקר מתוך עיפות. ובא לי להיות הילדה הקטנה שנרדמת ומועברת למיטה בזרועות תומכות. לשם שינוי בא לי קצת להיות קטנה. קצת הרבה.