{בית 1}
הוא אמר "אני חייב לדבר או לעולם",
אבל ההיגיון אמר "שבישבילה אתה לא קיים".
ניסה הוא לחפש תשובות אצל חברים,
אבל זה רק הגדיל את כמות המעצורים.
ואז היא מגיעה והיא רוצה עזרה ,טוב שיש
ידידים לשעת צרה...אבל נפשית ,זה
אכל לו את הנשמה ולהמשיך לינשום
היה קשה מאוד לידה!
מנסה הוא לחפש תשובות אצל האלוקים,
"למה בראתה לי שכל ושכחתה את הביצים?!"
פעם השניה החברים אמרו "עזוב,למה אתה בכח
מתעקש אותה לאהוב?"
הם לא הבינו,
שאצלו המחלה לא תגמר בקרוב,
והוא ממשיך אותה רק יותר לאהוב.
ובנתיים שהחברים מנסים לעשות
דברים משוגעים,הוא מדמיין אותו איתה
מטיילים בעננים...
{פזמון}
{בית 2}
שניה אחרי שניה,ודקה אחרי דקה,המחשבות
פשוט לא מפסיקות להקרין לי על דמותה.
מנסה להיפגש ולחשוב על אחרות,שבנתיים
אני כותב את זה ,מרוב יאוש יצאו דמעות...
שלא נדבר פה על החלומות ,שבהם ממזמן היא
כבר חצתה את הגבולות!
מרוב יאוש ומרוב אהבה,אני מפחד שיום
אחד יקרה לי הנורא מנורא.
לאזעזל!מתי אני אומר לזה "די!",בנאדם נורמלי
היה אומר "זה יותר מידי!".
אני לא נורמלי,זה הפך ממזמן לעובדה ,בנאדם
נורמלי היה מקבל כבר את התשובה.
ואולי ,אם אני יגיע לגובה העננים ,אני
ימצא שם את התשובה קרוב מאוד למלאכים.
ובנתיים,שאני מפנטז עליה מקווה,
שמישהו אחר,לא ממנה מרוצה...
{פזמון}
{בית 3}
בית שלישי נכתב אחרי חודשיים,ששום דבר איתה
לא התקדם וכבר נשבר לי מזה הזין.
אני אומר...נהיה האחד.
האחד שמצחיק,האחד
שמעודד,האחד שתמיד יהיה לצדיה גם אם בלב
שלו זה כואב!
אני אומר את האמת אני יעשה הכל בשבילה,כולל
למסור את הנשמה לשטן,הכל למענה!
גם ככה היא קרועה מהמשחק המייאש,ולשמוע
את המשפט "בוא נהיה ידידים" את העניים יטשטש.
ובעניין הביצים אין כזה שינוי,אני מתפלל כל יום שהם
יגדולו אבל אין לזה ביטוי!
ואני לא מגיע לרחמים עצמיים כי אני יודע טוב מאוד
את האמת מבפנים.
שלה אתה המשפט אני מסוגל להגיד
אבל להתמודד עם התשובה אותי זה מטריד.
ולבסוף אני מגיע לבית הדין של עצמי ,
מסתכל איך השקעתי
בנערה ומה לא עשיתי בשבילה...
השופט החליט שאתה איתה לא הייתה ברור
ולכן יש לך את הזכות לבקש...עירעור.
[כתיבה]שיר שלי
ציטוט ההודעה
