אהוד בנאי ומשינה מציעים אופק תרבותי אחר למדינת הכלום ערב הכ"ט בנובמבר ושנת ה- 60. בכ"ט בנובמבר ניתנה מדינת ישראל לעם ישראל. בכ"ה בנובמבר ניתנה התרבות הישראלית בידי משפחת בנאי. ערב שנת ה- 60 למדינת ישראל, השאלה הבולטת ביותר שעלתה מההופעה של אהוד ויובל עם משינה, אמש בהיכל התרבות, היא מיהו ישראלי, ומהי תרבותו. יחד עם ההצלחה העכשווית של מאיר ('לך אלי') ואביתר ('חתונה לבנה'), הציבה ההופעה הזו חזית חדשה במלחמת התרבות הישראלית. 'היום' ו'אהובתי' מול תרבות הכלום, השטחיות, הרדידות, הטמטום והגועל נפש. 'יוצא לאור' ו'אנחנו שניים' מול האלימות, שנאת החינם, הטירוף והדם. בחוץ משוטטים 'כלבים משוגעים', בפנים פותחים הבנאים וחבריהם המופלאים בית מקדש חצי חילוני חצי תורני, ומלמדים ארבעת אלפים איש על 'עגל הזהב', על 'לילה בעיר', ואיך מוחאים כפיים בקצב חמש, ב'כולם יודעים'.




החזית התרבותית הזאת מציבה אלטרנטיבה, אופק אחר, וגם אם רק לשלוש שעות, מול הערכים החדשים של הכסף והשחיתות, הפוליטיקה והחזירות, היהירות והכוחנות. הילד בן 30, יש לו חום גבוה. המדינה בת 60, יש לה את אולמרט. ודווקא בערב הזה מגורדים הפצעים הכי כואבים. 82' בגבעות של ביירות ('לא יכול לעצור את זה') היא פתאום 2006 בגבעות שסביב בינת ג'בל. ואחמד לנצח יערבב את הטיח. הרי "שיקרתי כשאמרתי שהכל כל כך נפלא, כי שום דבר בעצם לא היה נכון". ודווקא כש'כולם אומרים לי תיזהר', אני מרגיש ש"רק אני ואנוכי נורמלי מכולם", שואל "איפה המדינה ואיפה החזון"? אז 'להתראות נעורים, שלום... כבר לא יהיה כאן.




זו הופעה שמעבר להנאה שבמוזיקה, להשראה שבמילים, להתפעלות מהשואו, מעבר לאהבה הגדולה, הכנה והאמיתית שאתה מרגיש כלפי האנשים שמנגנים ושרים על הבמה (ובמיוחד כלפי שלומי ברכה), גורמת לך לשאול שוב ושוב את עצמך - איך נראה הפרצוף שלנו? יוסי בנאי (פרצוף של צועני) מת, רבין (תחזור תחזור) מת, מאיר אריאל (בלוז כנעני) מת. האם אנחנו יכולים לחזור לחזור? האם הבלוז הכנעני חזק יותר מכל פסטיבל, סקנדל או פסטיגל? או שלנצח נישאר צוענים בארצנו, נוודים שחיים ממלחמה למלחמה, כוכבים שדולקים על אש קטנה.
אלא שההופעה הזו מציעה לנו נחמה יהודית-ישראלית צנועה, בדמות התחושה שכולנו משפחת בנאי, או שלפחות היינו רוצים להיות חלק ממנה. שהשורשים שלנו אי שם ברחוב 'האגס 1', מעל חנות הירקות. חוסים בצלו של השבט, ממתינים לקריאת המואזין של יובל, לתפילה של אהוד. "הו, הנה השמיים, מנסים לשלוח יד". כולנו "ספיקינג דה לנגוויג' אוף דה היברומן", כולנו מתאהבים באותה אחת שהיא "יפה, קצת משונה", ונוסעים "בתחבורה הציבורית בדרך אל הים". אם נחבק את השירים האלה חזק חזק אולי נהיה גם אנחנו בנאים, משינאים. ועוד מאמץ קטן,"עוד טיפה, תראי, כמעט הגענו". אולי יקרה לנו משהו קטן וטוב. בהיכל התרבות הקמנו את מדינת הבנאים, ובתוכה את 'העמותה לחקר התמותה', שגורמת לנשיא הכבוד אהוד, לרקוד ולקפץ כנער בן 53.



ובאותה נשימה, בישראליות כה אופיינית, השירים שאנחנו הכי אוהבים לנגן בקומזיץ סביב מדורת השבט, אלה שגורמים לנו להרגיש את אותו "ביחד" דמיוני, הם דווקא מהשירים הכי כואבים שנכתבו כאן על ניכור ובדידות, בדיוק על ידי אותם בנאים ושותפיהם- 'זמנך עבר', 'עיר מקלט', 'רכבת לילה לקהיר', 'עתיד מתוק', 'מהרי נא', 'דוד ושאול (שיר געגועים)', 'נגעה בשמיים'. אתה יושב בהיכל התרבות, לפניך מרצדים המסכים, הגיטרות של נושי פז ושלומי ברכה עושות אהבה, ואתה שואל את עצמך אם זאת המסיבה שלך, המשאית שלך, הפעמון שלך.
לקראת הסוף מגיע השיא, הנס כאילו קורה, ושערי השמיים נפתחים בסולו תופים מוטרף. גם הלב של העולם נפתח, כשהכינור של רזאל מבקש על נפשנו. ג'מלי פורוש ואסתר עולות על רכבת לילה לאנאפוליס. יום אחד הכל יפרח? הבזק של אופטימיות. זה חייב לקרות כאן, דווקא כאן, כי אין מקום אחר.