הבטתי בעינייך, הם היו כל כך אפורות וקפואות, הם כבר לא היו שמחות וגדולות כמו תמיד.
היה לך מבט עצוב, מבט חסר חיים. העברתי את ידיי על עינייך ועצמתי אותם.
היה גשם חזק, הגשם הרטיב אותך, אתה לא אהבת גשם, בכלל לא אהבת להיות רטוב, אבל זה כבר לא היה משנה לך.
חיבקתי אותך, לא רציתי לעזוב, לא האמנתי שאיבדתי אותך.
היית כל כך שמח ועליז תמיד, היית מלא אנרגיות וקופצני, היינו תמיד יחד.
תמיד ישנו יחד, הייתי מחבקת אותך כל כך חזק, והיה לך חיוך על הפנים.
היית כל כך יפה ומושלם. כולם אהבו אותך.
ועכשיו, איבדתי אותך.
אני לא מאמינה שזה קרה, לא יכולתי לעצור את זה, זה קרה מהר מידיי.
הם תפסו אותך, ואתה ניסית רק להשתחרר מהידיים הקרות והקשות שלהם, רצית לחזור אליי, אבל היית חלש מידיי, היית אחד והם היו הרבה.
עלה על פניהם חיוך מרושע, רציתי לרוץ אליך ולשחרר אותך מהידיים שלהם, אבל לפני שהספקתי הם הוציאו סכין.
ידעתי שזה הסוף, וגם אתה.
הדמעות התחילו לזלוג והתחלתי לרוץ לעברך, אבל היה מאוחר מידיי, אתה כבר שכבת שם ללא רוח חיים.
ברחוב לא היה אף אחד, הם כבר ברחו.
רק אתה ואני באמצע הרחוב, מתחת לגשם.
איבדתי אותך, איבדתי את הכלב המושלם שלי.
-----
באמת שאני לא יודעת למה אני כותבת דברים כלכך עצובים, ולא אין לי כלב ולא היה לי כלב.
נממ.. אני יודעת שיש לי שגיאות כתיב אז אתם מוזמנים לתקן אותי.
וגם הכתיבה לא משהו.. נממ... אני דיי מתחילה...

גאדד אני בוכה.